אל תגיד לי שזה נגמר. בשום אופן אל תגיד לי שזה נגמר. גם אל תגיד לי שזה מתחיל. תגיד לי שזה בעיצומו; שזה נושק לעפעפיים של קצה היכולת, אפשרי אם רק ארצה.
תגיד שהפסגות הללו הן שלי לגעת, שלי להישאר. תגיד לי שהחיים הם לא אוסף של תחנות זמן, אלא שהם התחנות עצמן, ושדרך ללא מוצא, היא בסך הכול דרך שאין לה סוף, ושזה טוב ככה, את מבינה? פשוט ככה זה, טוב?
אז אני אשרטט לעצמי מפה בלי להשתמש בסרגל, ואנווט על פי תחושת בטן את חיי;
ואם אפול, אפול לתוך חיבוק. ואם אמעד, אמעד לשמחה.
אמרת לי פעם שאם מסתכלים על החיים כתקופות, זה אומר בהכרח שיש נקודת התחלה ויש נקודת סוף, ושהנקודות האלה יוצרות קיטועים והפרדות ומקלקלות את הזרימה הטבעית של החיים. באותו הרגע הייתה שם תקווה שנהפוך לאחד, יכולנו אם רצינו להפסיק לשרטט קווים מקבילים על החול; הסתכלנו שנינו איך השמיים והמים נצבעו כתפאורה בצבע אחיד – ולא היה קו לאופק, ולא היו מחוגים לזמן, ולא היו מגדלים באוויר ולא היינו קווים מקבילים – הסתכלנו אחד לשני בעיניים ושמנו לעצמנו סוף.
"Image courtesy of [jscreationzs] / FreeDigitalPhotos.net"
אני כבר לא מוצאת שום טעם בהילוך נמוך ומהוסס על קצות האצבעות בתוך מסגרות רגשניות המשורטטות על קורות דקות של קווי מתאר שיוצרים הפרדות וקיטועים. אני כבר לא מוצאת שום טעם לחלק את החיים שלי לתקופות טובות ורעות וטובות פחות ורעות פחות ופחות ופחות… זה מצמצם לי את האופק. אני רוצה ללבוש על עצמי את היופי הפשוט של הצבעים ולהתמזג בתוך התנועה, אני רוצה מראות שישקפו לי את דקויות הבנתי – הו, כמה שאני מבינה. זה לא שהיה לנו סוף יקירי, פשוט לא הייתה לנו התחלה.
במרוצת החיים אני מוצאת עצמי חוזרת שוב ושוב אל עמקי הנוסטלגיה, ממקמת כסאות נוחים מדי במקומות שעושים עליי צל. משתעשעת במילים שהיו נתונות לי ברגע אחד ונלקחו ממני ברגע אחר, תוהה אם קו הגבול שבין עצב לעצבים ובין פרקטיקה לרומנטיקה, הוא קו גבול שבלי לשים לב שרטטתי בעצמי. ואם נכון הדבר, אולי מוטב שאסיר את הגבולות ואתקיים בלי סוף ובלי התחלה, ברצף אחיד על דרך אחת שתמיד יש לה המשך.
"Image courtesy of [David Castillo Dominici] / FreeDigitalPhotos.net"
געגועיי לובשים תנועה ואני נעה הרחק משורות המחץ, הרחק מרסיסים שבורים. הרחק ממה שהכרתי, והלאה אל מקומות חדשים. אני כבר לא מחפשת להחסיר נשימה, אלא מבקשת לנשום ולנשוף דרך קבע. אין לי צורך למלא את מגירת ההרגלים שלי בציניות מאוסה, להפך, אני מבקשת לרוקן את תוכנה, לנעול אותה, ורק שלא תיסגר לי על האצבע. אני רוצה להתאים את מקצב האוויר שמתרוקן ומתמלא בי לפמפום האינסופי של החיים, לגלות את האומץ להסתכל מעבר לאופק הנראה לעין, להזין את האינסוף. בלי סוף.
אז אל תגיד לי שזה נגמר. בשום אופן אל תגיד לי שזה נגמר, שזה עבר וחלף, שזה עתיד להתחיל או הווה להסתיים. אל תגיד לי שהיינו אחד והיינו שניים והיום אנחנו אפס. אל תדבר אליי במספרים ואל תשרטט לי קווים ואל תציב אותי בקו האופק של החלומות הרחוקים שלך כי אני לא שם, אני כאן. נכונה להתממש בכל רגע. והרגע הוא עכשיו, הוא אחר כך, הוא תמיד.
אל תגיד לי המשך יבוא. תגיד לי ההמשך כבר פה.
הו אז, אני אשרטט לעצמי מפה בלי להשתמש בסרגל, ואנווט על פי תחושת בטן את חיי; ואם אפול, אפול לתוך חיבוק. ואם אמעד, אמעד לשמחה.
//טל עזר