הוא פה. התקשר אליי כבר בשדה התעופה. ההתרגשות מתפרצת כמו הר געש מתוך הבטן שלי, מטפסת לי על העור ולא מפספסת אף תא. אני מרגישה שהכל נהיה מטושטש מסביב, אבל המטרה ברורה מתמיד. אליו, עכשיו.
לימודים, טלפונים, מיילים – סטופ. הייתי פה.
אני נעמדת מול ארון הקולבים עמוס השמלות שלי ומתלבטת. אני רוצה ללבוש את השמלה הכי יפה שיש לי, רק בשבילו. במחשבה שנייה, זה כנראה קצת פחות חשוב, אז אני פותחת את מגירת הלנז'רי ולוקחת את החזיה והתחתונים הכי סקסיים שיש לי, מתחרה שחורה כמובן. נעמדת ככה מול המראה. אני מרגישה קצת כמו הלן מ"שקרים אמיתיים". שיא הנשיות. הכי לחיות בסרט. הכי כיף. לגמרי מצדיק לעצור את האינרציה של הפעולות שלי.
בוחרת שמלה שמחליקה על הגוף ומחליקה מהגוף, יחסית מינימלית אבל לא זולה, ועולה על עקבים. יצאתי לדרך.
הוא לן במלון בתל אביב, בא להפסקה קצרה מהטירוף שלו. זה עוד יותר מכניס אותי לָסרט. צועדת בלובי, מלא Big Shots סביבי. אני מצדי חדורת מטרה – למעלית. עולה לקומה השביעית, חדר 711.
נשענת על המשקוף, נוגעת-לא נוגעת, דופקת בדלת. "הזמנת Room service?" הוא מחייך מאוזן לאוזן, תופס אותי מהמותניים, חזק – בלי להסס – כמו שאני אוהבת, מנשק אותי בפראות, אנחנו נופלים על המיטה בתשוקה מרטיטה.
בלי לדבר, בלי לשאול, בלי לחשוש, פשוט עושים את מה שבאנו לעשות. לאהוב. ככה. בלי כל הבולשיט. האהבה ממלאת אותנו מכל כיוון, תחושה של שכרון חושים, אבדן קשר למציאות. מרחפים. מדי פעם מגניבים איזו כוסית וויסקי או שוקולד שהוא הביא מאירופה, כדי לא לשכוח שאנחנו בתוך סרט עכשיו. אין לזה שום קשר למציאות. שלי לפחות.
אחרי כמה שעות טובות אנחנו שוקעים בשנת מלאכים.
אור הבוקר חודר את הוילונות של חדר המלון, מקיץ אותנו משנתנו המתוקה. הגוף מרגיש מסופק, מלא, שליו. תחושה של אושר מהול בעצב. שנינו יודעים שמדובר בטעימה שאין לה המשכיות רציפה.
צילום: ליאור אטיאס
אנחנו מנסים למשוך את זה עוד קצת. מזמינים Room service (הפעם אמיתי) ונכנסים למקלחת, ביחד. כי אפשר עוד טיפה. סשן המקלחת מתארך מעל למצופה, "איזה כיף" אני חושבת לעצמי. חוסכת ממנו את הטפיחה על האגו. נראה לי שהחיוך שלא נמחק לי מהפרצוף כבר עשה את העבודה. אחרי שעובד המלון כבר התייאש מלדפוק על הדלת, אנחנו פותחים אותה עם חיוך ערמומי ומגניבים את מגש האוכל לחדר. מרגיש כמעט כמו מאנץ'.
אנחנו מתפנקים על כל ביס, על כל לגימה מהאושר הזה. בשלב מסוים נטענים שוב בתשוקה (האקט של האכילה איכשהו עושה לנו את זה), מעיפים את המגש ומתענגים. השעון ממשיך לתקתק ואנחנו מבינים שהסוף קרב, אבל לא מדברים על זה. כאילו שאנחנו חיים שגרה.
צילום: ליאור אטיאס
הגיע הזמן לקום. אני מתחילה להתארגן. מתלבשת לאט, נועלת את נעלי העקב שלי ונוטה לכיוון הדלת. הוא תופס לי את הזרוע, מנשק אותי בחושניות ממכרת ואומר "כמה טוב שבאת". אני מחייכת, משתתקת. לא מצליחה לומר כלום. מסמיקה ומשפילה מבט. תמיד הייתי ידועה בקלות בה אני מובכת.
מבינה שזה מתחיל לחלחל אליי, אז אני מזרזת את עצמי. "תודה", אני אומרת. זה היה קשה. הוא מסתכל עליי במבט תוהה, לא מבין למה דווקא זה מה שבחרתי להגיד, לא מבין כמה היה לי קשה להוציא הברה אחת מהפה. לא מסתכלת עליו, יוצאת, טורקת את הדלת מאחוריי. נעצרת. מבינה. נצבט לי הלב.
עד הפעם הבאה.
//ירדן ששון