אייל:
כפות בתוך תא המטען /הידיים והרגליים קשורות וסרט הדבקה על הפה /זה היה מהיר : מכונית כסופה עוצרת בחריקת בלמים, ריח של גומי שרוף, שניים מהם תופסים אותי מכל צד והשלישי מצמיד סכין לצווארי ומושך בשערי /הרכב נוסע במהירות ולפתע סוטה ממנו ועולה על דרך עפר/הדבר היחיד שיכול לראות בתא החשוך הוא את אור הבלם האדום נדלק ונכבה לסירוגין / לפתע עוצרים / ידיים ארוכות ושחורות תופסות אותי מהכתפיים והברכיים ומעבירות אותי לתא מטען של רכב אחר / פחד מוות גורם לי להשתין על עצמי, הם צוחקים וטורקים מעליי את דלת התא / כלא נייד יהפוך למרתף יינות חשוך / האם הם יהרגו אותי ? האם יענו אותי ? האם אשכח מתודעת משפחתי וארצי ? / רק אתמול ניגשתי לבגרות בספרות. זו הייתה תקופה כל כך טובה. יסכה מדגישה במרקרים זוהרים דברים ששווה לזכור ואני מסכם בכתב מסולסל את ראשי הפרקים / הולך לאיבוד דרך עיניה הירוקות.
סאמרה:
זה לא היה צריך להיות ככה. סיימתי את התואר באדריכלות והתכוננתי לשיחה עם אבי שאחריה – אצטרף לעסקיו ואהיה אחת מהג'מע שהוא מבלה איתם שעות בחדר העבודה. אחרי טקס קבלת התעודה ישבנו במרפסת המשקיפה על הכרם המשפחתי. ריח הקפה, צלחת הפירות המעוטרת, מרצפות הערבסקה והרוח החמה של תחילת יוני הרגיעו אותי. טמנו בחובם הבטחה שהדברים יסתדרו במסלול הנכון / הנסיכה מחברון – ככה קראו לי חברי לספסל הלימודים : יפה, חכמה וממשפחה מבוססת. כל אחיי הצליחו בעסקים ועכשיו תורי להראות לאבא שגם בתו הקטנה תוכל להסב לו אושר / תכונה החלה במטבח. הנשים פטפטו עצמן לדעת ולאחר כמה דקות קראו בשמי. נכנסתי למטבח ומשם הכל עבר למסלול התרסקות ידוע מראש. אולצתי לקחת חלק במשחק נישואי האינטרסים של משפחתי ולנסות ללהטט בין מה שרציתי למה שהיה לי. רציתי חיים מערביים עם בעל רגיש ושני כלבים. קיבלתי בעל אטום, שוביניסט, אסיר לשעבר בכלא הישראלי / הוא לחש לי שכישורי הניהול והחכמה שצברתי יתועלו לטובת חטיפה וניהול מבצע שאחריו – אם הכל יבוא על מקומו: אהיה חופשיה מנוכחותו.
צילום: ערן בריינר
יונתן:
רטט הSMS מה Blackberry מעיר אותי. שולח יד מנומנמת לעבר השידה הלבנה. המסך הבוהק גורם לעפעפי להצטמצם. קורא את האותיות וליבי בועט פעימה. שיערות ידיי הזהובות מצטמררות, אותיות מרחפות מעלי עיניי. ח' – נ' – י' – ב' – ע' – ל'. לואט את המילה בלחש וטיפת זיעה נוטפת מהעורף לגב / כשנכנס ל'קומת הקרקע' עיני כולם נישאות אלי. הצעירות מהחפיפה נועצות מבט בשרירי ידיי השזופות, פקודיי מביטים בי בהערצה, האחמ"ש מדקלם באוזניי קודים המתארים זמן, מקום ואפשרויות פעולה / הוא שונא אותי. למעשה רוב הוותיקים שונאים אותי. אולי זה ב גלל שבארבעת השנים במחלקת סיכול הטרור הערבי – הספקתי לאזן כל דבר הלובש שמלה ומדמם פעם בחודש. אולי זה בגלל שעקפתי את רוב שרשרת הפיקוד. בגיל 29 נותרתי כמעט ללא חברים בעבודה, פרט לארבל – מנהל המחלקה שקורץ בעינו הימנית אחרי רעיון או פעולה נועזת שהוצאתי לפועל. ידעתי שעכשיו זה הזמן שלי, להוכיח את המינוי התמוה של ארבל. לא תהיה לי הזדמנות שנייה.
צילום: ערן בריינר
יסכה:
כשאייל סגר אחריו את שער הגינה, תחושה מבשרת רעות תקפה אותי. ביני לעצמי התחבטתי האם זה האופי המגונן והדואג שירשתי מאמי מבעבע בקרבי, או שמא מדובר בעוד אחד מהאינסטינקטים הנשיים שפיתחתי לאחרונה. קראתי בשמו והוא הסתובב אלי. ביקשתי שיסמס לי כשהוא מגיע…
//ניר סעדו