חבר מהגיהנום

פגשתי את האדס בגינת כלבים. הוא נשען על הגדר וחידד את הקלשון שלו בזמן שקרברוס התרוצץ בגינה ומדי פעם חרבן כדור אש.
'את גרה קרוב?' הוא שאל אותי.
'לא רחוק מכאן, ביפו' עניתי, 'ואתה?'
'אני?' הוא הניח את הקלשון ונעמד בפוזה ספק מנסה להרשים ספק מתנשא – 'אני גר בשאול. יש לי פנטהאוס בגיהנום".
'אהה'. הפטרתי והסתכלתי על לאו מתקרב לאחד הראשים של קרברוס ומנסה לשחק.
אף אחד מהכלבים בגינה לא אהב את קרברוס. הבעיה איתו הייתה שראש אחד תפקד כזכר, השני כנקבה והשלישי סתם היה אנטיפת. לא היה טעם לשאול 'זכר או נקבה?' כי קרברוס פשוט שנא את כולם, נהם וחשף שיניים על כל כלב שהעז להתקרב יותר מדיי.

'הוא עוד גור?' האדס שאל והצביע עם הקילשון על לאו שהצליח בנתיים לרחרח את הראש הנקבי בלי לחטוף נהמה.
לאו, שהשפריץ גוריות לכל עבר, הצליח בשנייה וחצי לגרור את קרברוס למשחק סוער ונדמה שכל יושבי הגינה, כלבים ואנשים כאחד, עצרו לרגע מעיסוקם והביטו המומים במתרחש. קרברוס על כל שלושת ראשיו השתובב עם לאו כאילו אין רוע בעולם, כלבי שמירה או גיהנום, וכל מה שנוטר הוא רק לרוץ ולקפצץ בין העצים. נדמה שהאדס היה המום בעצמו אך גם אם כן תוך שניות הוא התעשת – 'קרברוס אליי!' הוא צעק והמשחק הסתיים, קרברוס רץ והתיישב בדום מתוח בזמן שהאדס חיבר אליו את הרצועה המתפצלת לשלוש. משום מקום באדמה נפתח שער ברזל כפול והאדס וקרברוס עברו דרכו. לפני שנעלמו בירכתי האדמה האדס קרא אלי- 'תבואו לבקר? סמטת הגופרית 5'. לא הספקתי לענות ושער הברזל השני נסגר והאדמה בלעה אותם כאילו לא היו מעולם.

הבעלים של ההאסקי הגדול הסתכל עליי בזלזול והבחורה עם הלברדור המעורב הפטירה 'ברוך שפטרנו.' נדמה שכולם חשו הקלה מהסתלקותם חוץ מלאו שלא הבין לאן נעלם לו החבר החדש.
'היי לאו', אמרתי לו בטלפתיה – בחברת אנשים אחרים אנחנו מדברים רק בטלפתיה – 'מחר נבוא לכאן שוב ונמצא אותם. בסדר גור-גורון?'
'בסדר ניוואוו' – ככה לאו קורא לי כי קשה לו לבטא 'ניב'. 'יופי, אני שמחה שאתה מבין.' את המשפט האחרון כנראה אמרתי בקול כי שוב הבעלים של ההאסקי הסתכל עליי במבט מוזר אז החלטתי שזה הזמן להתחפף וחיברתי את לאו לרצועה. 'הולכים ניוואוו? הולכים?' לאו טילפת וקשקש בזנבו והלברדור המעורב אמר 'ביי לאו, ביי ניוואוו, נראה אתכם מחר!'

איור: ניב נעמני

למרות שאני משתדלת לטלפת עם לאו רק על תדר פרטי שמיוחד לנו, לפעמים יוצא שהוא לא לגמרי שולט בתדרים ועונה לי בתדר הציבורי. 'ביי שלוגי' לאו ענה ללברדור וקשקש בזנב.

לא היה קשה למצוא את סמטת הגופרית 5. החלק המסובך היה למצוא את הכניסה לגיהנום מהגינה.
הגינה הייתה ריקה בחום של שתים בצהריים ולאו התרוצץ לכל הכיוונים ורחרח 'אני בטוח שפה זה היה.' 'לא, בעצם פה.' 'רגע מה זה הריח הזה? היי ניוואוו, שלוגי היה כאן בבוקר והוא מוסר לך ליקוק בפנים ותן-יד. רגע, גם רקסי ושושה היו כאן! הם אומרים שהחתול השחור שוב נכנס לגינה והם רדפו אחריו עד העץ שקמה ושלמוקי יש שלשול. רקסי גם אומר שהעשבים בפינה ממש טעימים הבוקר ו-'
'לאו! תתרכז!' אמרתי בקול, במילא לא היה אף אחד בסביבה. מאז שלמד לדבר, כלומר לטלפת, הוא נהיה לפעמים ממש פטפטן הכלב הזה. 'בסדר, בסדר, הנה זה פה!' הוא התיישב באמצע הגינה ונבח.
'אתה בטוח גור-גורון?'
עוד נביחה. התקרבתי למקום שבו לאו ישב ובאמת היה נדמה שהאדמה קצת חמה יותר. אבל למשך דקות ארוכות עמדנו בשמש וכלום לא קרה.
'עזוב, בוא נלך לאו. נפעיל ת'מאורר בבית ונבהה בתקרה. אני אתן לך להרוס עוד קצת את השטיח בסלון.'
'לא ניוואוו,' לאו הביט בי וקשקש בהחלטיות 'אני מריח את קרברוס מתקרב.'

בשאכטה שאחרי האדס שאל אותי אם אני מזדיינת עם כל הגברים שאני פוגשת בפעם הראשונה.
'לא. רק עם המניאקים', עניתי, 'וגם זו לא בדיוק פעם ראשונה, טכנית נפגשנו אתמול'.
'אה, בחורה מתחכמת', הוא אמר ונשף לי אוויר חם לתוך האוזן 'כמו שאני אוהב'.
לאו בינתיים ילל מהצד השני של הדלת 'ניוואוו! אני ממש חייב פיפי! מתי הולכים? פיפי!'
-'תכף גור-גורון, תכף'.
האדס וקרברוס ליוו אותנו חזרה לשער של הגינה. 'תבואו שוב?' האדס שאל.
'לא יודעת, קצת חם פה', עניתי, ולאו ישר קפץ והרס לי את כל הפוזה תוך כדי ליקוק שלושת הראשים של קרברוס כמעט בבת אחת- 'בטח שנבוא שוב, בטח' הוא נבח בהתרגשות, 'ניוואוו תמיד חוזרת'.
האדס חייך והפטיר 'כלב טוב'.

//ניב נעמני