שיכורה קצת. אולי הרבה. אבל מה זה משנה, זה נעים אז את מזמינה עוד כוס. היין לא באמת טעים לך, אבל בסדר, הוא פחות גרוע מהיין הזול ששתית בדייט האחרון. ואם אז זה לא הפריע לכם לסיים בקבוק שלם, מה ימנע ממך הפעם?
אולי היית צריכה לתת עוד צ'אנס לבחור משבוע שעבר, את חושבת לעצמך. גם ההוא מלפני חודש לא היה כזה נורא בדיעבד. הברמנית מוזגת לך את המשקה-המי-יודע-כמה ואת רק שואלת את עצמך בלי קול מתי הכל הפך להיות כל-כך מסובך, מתי החיים הפכו לכאלה. בכלל תמיד היית בחורה של שחור ולבן. או שכן, או שלא. ואם אולי – אז לא. זה תמיד היה בינארי, עניין מתמטי, 0 או 1 ואף פעם לא היה מקום לטעויות. אלא שלאחרונה את נתקלת בהמון חידות לא ברורות.
בין לגימה לבין חיוך לאינסטגרם, את חושבת על זה שגם ההוא מלפני שנה וחצי היה דיי בסדר. בחיים לא חשבת שתכני אותו בכינוי כמו "ההוא", זה כמעט יותר גרוע מלשנוא אותו. איזה מזל שאת כבר לא שונאת אותו, אבל כמה זה עצוב לחשוב שאת כבר לא אוהבת אותו, או שאת לא אוהבת בכלל. לפעמים את תוהה בינך לבין עצמך אם עוד אי פעם תאהבי מישהו כמו שאהבת אותו, כי נראה לך שמאז ההוא מלפני שנה וחצי, הלב שלך פשוט מסרב להרגיש. עכשיו כשהוא סוף-סוף פועם בזכות עצמו, בלי תרופות ובלי תפרים, הוא מתאמץ בכל הכוח לעשות זאת בקצב אחיד, מונוטוני על גבול המשעמם. העיקר לא ליפול שוב, העיקר לא להישבר.
את לא בחורה של סתם. שונאת שהוא בא בשביל לתת לך כיף וללכת, לא מבינה למה הוא דופק בדלת אם הוא לא מתכוון להישאר. החיים לא כאלה מסובכים, אלו אנחנו שהופכים אותם לכאלה, ועם כל אורח זמני מבולבל רק מתחשק לך להוסיף עוד מנעולים ולמצוא איזו אזעקה מתוחכמת, כזו שתתריע מראש ותמנע ממך כאבי לב מיותרים. לפעמים נדמה לך שככל שאנחנו מתבגרים אנחנו חוזרים לשחק כמו ילדים בגן ואת תוהה אם בכלל נשארו ג'נטלמנים בעולם הזה. כאלה שיתקשרו למחרת, כאלה שיתעוררו לידך ויגידו לך שאת הכי יפה בעולם בדיוק ככה, איך שאת קמה בבוקר. אומרים לך שאת תמימה, את רוצה לחשוב שאת אוהבת את זה.
האלכוהול שזורם לך בדם מטשטש לך קצת את המחשבות, השחור והלבן נמרחים לך בראש לכדי גוונים של אפור והכל מכוסה בבלאגן עם המון מספרים לא שלמים, עם המון פתרונות לחידות לא פתירות. את מאמינה באנשים, מאמינה שהכוונות שלו בעצם טובות. את מפחדת לפספס אז את תמיד סולחת ונותנת לו אלף ואחת הזדמנויות, והוא מצידו תמיד נותן לך אלף ואחד תרוצים. זה לא משחק הוגן, את חושבת לעצמך תוך כדי שאת לוגמת מהמשקה האחרון לערב הזה. למרות שאת יודעת שהוא כבר ממש מיותר ושתצטערי על זה מחר בבוקר.
אמנם החיים לא כאלה מסובכים, אבל את שומעת את עצמך חוזרת על הפזמון הזה יותר מידי פעמים לאחרונה. בדרך הביתה, המסקנה העיקרית שעוברת לך בראש היא שאולי הגיע הזמן להתחיל לשמוע גם דברים אחרים.
// מאיה עקרון