כשנגמר דבר שחשבת שהוא טוב מגיע העצב. מגיעים שלבי האבל. להיפרד ממשהו שהיה רק התחלה. אין ברירה אלא להגיד שלום לכל מה שחשבת שיכול לקרות שם.
הוא כבר לא יגלה כמה אני קלילה, וכמה לא מעיקה. כי הוא גרם לי להתקשר אליו ולא ההפך, אז כבר יצאתי מעיקה. הוא כבר לא יראה כמה עסוקה ומלאת תוכניות אני, כי לו היו יותר והוא לא התקשר לבדוק מתי או אם בכלל אני פנויה, מבחינתו, אני תמיד פנויה בשבילו. כבר לא תהיה הזדמנות להציע לו ללכת להופעה שאני יודעת שהוא ישמח ללכת אליה גם או לתכנן איזה סופ"ש רחוק מפה יחד. הוא כבר לא יראה שאני יכולה להתלבש ממש יפה לאירועים מהודרים, אבל שגם לטיולים אני אוהבת לצאת עם סנדלים ומכנסיים קצרים.
אני עצובה. מבואסת. מאוכזבת. ממנו. מעצמי שהאמנתי, שהפעם זה שונה, הפעם יש פה משהו אחר. אבל אני גם קצת מרוצה. שככה פעלתי, שלא וויתרתי, שעשיתי מה שהרגשתי בלי לחשוב יותר מידי. שהייתי אמיתית אבל גם זרמתי עם מה שהזדמן לי.
אין לי אגו בקטעים האלה, ולמה שיהיה? למה נדמה שאם אני מעוניינת זה שם אותי במקום נמוך יותר. וזה בכלל קצת כמו השקעה כספית, כמה שאתה מסכן יותר, אתה גם יכול להרוויח יותר. אבל אסור לך לסכן יותר מידי, שלא תגיע לפשיטת רגל.
ואני? אין אצלי יותר מידי. אני תמיד אצליח לצמוח מזה. שום דבר הוא לא סוף העולם והמקסימום שיצא מהאפיזודה הזאת, זה שזה מוכיח שאני עוד יכולה להרגיש. שיש עוד אנשים מעניינים בעולם הזה. ולא רק בעולם, בארץ, ולא רק בארץ, בעיר הזאת.
אבל העיר הזאת מקלקלת אותם. יש פה יותר מידי כמוני. אני לא אחת ויחידה.
אני מיוחדת, כן, הכי בעולם, כמו שאמא אומרת תמיד. אני יודעת את זה. שיש בי משהו אחר, אז אני מתחזקת את זה. והמשהו האחר הזה? לפעמים עובד לרעתי. כי אני מקבלת יותר, מכילה את הכל, קלילה יותר ולא בוחלת באמצעים.
אני שונאת את הטכנולוגיה. חשבתי שדווקא יעריכו את זה אצלי. אבל זה רק גורם לי להראות עוד יותר זמינה. להתקשר. כי אני מעדיפה לשמוע את הקול שלו, ולא ללחוץ על כפתורים מדומים שמייצרים אותיות וירטואליות שנאספות למילים חסרות פשר שיוצרות משפט ריק מתוכן. "היי".
אני מעדיפה לדבר על מנת לקבוע, לראות פיזית. כי גם ככה זה הכי כיף. כשזה פנים מול פנים. שם זה פתאום ברור. זה הולך לכיוון טוב, לא משנה לאן כרגע, אבל לטוב.
ואם זה לא מתאים לו? אז זה לא מתאים גם לי. אני לא צריכה להתפשר על זה עד כדי כך. מספיק הייתי מכילה ומבינה וסבלנית. הרבה מעבר. זה כנראה גם מה שהופך אותי לפחות סקסית. "את נחמדה מידי" ככה אומרים לי.
עשיתי מה שיכולתי. האמנתי, נתתי הזדמנות, קיוויתי שהפעם זה דווקא לא יגמר, לא כל כך מהר. וזה נגמר כל כך הרבה פעמים. בלי שהתכוונתי נתתי לזה עוד הזדמנות שוב ושוב. כי אני אוהבת מידע, חשוב לי לדעת. והוא לא אוהב לספק אותו. ולפעמים זה דווקא הפוך וזה דווקא מה שנותן את ההרגשה שזה לא יגמר.
כך או אחרת זה נגמר, ולא כי רציתי שזה יגמר. כי הוא לא רצה שזה ימשיך. אז אמרתי שלום לכל מה שחשבתי שיכול לקרות, ואני חוזרת לחשוב רק על מה שיכול לקרות לעצמי, בינתיים.
//שירה פריגת