הייתי כמעט בת 22 כשהחלטתי עם שתי חברות לעבור לתל אביב. הדירה הראשונה שראינו היתה בנחלת בינימין, ממש ליד הכרמל, שניה משינקין – שזה כל מה שהכרתי אז בתל אביב. כשהיינו בתיכון לא נתנו לנו לנסוע לבד לתל אביב, בטח שלא בלילה. אז פעם בכמה חודשים אחד האבות היה לוקח אותנו עד הפינה של שינקין קינג ג'ורג' ואחרי שעתיים אוסף אותנו מהצד של רוטשליד. היינו קונות נעליים ובגדים אבל בעיקר שטויות מ"אודם" ומסיימות את ההליכה בארוחת צהריים במקדונלדס. תרחיש קבוע. מבחינתי הרחוב הזה היה תל אביב וכמה נהדר שמצאנו כאן דירה. היא היתה עם חדר אחד פחות, אבל בעל הבית אמר שהוא יסגור קיר גבס. לא היה ברור איך המרפסת לא נופלת כי מבחוץ היו כל מני קרשים שתפסו אותה והאסלה היתה נראית כמו מקום מסתור מהנאצים. אני רציתי לחתום, להוטה על תל אביב, אבל הן רצו להמשיך לחפש. ככה עברנו בין דירות מההיא במרים החשמונאית שהיתה פעם מרפאת שיניים, כשבמקום סלון היה חדר המתנה עם דלפק, לדירה בפנקס עם חימום רצפתי אבל ללא מזגן. עד שהתייאשנו ועברנו לחפש בגבעתיים ורמת גן.
אז ראינו את הדירה בכצנלסון, שכדי להיכנס לאחד מחדרי השינה צריך לעבור באחר. בשינקין היתה דירה שלחדר אחד אפשר להכניס רק מיטת יחיד ובחיבת ציון הקירות היו צבועים בחום קקה עם דלתות שבורות. אז התפשרנו עליה כי הבנו שאלו הסטנדרטים של המרכז. אלו לא הבתים שגדלנו בהם, לעזאזל החדר שלי היה 80 מ"ר, אבל כנראה שככה זה כאן ושאם כולם באים לכאן אז זה בטח שווה. במזל, ביום החתימה ראינו שלט "להשכרה" כמה בניינים ליד, אז חתמנו שם אצל שאול, הבעל בית הטוב בעולם, בן גוריון פינת כנפי נשרים ברמת גן. אמרתי ששנה גג אני אתאפס על עצמי ואעבור לתל אביב. עברה שנה ורציתי שנה גג נוספת, בשנה לאחר מכן שכנעתי את עצמי שאני אעשה את המעבר אחרי הלימודים. סיימתי ללמוד ורציתי לגור לבד בתקציב נמוך. וככה עברו 6 שנים ו 3 דירות ברמת גן.
לרמת גן יש יתרון אחד על שאר הערים בארץ – היא קרובה לתל אביב. מעבר לכך, אין כאן כלום. ותכלס גבעתיים מנצחת אותה בזה, כי היא קרובה יותר ושם יש פאבים. אבל לא מעט למדתי ברמת גן: למדתי להגיד שאני מה"מרכז" במקום מ"רמת גן", למדתי להתנשא על פתח תקווה, למדתי לקנות שתי קופסאות סיגריות, כי אחרי שמונה בערב אין פיצוציה פתוחה. למדתי את המפה של ניו יורק כדי להסביר שגם שם יש את מנהטן וברוקלין ותכל'ס בברוקלין יותר שווה. שזה אומר שלמדתי לשקר לעצמי ולאחרים. ולמדתי שאלכוהול לא צריך להיות חלק מבילוי, כי אי אפשר להכניס אותו לקולנוע שזאת האטרקציה המרכזית של העיר. התל אביבים היו מרחמים עליי ואומרים "את?? את הכי תל אביבית שיש, מה את עושה שם??" שפרשתי את זה כאמפתיה תל אביבית מתנשאת. ובסופו של דבר, תמיד התנצלתי בכל פעם שעניתי לשאלה "מאיפה את?"
נוף תל אביב בעין רמת גנית
אף פעם לא הייתי "בבית" אלא ב"דירה", אלא אם כן נסעתי להורים. לא מצאתי את עצמי כאן. את חווית השעות באוטובוסים הצפופים והארוכים הפכתי לתרפיה כדי שאוכל לשרוד אותה. צחקתי עליה בסטטוסים. אבל בסתר ליבי ידעתי שאני משלמת אלפי שקלים כדי לעשות נסיעה ארוכה כל כך שיכולתי לגור בחצי מהסכום בכל עיר פריפריה במרחק של עד 70 ק"מ עם רכבת. היה גם את הבחור התל אביבי ההוא שאמר לי שהוא מפחד שהמערכת יחסים שלנו לא תחזיק בגלל המרחק. היא באמת לא החזיקה אבל בגלל הנטייה שלו לא להשתמש בדאודורנט. זרקתי כספים על מוניות, הלכתי ברגל כמעט עד עזריאלי בשביל סיגריות באמצע הלילה, שכחתי מהי ספונטניות כי כל יציאה מהעיר הזאת מלווה בתכנונים מראש, התעקשתי על רכב, בזבזתי הון על דלק והון נפשי על פקקים. השאיפות שלי הצטמצמו כל כך שכל מה שרצתי זה בסך הכל מקום שאליו אוכל ללכת ברגל מהבית, לעבודה או לפאב או לחברים שגרים קרוב.
ואז החלטתי שאני עוברת משם.
זה כלל חיפושי דירה נוראיים, מקלחת במרפסת, דלת שבורה בבניין נטוש או דירה עם גג מפח שכדי להגיע אליה עוברים דרך חבלי כביסה. זה כלל ויתורים. כי האוויר בתל אביב הוא אותו אוויר של רמת גן, אבל הדירות קטנות יותר, הרחובות מלוכלכים יותר, הרעש הרבה יותר חזק. אבל כבר חודש, חודש שאני גרה כאן ואני שוטפת כלים כל יום. אני מנקה את הבית, התחלתי לבשל, אני אוכלת בריא, אני ישנה יותר, למרות שאני מבלה יותר, אני הולכת ברגל לכל מקום או רוכבת על אופניים. אני רוצה להתעכב על המשפט הזה שוב – אני רוכבת על אופניים. לא הייתי ככה אף פעם.
לקח לי 6 שנים פחות חודשיים כדי להצליח לעשות את הצעד הזה שהוא בסך הכל 6.8 ק"מ. אבל עכשיו אני בבית.
//הדס גוילי