זה מסוג הדברים הקטנים, שכמו שאהבת לקרוא להם – ברורים מאליו.
להרדם בין הידיים שלך, להתעורר בבוקר לצידך, להכין שתי כוסות קפה לפני שאני יוצאת לעבודה, כי אחת אף פעם לא מספיקה בכדי להעיר אותך.
אלו הדברים הקטנים, שעושים לי טוב.
אומרים שאתה יודע מה היה לך רק אחרי שזה נעלם..אני לא חושבת, ידעתי כל הזמן.
ידעתי כמה אהבה יש לי, איך לפעמים החזה מתפוצץ כי אני רוצה לתת לך הכל, ידעתי שאין שום דבר בעולם שיעמוד בינינו.
רק שכחתי שיש אותנו, שנעמוד בינינו לבין עצמנו.
בוקר אחד קמתי, ולא היית לידי במיטה. ניסיתי לשמוע אם אתה בשירותים, במטבח, בסלון מול הטלוויזיה… דממה.
קמתי וראיתי את הפתק שעל המקרר, אותו אחד שכתבת לי שרק התחלנו לצאת – ״יגיע יום ואת תהיי שלי״, אם היית רק יודע שזה לא לקח יום, אפילו לא לקח כמה שעות. הייתי שלך מההתחלה. לצידו היה עוד פתק, מקופל, ורשום בו ״יש לי חלום, וזה הזמן. אני אוהב אותך. מצטער״.
חלום? זמן? מצטער? מה קורה פה?
ועוד לפני שהספקתי בכלל לחשוב, דפיקה בדלת, תומר עומד בדלת ואומר ״הורדתי אותו עכשיו בשדה. שבי, אסביר לך הכל״.
אומרים שאתה יודע מה היה לך רק אחרי שזה נעלם. הם משקרים. הם צריכים להגיד שרוב הסיכויים הם שאתה כבר יודע מה יש לך, רק לא יודע מתי זה יתפוצץ לך בפרצוף.
הדברים הקטנים, אלו שאמרת עליהם ברורים מאליו, היו ברורים רק לי. עכשיו ברור לי שישן איתי בחור שלא הכרתי, שהכנתי קפה לאדם שלא ידעתי פרט על מחשבותיו, כי היה לו חלום ואני לא הייתי חלק מהחלום הזה.
תומר הסביר שזה מסוג הדברים שצריך פשוט לקבל, ושבעוד כמה חודשים אתה תחזור. זה לא היה מתוכנן, הוא אמר, מאתמול בערב להיום לפנות בוקר. כי היית חייב. ״הוא אוהב אותך, תביני״.
אבל אני לא מבינה כלום. אני לא מבינה אותך, ולא מבינה איך הכל קרה ככה, ולא מבינה אותי. אני לא מבינה סדרי עולם, אם הכל זה מלמעלה, אז זה רשום שם? כאב הלב הזה, רשום שם בשבילי?
עזבתי את הדירה הקטנה בתל אביב, הבנתי שאין לי רצון בזכרונות שמלווים אותה. ארזתי את עצמי ועוד מזוודה ונסעתי להורים, כי רק שם יש לי שקט מהמחשבות שלי. אחרי ההורים, לקחתי את המזוודה ועליתי על מטוס לניו יורק, כי רק שם יש לי שקט מההורים. בעצם מהכל – מהחברים, מעצמי.
שם, בקסם הזה, יש לי שקט ממני. וממך.
הדברים הקטנים, שנראים ברורים מאליו…נראים שוב לעין. וטוב לי, אני אוהבת את הדברים הקטנים האלה. אני אוהבת לקום בבוקר, להכין עוד כוס קפה, לתת נשיקה לפני שאני יוצאת לעוד נסיעה ארוכה בסאבווי. הדברים הקטנים האלו שייכים כעת למישהו אחר, שהאהבה אליו – מתפוצצת לי מהחזה.
אני יודעת שמחר אתה חוזר, אני מקווה שתבין, זה לא היה מתוכנן, וכשתראה את המכתב הזה על המקרר תנסה להבין מה קרה, ואיך אני של מישהו אחר. נותר לי רק להגיד לך ששום דבר לא ברור מאליו.
//נועה כוכב
