חלק אחד בי אומר שאנשים שעברו הרגע דירה צריכים ללכת לחפש לעצמם מקררים וארונות, לסדר את המטבח ולהפוך את הדירה שלהם לבית כיפי שנעים להיות בו. חלק אחר בתוכי זורק על החלק הראשון תפוח אדמה בתוך הראש ואומר שאנשים שהרגע עברו דירה, אחרי שהם חיפשו אותה כל כך הרבה זמן, יכולים לשבת בין ערמות החפצים שלהם ולא לעשות כלום.
בעצם, זה לא שלא עשיתי כלום, החלק השני מתרץ, דאגתי לחיבור חוקי לאינטרנט במקום לגנוב מהשכנים. כי מה באמת יותר חשוב בחיים – מקרר או אינטרנט? כלומר, לאכול או להיות מחוברת לעולם?
אז אני והחלק השני, שבינתיים מנצח, נכנסים לגל של עצלות, מסרבים לפרוק ארגזים ויושבים ונהנים מהבריזה המסתורית שמגיעה איכשהו מהים אחרי שהיא בדקה בwaze איך מגיעים אליי, התברברה קצת בדרך בכל זאת ונחתה אצלי דרך החלון. החלק הראשון שבראש מתאושש מפגיעת תפוח האדמה ומתמרמר 'אנשים שלא משקיעים ומסדרים את הדירה שלהם בחודש הראשון אחר כך חיים עד סוף החוזה כלומר, לנצח, בדירה מבולגנת עם כמה ארגזים שלעולם לא נפרקו.' הוא טוען, 'יש לך חודש להשקיע, אחת, שתיים, שלוש, זוזי!'
'אבל רגע!' אני והחלק העצל מתרעמים, 'אני כאן רק יום!'
ולפתע משומקום – מגיח חלק שלישי – 'שלום אנשים!', הוא נכנס עם חיוך מרושע על פניו – 'שמעתם פעם על סכיזופרניה? תהיתם פעם איך היא מתחילה? הממ..אולי ככה?'
בום. כל הקולות בתוך הראש משתתקים ואני בוהה בנקודה מרצדת במסך. למה תמיד אני רוצה לעשות חמישה דברים בבת אחת, רבה עם עצמי ובסוף לא עושה כלום? בטח יש לזה הסבר הגיוני כלשהו, סיבה לוגית, כשל מערכתי ספציפי ואם אני רק אריץ את הזמן אחורה אני אמצא אותו. אין כמו לחפש אשמים. אז אני מריצה את השבוע החולף אחורנית בהילוך מהיר – התמונות לא מרנינות במיוחד – הנה אני מכינה מיץ, ועוד מיץ, אחר כך אני מעבירה קצת דירה, ישנה קצת, מציירת ממש קצת, ומכינה עוד מיץ ועוד מיץ ורגע מה זה – המסך נעצר על יום שני בערב – אני הולכת ברחוב ונראית כאילו בא לי לצעוק. הצעקה לא יוצאת, אבל אם מקשיבים ממש טוב, זה אפשרי כשמדמיינים סרטים, אפשר לשמוע את הצעקה השקטה: 'סאמממק על העולם!!!'.
'הצעקה', אדוארד מונק, 1893. מתוך וויקיפדיה
לא היה שומדבר מיוחד בדייט של יום שני בערב. הוא היה הדייט ה-70,000,000 במספר אז היה סביר להניח שבשלב הזה אדע כבר איך להתמודד עם אכזבות. גם לא היו אשמים. זה היה הסיפור הרגיל של 'זה לא זה'. באנו, יצאנו, נפגשנו, נפרדנו. חיבוק ידידותי במקום נשיקה שאומר 'שיהיו לך חיים יפים. כנראה עם מישהו אחר.' ייתכן שהייתה קצת בניית ציפיות שנבנתה בטעות, אחרי שבוע ארוך של ניסיונות תיאום, כמעט פסילה טכנית. אנחנו חיים בשעות שונות – אני ערפד של בוקר והוא חתול לילי, אבל למרות המכשולים הטכניים ממש רצינו להפגש, התחושה הזאת, נשבעת שהרגשתי אותה דרך כל האמצעים הוירטואליים ולמשך שבוע אחד הייתי ממש אופטימית שאולי הפעם זה באמת זה.
ואז – כלום.
אני עוצרת את הסרט עם שלט דמיוני ומריצה קצת קדימה, לעוד חודש, כלומר לעכשיו.
הספקתי בנתיים לשכוח מהדייט המאכזב, לצאת לעוד אחד שהניב את אותם אין-תוצאות, וכבר יש לי דירה חמודה, צבועה ומושקעת, מקרר וארון, שותף מגניב, וכלבה שהגיעה יחד עם הדירה שללא ספק ביקום מקביל היא הייתה הנשמה התאומה שלי, בהנחה שהייתי כלב. ברור שהייתי כלב, אתם לא רואים? עוד נשאר לי זנב.
איור: ניב נעמני
//ניב נעמני
