אתה יודע, יום אחד אני כבר לא אהיה שם. אני אתעורר בשעת בוקר מוקדמת לזרועות ארוכות שלא יהיו שלך. אצלול אל תוך עיניים כחולות (חולשה שכזאת) שיביטו בי בחיבה עזה, כמו שהבטת אתה לפני שנה. אנשק שפתיים עם ריח של בוקר בניחוח של בושם, כי ככה הן ירגישו לי. ובזמן שאתעטף במיטה החמה, המיטה שלך תהיה על סף קיפאון. אולי תהיה שם מישהי ואולי לא. זה לא ישנה, במילא היא לא תחמם.
כי גם אם תהיה שם מישהי, היא לא תהיה אני. אתה תסתכל עליה בעיניים כבויות והיא, שלא מצליחה לקרוא אותך כמוני, תטעה לחשוב שאתה אוהב. אתה תחייך אליה ותתפלא כמה זה קל לגרום למישהו לחשוב שאתה אוהב וכמה זה קשה לאהוב באמת.
ואפילו אם תהיה שם מישהי, היא תהיה זמנית. אתה יודע שהיא תהיה זמנית. היא לא תוכל להיות שום דבר אחר מלבד זמנית כי אתה לא תהיה מסוגל לאהוב אחרת לאורך זמן, אם בכלל. לא כשאתה אוהב אותי. ואתה עדיין אוהב אותי. אתה יודע את זה, גם אני יודעת את זה. הרי אמרת.
אתה חושב שזה עושה אותך גבר אבל אתה טועה. אתה לא יותר מסתם אחד שמסתתר מאחורי הודעות בשעות הקטנות של הלילה רק משום שהוא פוחד. כמו ילד קטן הצופה בסרט אימה לראשונה בחייו, אתה פוחד פחד מוות להסתכל לי בעיניים כי אתה יודע שתראה שם את החיים שהיו לך ואינם עוד. שלא יהיו עוד. אתה אפילו זוכר זמנים שהעיניים האלה ניבאו לך עתיד. ואתה אפילו זוכר שהרגשת שם בנוח. היה לך למה לצפות. עכשיו העתיד לא ברור וההווה מתערבב עם העבר עד שלא ברור מי זה מי. אז אתה בוחר להימנע. בוחר שלא להישיר מבט אלא להשפיל אחד לכיוון האייפון כי רק הוא עוד נותן לך איזשהו סיכוי לחיים כלשהם, גם אם הם רק וירטואליים.
ושוב אתה לוקח שאכטה. ועוד אחת. ועוד אחת. עושה הכול רק כדי לשכוח. נזכר בריבים ובכעסים, במילים הפוגעניות ובאינספור הדמעות שהציפו לחיים אדומות. אתה כבר מתורגל היטב, אתה חושב. מעמיס את הראש בכל הרע שהיה ומייחל שאולי הוא יעזור לך לא להתגעגע. אולי הוא יעזור ללב לא לרצות להתקרב. התמונות מקשות כי הן מראות אחרת. אז אסרת על עצמך להתבונן בהן ולו אף לרגע אחד, שחלילה תיזכר שהיה גם טוב. ולא מעט ממנו.
ורק כשהלב אטום עד ששביב של רגש אינו מורשה להיכנס, אז ורק אז אתה מרשה לעצמך מעט לצמצם את המרחק. שם שריון אימתני על החזה וחיוך רחב על הפרצוף שלא מסגיר את המחשבות הטורדניות, התקפי החרדה וחוסר האונים המבקרים אותך דרך קבע בלילות. אני הרי מכירה אותך, אתה נוטה לשכוח. מכירה את הלב, מכירה את הראש. הם לא חברים כל כך טובים אצלך. כאלה של שלום-שלום, לא יותר מזה. אז אתה מרוקן את הלב מרגשות וממלא את הראש בהחלטות קרות. כי בכל זאת, הילד בן שלושים. הגיע הזמן להיות בוגר, אתה אומר.
אבל יום אחד כל זה כבר לא יעזור. יום אחד אתה המבוגר יבין איזה טיפש היה הצעיר שהיית. זה שוויתר על אהבה גדולה שהייתה ואיננה. שלא נלחם כמו חייל מורעל בסיירת מובחרת עד שארית כוחותיו כדי להשאירה בחייו כשפגש בה. שנתן לה ללכת. שנתת לי ללכת. כי אתה יודע, יום אחד אני כבר לא אהיה שם.
// לימור ישעיהו