טכנודע. אני בן שמונה. אבא שלי מחזיק לי את היד. היד שלו גדולה וחמה. אנחנו עומדים מול גלגל עם צבעים אדום ירוק כחול צהוב סגול כתום ורוד, אבא משחרר את ידי. היא ננעלת באוויר סביב מה שהיה פעם היד שלו. הוא מושיט אותה אל עבר הגלגל, דוחף אותו כלפי מטה בתנועה עגולה. הצבעים מיטשטשים לי מול העיניים. הכל לבן לבן לבן לבן לבן לבן לבן. אני עוצם את העיניים בבהלה. אני פותח אותן שוב בתקווה ש – צבעים אדום ירוק כחול צהוב. אני לא מאמין. אני מאמין. זה נס ואני חי בכדי לחזות בו, אני חי, היד של אבא, ריח של אלכוהול שמונים אחוז. הפעם הראשונה. אני לא חווה החזרת אור מפיגמנטים לבנים, אני חווה את העולם. לבן לבן. לבן כל כך שאני נמס על הרצפה, נוח לי לא להביט מעלה, נוח להיות שלולית. הלוואי שמישהו יוציא אותי. אתם שומעים אתם שומעים אני כאן תוציאו אותי נוח לי מדי. אתם שומעים
נגני קונטרבאס מתחלפים בנשים עם נוצות במקום שיער. סרט נע של שניות גורליות, בית חולים או טיול בפארק, אין הבדל. "הכל מלמעלה" הם אומרים לי, אני נופל, אני נופל נופל נופל והם מחייכים אלי מאחורי השיחים והמגדלים. "הכל מלמעלה". אני מתנפץ! מתנפץ לרסיסים! לא נותר ממני דבר. ואז אני קם. ובורא עצמי מחדש. והבריאה כה יפה היא… אך איש לא טרח לטאטא את הרסיסים מתחת לשטיח, והם משתקפים זה בזה באור השמש העולה, בולטים מתמיד, חדים כתער. והבריאה… נשכחת בין רגע, נבלעת אל הסרט הנע. בית חולים או טיול בפארק. אין הבדל.
זה כמו מבוך, ההבנה שאין משמעות למה שקורה, בין אם זה במכוון ובין אם הכל מקרי. אני צף ונמס ואתם לא שומעים אותי כי גם לכם נוח. אני הולך במבוך ואני לא מגיע ליציאה. אני לא מפחד, אני מוגן שם, בין כל המינוטאורים והמלכות, המכשפות והארנבים והשעונים. אני שייך לשם, למבוך שבין הכוונה לבין יד המקרה. ואתם בחוץ. אתם לא צפים או נמסים. אתם עפים. זה מה שחסר לי כאן, אני מתגעגע לזה, אני מתגעגע אל הלחץ בחזה המתגבר ככל שאני מגביה עוף מעל יערות ומדבריות, אני צמא אל הגשם שייכה בפניי ויעיר אותי. וכשאתעורר…
כשאתעורר, אדע.
ואז אוכל לספר,
שתדעו
גם
אתם.
//גל גורליק