אלוהים, קבל רגע של אשמה. אתה בוגד. אתה האמא והאבא של הבוגדים. אני לא יכולה אפילו להסתכל לך בעיניים, כי אתה בוגד. כשראיתי את רחל, אמא של נפתלי פרנקל ז"ל, אומרת לחלק מהבנות בכותל, "אלוהים לא עובד אצלנו, אל תישברו אם משהו יקרה", אמרתי שאין מצב שאתה משיב אותנו ריקם. אין מצב שאחרי אמונה כל כך חזקה ואופטימיות שכזו, אתה תרצח אותם. אם תעשה דבר כזה – בושות. בושות לאמא של נפתלי פרנקל. אבל עשית.
אלוהים, קבל רגע של כפירה. כשכולם רשמו "תהא נשמתם צרורה בצרור החיים" ו-"ה' יקום דמם", אני שאלתי איזה נשמה ואיזה חיים. איזה נקמה ואיזה אלוקים. "למה יאמרו בגויים 'איה נא אלוהיהם?"". למה, באמת? למה שרשעים לא יעלוזו אם אתה נותן להם סיבה להלעיז ולעלוז? למה שנאמין במי שלא מפסיק להכות ולטבוח בנו? אהה, זה לא אתה. זה הערבים.
אלוהים, קבל רגע של תסכול. נשבר לי ממך. "ריבונו של עולם, אם נדבר גלויות, לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות". שולי רנד הצליח להביע באופן כל כך פשוט ותמים, את מה שאני מרגישה אליך לעתים באופן כל כך עוצמתי ורדיקלי. אין לי כח. אני קמה בבוקר ואומרת "מודה אני לפניך" כי יש רגעים שכיף לי להודות, שההודיה באה ממעמקי נשמתי. אבל כשקורים דברים רעים ואני לא אומרת תודה, אני מרגישה צבועה, כי לימדו אותי שצריך להודות גם על הרע. אני לא מבינה אם אתה רע או טוב. או שניהם. מה אתה?!
מתוך עמוד הפייסבוק: החזירו את הבנים שלנו הביתה
אלוהים, קבל רגע של כעס. אני כועסת עליך. כועסת על זה שאתה רוצה שנחיה בשלום ובביטחון, וכל מה שאתה עושה זה לשים לנו מכשולים בדרך. אתה לא אוהב כשאנחנו בייאוש ומייאש אותנו כל הזמן. אתה רוצה שיהיה לנו עמוד שידרה ואתה מוציא אותנו כאלה קטנים, חסרי חוליות. אמבות. לא סובלת שאתה עושה את זה. אתה אוהב למתוח את הגבול, ממש כמו ילד קטן. אתה שם לנו רגליים ומצפה שנצחק כשאנחנו נופלים. זה פשוט גועלי.
אלוהים, קבל רגע של חוסר אמון. אני לא יכולה לשיר "המקום ירחם עלינו", כי אני לא מרגישה שאתה מרחם. יודע אבל מה הכי מטריד אותי, זה שהיום אני אומרת לך תודה, ומחר אתה יכול לבגוד גם בי. שהיום אתה תראה עד כמה אני מנסה להתקרב אליך, ומחר אתה תצוץ עם איזה שיגעון שפשוט יפיל אותי לקרשים. שיגרום לי להרגיש נבגדת.
ואז, מה ארגיש אליך? מה אתה מצפה שארגיש? איך אתה מצפה שאחיה את החיים? אני אהיה פשוט תקועה פה, בעולם ההזוי הזה של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".
אלוהים, קבל רגע של אכזריות. אתה אשכרה עובר משפחה-משפחה, ויש משפחות שכבר הספקת לבקר אצלן פעמיים. מרים פרץ, רונה רמון. זוכר? בימים הטובים שלך אתה פשוט מוחק חמש-שש נפשות ברגע. אתה בורא אותנו ומשמיד אותנו ויש לי משו להגיד לך – זה נקרא טבע, לא אלוקות. ובטבע אין רחמים, בטח שלא אמונה. "מי שמתאכזר לרחמנים, סופו שירחם על אכזרים". אתה בעצמך אמרת.
אלוהים, קבל רגע של ייאוש. אתה ניסית לגרום לי להבין שהתפילה עצמה לא משנה את המציאות. היא לא מעבירה את רוע הגזירה. אבל היא כן עוזרת לי להתבונן במציאות דרך משקפיים אחרים. דרך המשקפיים שלך. וזה מה שיכול לעזור לי להבין. אבל כל פעם שאני מבקשת ממך את זה, רק תעזור לי, תן לי לראות את נקודות האור שבדברים היותר חשוכים, אתה פשוט מסרב! מסרב בתוקף. מה כבר רציתי. רק להבין. נדמה שבעולם שלך מי שמבין, נקטף. ומי שלא מבין, פשוט נשאר פה ומתייסר.
אלוהים,
קח את הרגעים האלו. לפעמים אני לא יכולה להתמודד איתם יותר.
//חגית אדואר