אני חוזר לדירה שלי אחרי שבוע ארוך שרגלי לא דרכה בה, והיא נראית כמו שאני מרגיש, הברדק חוגג. לך תסדר ותאסוף את עצמך עכשיו לכדי יצור מתפקד.
היו לי שלושה וחצי חודשים מהמדהימים שיכולתי לבקש. הכל היא הראתה לי. דבר לא החסירה ממני. מבוכים מפותלים ומשוכללים בעמקי התודעה שלה שהלכתי בהם לאיבוד ולא רציתי שימצאו אותי. בייבוש היא הייתה קוראת לי. זה התחיל מבייב, והמשיך ל"איכס בייב זה של פאקצות" דרך "טוב, אז אם פאקצות אז עד הסוף" ונהיה בייבוש.
אני אוהב בה כל כך הרבה דברים. היא יפה, דקיקה ותמירה, פינג פונג מטורף של וואחשיות ואלגנטיות שהתמכרתי לקצב שלו. והיא חכמה, במובן השערורייתי של המילה.
לקח לי זמן, הרבה זמן יחסית למה שהספקנו, עד שהצלחתי להרגיש איתה טוב ושלם ולאהוב אותה נטו. הייתי תקוע בקשר הקודם, שנגמר לא הרבה קודם לכן, ובתחנונים לאלוהיי הטיימינג, שיקחו את האוצר הזה שצנח עליי וירחיקו אותו, לא עכשיו, אני עוד לא מוכן, אני צריך להרגיש קצת את הלבד. לאט לאט, הרבה בזכות העמידה שלה לצידי, הצלחתי להתנער מזה, ורק לפני שבועיים-שלושה ראיתי אותה באמת במלוא הדרה, והפסקתי לפזול החוצה ולבחון אם אני מוכן לזה.
הכל קרה כל כך מהר.
היא חזרה הביתה יום אחד, וסיפרה לי על התור שלה לגניקולוג. על שאלה מסכנה שהיא שאלה אותו – 'תגיד, הקפאת ביציות. איך זה עובד בדיוק?'
"את יודעת משהו בייבוש, אני לא יודע בכלל מה קורה איתך בקטע הזה", אמרתי.
"גם אני לא יודעת. אני כן יודעת שאני רוצה ילד מתישהוא. ואולי הגיע הזמן לבדוק את האופציות שלי, אני כבר לא ילדה"
ואז היא נתנה לי הרצאת מבוא קצרה לפוריות האישה, שבסופה אמרה לי "אבל בייבוש, שום דבר לא בוער, זה לא שאני הולכת להביא ילד מהרגע להרגע".
שתקתי.
"זה משהו שאתה רוצה? יצא לך לחשוב על זה בכלל?"
החיוך שלה הורס אותי. רציתי באותו רגע לעשות לה שמינייה רק בגללו.
"יצא לי. רק לאחרונה אני מצליח לדמיין את זה. אני יודע שאני רוצה מתישהו להיות אבא, אבל זה הכל כרגע. לא יצא לי לחשוב מעבר לזה".
שתקה. והתחלתי לחשוב מעבר לזה.
אני בקושי מגדל את עצמי, מה ילדים עכשיו? זה נתון.
אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי וטוב לנו ביחד. זה גם נתון.
מצד שני, יש כאן מלא נעלמים. אני לא יודע איפה אהיה עוד שנה, שנתיים מעכשיו. אולי אהיה מוכן לילד. אולי אף פעם לא ארגיש מוכן לילד. כרגע, לא רואה את זה קורה גם עוד חמש שנים.
אם אני איתה, מתישהו אדרש להחליט, וסביר שזה יקרה יותר מהר ממה שארצה.
עצם המחשבה על ההחלטה העתידית הזו, אני מסונוור ממנה.
השכל אומר לי שזה יהיה שם תמיד. שאם אני איתה, תמיד אדע שהיא רוצה, ושהיא על קבועי זמן שונים משלי. הוא אומר לי שאני אהיה עליה נטל. הוא מטיח בי שלמעשה נידונתי לא להיות מסוגל לחשוב על ילדים איתה בראש חסר פניות מאז השיחה הזו, ולכן אין טעם להמשיך, וצריך לעבור הלאה ולחכות שהדבר הטוב הבא יגיע, לשנינו. אולי מוטב עכשיו מאשר מאוחר יותר, כשיהיה קשה יותר, ונושא הילדים יעמוד בינינו, ולא רק ירחף מעלינו.
אבל הלב שלי רוצה להמשיך עם זה ושיקרה מה שיקרה. הלב שלי רוצה לאהוב, לא לחשוב. בכלל, מה הוא מבין בלחשוב, הוא פאקינג לב.
יש כל כך הרבה אנשים בעולם שמתמרמרים שקשה למצוא אהבה. היזהרו במשאלותיכם, אולי יום אחד תצטרכו לשחרר אותה, ואז תראו מה זה קושי.
//שלומי טסה