בכלל חשבתי לא לכתוב. בכלל חשבתי שמה שיהיה הכי טוב לכל מי שרואה חדשות/יש לו פייסבוק זה שאני אשאיר דף ריק במקום פוסט. ככה כל אחד שקורא (כל השלושה, ז"א) יוכל למלא את הדף במחשבות שלו ובפרשנויות שלו. אולי עדיף קצת שקט לשם שינוי. חשבתי לרגע שלא לכתוב פוסט תהיה הדרך שלי להוריד את הדגל לחצי התורן, אבל אז הבנתי שהדגל כל הדרך למטה, הראש כפוף והעיניים דומעות גם בלי זה.
אני חושב שהרגע הכי קשה שהיה לי כמורה לגיטרה אי פעם היה ביום שני בערב, כשהטלפון צפצף באמצע העבודה ונתן לי מבזק חדשות של עשר מילים שמתוכן הבנתי רק את צמד המילים "גופות החטופים". למזלי לא אני הוא זה שצריך להסביר לתלמידים שלי מה קרה ולמה. לרוע מזלי ניסיתי להסביר את זה לעצמי, ולא כל כך הלך לי. בימים שבאו לאחר מכן, עד היום למעשה ובטח עוד כמה ימים קדימה הרשת געשה ורעשה. תמונות, סרטונים, קריקטורות, סטטוסים מצייצים, סטטוסים צועקים, סטטוסים עושים סלפי במדים+ האשטאג "מוות לערבים"- הרשתות החברתיות הפכו ברובן לאתרי פורנו של שנאה.
הקושי בעיכול של מוות – לא, רצח – של שלושה ילדים (לא אכפת לי בני כמה הם היו- לפני 18 זה ילדים) מכניס לפעולה אצל רוב בני האדם את האינסטינקט של חלוקת העולם לשחור וללבן. טובים ורעים. הארי פוטר ולורד וולדמורט.
לרוצחים מכל עם מגיע להיענש
גם לי יש אינסטינקט כזה. מה לעשות, יותר קל לי ככה. מסודר. תנו לי רק לכתוב על זה סטטוס ואני לוקח את עצמי בגיל 29 ומתגייס לגולני. מוות לערבים. תחי מדינת ישראל. היידה ביבי, יאללה בית"ר. חתיכת סטלה, ההרגשה הזו של זעם צודק. לקח שלושה ימים עד שהיא עברה לי. אולי אצילות הנפש של ישי פרנקל, דוד של נפתלי ז"ל, שאמר שאין הבדל בין דם לדם ואין כפרה. אולי כי הש.ג. בבקו"ם אמר לי לעוף לו מהעיניים.
הנה מה שהעיניים המפוקחות שלי ראו אחרי שלושה ימים: המון מילים. נראה כאילו אין בנאדם שמצליח להכיל את הפיגוע הזה בשקט. הלב היהודי או הדם הים תיכוני עולה על גדותיו. המון האשמות. קצת מוזר, הקטע הזה ששני חמאסניקים מבצעים פיגוע אבל רשימת האשמים (כך על פי הרבי פייסבוק) כוללת את השמאלנים, הימנים, אוכלי הבשר, תושבי תל אביב, המתנחלים ולדעתי גם כמה שחקנים בנבחרת ארגנטינה. אה, וחנין זועבי. אי אפשר בלי (למרות שנראה כאילו יהיה עדיף בלי, לא?). רק אמירה שפויה אחת קראתי השבוע, מאת שי בוכמן. "לפני שמחפשים פתרון לשני העמים, בואו נמצא קודם פתרון שיהפוך אותנו לעם אחד".
הלוואי באמת שנמצא פתרון שיהפוך אותנו לעם אחד, וחבל שלא מצאנו אותו לפני שיהודי (לא ערבי, לא חאמאסניק) דקר והרג חייל במועדון בכפ"ס לפני כמה שבועות.
מהנעשה בפיד
הלוואי שנמצא גם פתרון לשני העמים. שתדע כל אם עבריה שכל אם ערביה רוצה פחות או יותר מה שהיא רוצה- לסגור את החודש, לחיות בשקט, לגדל ילדים ולא לקבור אותם (ושיתחתנו כבר נו מה יהיה עוד מעט הם בני שלושים!!).
הלוואי שנעניש את הרוצחים. לא כנקמה, בלי להרוג אפילו אזרח תמים אחד. רק כי רוצחים מכל עם צריך להעניש.
שהנשמות יזכו למנוחה ראויה, שהאחראים יענשו, שהמשפחות ינוחמו. שנלמד לחיות בשלום, אם לא בשלום אז רק לחיות, גם טוב. שלא נדע עוד צער.
//זהר רץ