על הברכיים של ג'אגר

שמעתי על הגעתם של הסטונס לארץ במקרה, ובאיחור של חודשיים.

בניגוד לכל הציפיות מסטודנטית לתקשורת, גיליתי על ההופעה כשסימסתי לידיד סמל של לשון בוואטסאפ והוא זה שמסר לי את ההודעה שגרמה לי לרוץ, לצרוח ולצחוק ללא שליטה ברחבי הבית במשך השעתיים הבאות.

במבט לאחור, הייתי צריכה לצפות שכל מה שיכול להיהרס באותו ערב, יהרס.

תקראו לזה מרפי, גורל, או איך שתרצו, לדעתי פשוט בכל פעם שאני רוצה משהו יותר מדיי, זה עושה לאלוהים TURN OFF רציני, והוא מחליט לקלקל לי הכל.

מבחינתי לא היה ספק בכלל שאהיה שם. מוזיקה היא הדבר הכי אהוב עלי לצד הכתיבה, ואמנם אני טיפוס של שירים ולא של להקות, השירים של הסטונס הם בין השירים שהכי השפיעו עליי. כאלה שאיתי ברגעים השמחים והעצובים, ומקבלים משמעות שונה בכל סיטואציה.

השמחה שלי התעמעמה קצת כשפורסמו המחירים לכרטיס, והצהרתי שעם כל הכבוד, גם למתן תורה לא היו כרטיסים כל כך יקרים.

הימים חלפו במהירות, ונוכחתי לדעת שהמילים הריקות שלי איבדו מחשיבותן, כי ככל שקרב תאריך ההופעה, עוד עקרון שלי נזרק לפח.

כשגיליתי שהתאריך נופל על סוף החג, כבר הייתי מוכנה למכור את נשמתי לשטן, לקנות במחיר מלא ואפילו לבשל, העיקר שיחליפו את תאריך ההופעה ליום חול. זה לא קרה, ולכן נאלצתי לקבל את העובדה שעד סוף חיי אצטרך לצפות בהם ביו טיוב בלבד.

מתוך עמוד הפייסבוק של הרולינג סטונס

הלב כאב, והמצב רק החמיר כששבועיים לפני ההופעה נפתחה המכירה ללאקי דיפ בחצי המחיר, הרבה מהחברים שלי קנו כרטיס ואפילו אמא שלי קנתה שניים למרות שמעולם לא שמעה שירים של הלהקה לפני כן. אלוהים צחק, ואני בכיתי. למרות הכל, לא הסכמתי לקבל את המצב כפי שהוא. אני חייבת להיות בהופעה הזאת לא משנה מה.

בשמירה על כבודי העצמי שכנעתי את אמא (שתטען אחרת) למסור לי את שני הכרטיסים, ונשארתי לעשות חג בתל אביב עם אחותי. הגענו להופעה בדיוק בצאת החג, וכמובן שאם חשבתי שגם אם לא נזכה בגולדן רינג אז שלפחות הכל ילך חלק, טעיתי. הכרטיסים מסתבר, הודפסו שלא כראוי, ולכן עשינו טיול בכל הפארק בפעם השלישית לעבר הקופות. בדרך נס נכנסנו לפני תחילת ההופעה, נדחפנו למרכז, וחיכינו לרגע האמת שלא איחר לבוא, ושהוכיח שהיה שווה לעבור הכל בשביל להיות שם.

באנרגיות אינסופיות הלהקה הראתה מה ניסיון מוזיקלי בן 50 שנה יכול לעשות, ואיך איש בן 70 עם מספיק שמחת חיים יכול לרקוד.

היו כמה חסרונות – הקהל סביבנו היה רגוע מדיי, ומשום מה לא חלק את אותה ההתרגשות איתי כשקפצתי וצרחתי לפני כל שיר. היה חם מדיי, ואחותי התעלפה יותר מדיי פעמים מהמקובל בסיטואציות כאלה, אבל כשהיא נעמדה חזרה על הרגליים, הלהקה פתחה בביצוע ANGIE מפואר שהשאיר בכולנו הרגשת שייכות למשהו הרבה יותר גדול.

אני אוהבת מוזיקה, מאוד, ולצערי אני לא יכולה ליצור אותה בעצמי, אבל לנצח היא תהיה העוגן שלי. היא מוציאה ממני את הדברים שקשה לי להגיד בקול ושבזכותה מנוסחים למילים. היא משמחת אותי כשעצוב לי, נותנת לי מרץ כשאני עייפה, וגם כשרע לי, איתה הרבה יותר בסדר.

ההופעה הבהחלט חד פעמית הזאת הזכירה לי למה זה כל כך חשוב לצאת לספוג מוזיקה חיה. היא חיברה בין 50,000 אנשים שאני בספק אם יש להם עוד דבר אחד במשותף.
הלהקה חתמה את ההופעה עם "I can't get no satisfaction", ושלחה אותנו באנרגיות מטורפות חזרה לצפון.
הם אומרים שאתה לא תמיד יכול לקבל את מה שאתה רוצה, אבל אני קיבלתי.

//אסתר אילייב