אז ישבתי וחשבתי על מה יהיה הפוסט הראשון שלי כאן, האמת? זה הגיע מהכיוון שהכי לא ציפיתי לו. בהתחלה תכננתי לספר קצת על עצמי ועל החיים שלי, אבל אני לא רוצה להיות בנאלית. טיפה מלחיץ למען האמת, אנשים שאני מכירה הולכים לקרוא כאן? אני אכיר אנשים חדשים? רגע, איך זה הולך בכלל? שאלות רבות עוברות בראשי ברגע זה, ולא, אין לי תשובה על אף אחת מהן.
החלטתי שהפוסט הראשון שלי יהיה על אישה. האישה הזאת היא שכנה שלי, היא יחסית חדשה בבניין. עד לפני מספר חודשים הייתי נתקלת בה פה ושם, ליד הדואר, בכניסה למעלית. שכנה רגילה, כמו יתר השכנים. אישה מטופחת, הולכת על עקבים יפים וגבוהים בצבע אדום זועק, שומעים את רעש העקבים מהקצה השני של הלובי וישר מזהים שזאת היא. למען האמת, חוץ מ"שלום" ו"מה נשמע?" יותר מדי קשר אין לנו, ובגלל שהיא חדשה בבניין אז גם לא ממש נכנסתי לזה. תמיד תיארתי לעצמי שהיא אישה שעובדת במשרד, אולי עם לקוחות. פעם אפילו רציתי לשאול אותה, אבל זאת הייתה חוצפה מבחינתי להיכנס לחייה האישיים.
הימים עברו, לפתע לא ראיתי אותה למשך זמן די רב, אך לא ייחסתי לכך חשיבות. בטח עלינו בשעות שונות במעלית. כן, זה זה. האמת שאף פעם לא ידעתי מי גר איתה בדירה. חשבתי לעצמי שבטח היא נשואה, אך לא יצא לי להיתקל בעוד מישהו חדש בבניין. יום אחד הגעתי הביתה, החניתי את האוטו וכשיצאתי ממנו ראיתי אותה במכוניתה עם אדם נוסף, הוא היה נראה בעלה. הם יצאו החוצה, היא לא הייתה עם העקבים הקבועים שלה אלא עם סתם כפכף פשוט. היא נראתה שונה מהרגיל. בלי שמחת החיים על הפנים, תשושה ועייפה. הבנתי שמשהו קרה. בעודם הולכים לעבר הבניין שמתי לב להליכה איטית מאוד. נעשה לי רע.
תוך כדי כתיבה אני נזכרת איך עליתי הביתה באותו היום, התחושה הזאת חוזרת אליי שוב. הייתי די מופתעת ממה שראיתי, זאת אישה שבפעם האחרונה שנתקלתי בה הייתה בשיאה, על העקבים, עם שיער מסודר ומטופח. אבל עכשיו היא שונה, זאת מישהי אחרת. הימים חולפים, אני עדיין נתקלת בה, אני רואה איך מצבה מתדרדר וכואב לי כל פעם יותר ויותר. שוב העצב משתלט עליי, איך זה יכול להיות שחייו של אדם יכולים להשתנות מקצה לקצה תוך זמן כה קצר? ואז אני מסתכלת סביבי, על החיים שלי, על המשפחה שלי, על החברים הקרובים שלי ומבינה שכולנו עוברים שינויים: טובים, רעים, לא מועילים, סתם שינויים.
לכל שינוי יש לא מעט השלכות על החיים שלנו. אותה שכנה גורמת לי להבין שצריך לחיות כל יום בידיעה שאין לנו מושג מה צופה לנו המחר, וזה ממש לא בקטע רע, זאת המציאות. רגע, למה בעצם שלא נחיה את החיים בצורה בה אנחנו רוצים לחיות אותם באמת? פעמים רבות אנחנו נמנעים מלעשות דברים רק כי אנחנו פוחדים מההשפעות שתהיינה לאותם מעשים, אני לא רוצה לחיות ככה ולא רוצה לפספס דבר.
אני באופן אישי עושה את מה שמרגיש לי לנכון באותו רגע נתון ויש סיבה לכל דבר שאני בוחרת לעשות (או לא לעשות). בסופו של יום אני רוצה לדעת שנהגתי בדרך מסוימת לא בשביל לסמן לעצמי וי, אלא כי באמת רציתי לנהוג כך. מזכירה לעצמי שיש דברים שלא תלויים רק בי, אז לפחות אדע שעשיתי את המקסימום מבחינתי.
//נוי ארווס