יש בו משהו שלא רץ להבטיח ולזרוק את כל מה שאני רוצה לשמוע. הוא יודע לשתוק דווקא כשבא לי לצרוח, כשבא לי שהוא יצרח אלי חזרה או יגיד בדיוק את מה שעובר לי בראש. לא יודעת איך, אבל אני יודעת שעמוק בפנים, בתוך הראש שלו, מופיע המשפט שאני חושבת עליו. אבל הוא שותק.
לפניו מעולם לא שתקו לעברי. תמיד דיברו ולפעמים גם דיברו יותר מידי.
כולן שואלות איך אני עם זה שהוא לא ורבלי מדי ואני מתאפקת שלא להסביר שזה עדיף על הגבר שלהן שמעביר את רוב הארוחה בלפרגן לעצמו או לה, כי זו גם אחלה דרך לפרגן לעצמך.
איך אני אסביר להן שגם בלי לדבר הוא יודע בדיוק לאן לשים את היד שלו, כדי שאני אבין שהוא מבין. איך להסביר שאני חלק ממנו גם בלי שיהיה צורך לדבר על זה. שלא משנה כמה אני אדבר, הוא לא ירגיש צורך לעקוף במילים או להחזיר מילה נרדפת. הוא יקשיב, יחשוב, ישתוק שוב… אבל אז הוא יגיד משהו שיחלחל לנצח.
ככה זה בגיל הזה, כולם מחפשים רעש. שקט כבר נהייתה מילה מביכה. לפעמים היא מביכה אפילו אותי. אבל כאחת שנמצאת כבר שנתיים עם איש השקט, למדתי כמה זה יכול להיות יפה לפעמים ונכון, כי יום אחד כל מחפשי הרעש יצטרכו להתמודד עם השקט ואז הם יבינו שחוץ מצלילים לא היה להם כלום. לא היה להם את המבט הזה שהוא נותן לי, המגע ברגעים מדויקים, המילה הנכונה ברגע הנכון ביותר – רק צלילים מעורבבים בלתי נפסקים.
כזה הוא – שותק. כי הוא עבר כבר כמעט הכל. כי הוא ראה כבר הרבה. כי הסערות הרגשיות שאנחנו מחפשים בלי הפסקה כדי לרענן את החיים שלנו – הוא עבר מבלי שביקש ומוקדם מדי בחיים.
הוא לא קשה כמו שהוא נראה, הוא חידה, אבל רק למי שבוחר להסתכל עליו ככה.
הוא צנוע וטוב לב. הוא אוהב ללא תנאי, כי הוא יותר מכולם יודע מה זה כשאין לך שום תנאי להציב.
הוא פשוט כזה – טהור מכל משחק מקדים וזיון שכל מקובל. אין אצלו "מקובל או לא", הוא חי. תקראו לו תמים, אבל הוא חי. תמיד עובר לי בראש, שאם אני הייתי בגוף שלו הייתי מתפוצצת ממחשבות. עם חיים כאלה לא לחשוב זה הישג בלתי יתואר. אבל אני יודעת שהוא חושב – הוא לא יעבוד עלי. אני כבר מזהה את העיניים שלו כשהוא מתחיל לחשוב ולשקוע, את הכאבים בגב שתמיד מתלווים לזה, מילות החיבה שמשתנות או מצטמצמות. אני מזהה הכל.
הוא, שהיופי החיצוני שלו יכול לסנוור לפעמים כל מחשבה רעה שעברה לי בראש וממיסה את כל היציבות שהייתה לי אי פעם בויכוח.
הוא, שרואה בי קסם קטן ולא מבין שהוא הקסם האמיתי. גבר שמכשף אישה, כמו בטלנובלת הארדקור.
הוא, שיכול להיות האדם הרציני ביותר ולרגע אחד להתלהב כמו ילד מהשטות הכי קטנה.
הוא, שהעיניים שלו בוהקות בכל פעם שאני מספרת לו משהו על הילדות שלי ומצטער על שלא היה בה איתי כדי לעזור ולהגן כמו שאחרים לא יכלו.
הוא שגרם לי להבין שאם להיות קיטשי זה להיות מאושר, אז אני מוותרת על כל הפאסון שלי.
אז אם שואלים אותי מה זאת אהבה אמיתית ואיך אפשר להיות מאוהב יותר שנתיים? (כן כן, מאוהב. עם פרפרים וכל השיט) אין לי באמת תשובה אליכם. זאת אומרת, יש לי הרבה תשובות קיטשיות שנאמרו הרבה לפני, אבל התשובה האמיתית היא כנראה נשגבת מבינתי. מה שכן, פעם נהגתי לגחך על מי שבוחר להנציח את האהבה שלו בשירים או קעקוע, חלילה. ברגע זה הבנתי משהו חשוב – על הזין שלי.
אני אוהבת אותך.
//מילה סביטלמן