טוטאלי. כן זה אני. נקודת הקיצון שהגעתי אליה מזכירה לי את התכונה שניחנתי בה כחלק מהתכונות שלי כבן אדם. כשאני חושב, אז אני חושב ללא הרף. כשאני עובד – שום דבר לא יכול להוציא אותי מריכוז. כשאני נחוש במטרה אין כזה דבר להרפות ממנה, לפעמים הכל נראה אצלי כמו שחור ולבן.
יום בהיר אחד ויש בידיי מטרה חדשה ומאתגרת. הכתפיים מתוחות לאחור ואני מוכן להוכיח את כל מה שיש לי להוכיח: אני הולך לשבת על שולחן הכתיבה שלי, לשים ברקע את הפלייליסט השקט ההוא, וקדימה, לכתוב.
מצחיק, כי בדרך כלל הדברים האלו הולכים לי דווקא בקלות. מילים יוצרות אצלי קונוטציה להמון דברים. המוזיקה ברקע מתחברת יחד עם קצב נקישות האצבעות על המקלדת, יוצרות מין הרמוניה כמו ריח של בית אחרי שניקיתי וקירצפתי אותו שעות. הכל מסודר, הכל במקום, הכל נגיש אך עדיין תמיד אמצא את הפינה עם האבק שלא ניקיתי.
ראה ערך – אבק בלתי נראה
צמד מילים מעלה בי אנטגוניזם, מוציא אותי מהשלווה ואני חושב: מצד אחד – נושא נהדר לכתוב עליו, מצד שני – מה אם זה פרטי מדי? אינטימי מדי? אויש, זה נושא נורא מטופש לכתוב עליו, והנבחר בנבחרים: איך ממשפט אחד קטן כותבים חמש מאות מילים?
מפרקים, מרכיבים מחדש, התמונה הכוללת משתנה.
זמן חולף, דמויות ופרצופים חולפים אל נגד עיניי כמו שקופיות על ציר זמן, חולפות להן בקצב מטריד. זוג מילים קטן גורם לשקופית אחת קטנה לבלוט. היא בולטת עד כדי כך, שנראה שהרגש שלי נח לו בשקופית ההיא, סוג של "חנייה חופשית שכזו", ומהרגע בו אותה התמונה חולפת על פניי אני כבר לא אותו הדבר.
ראה ערך – חמש מאות מילים
סגירת מעגל הוא סוג של השלמה עצמית עם המצב הקיים, הסכם שלום ביני לבין עצמי שאפשר להמשיך הלאה. באופן מופשט, זה נשמע נורא הגיוני. באופן מוחשי, זה קצת מטריד ובאורח פלא, זה באמת עובד. מערכות יחסים נסגרות, תקופות נחתמות עם בול של שקל ותשעים. פעם יצאתי עם ההוא, ופעם היא ואני היינו "ככה", בצבא שירתתי באוגדה ההיא וביסודי הייתי בחוג חשמל.
אבל מה קורה כשרגש לא מצליח להשתייך אל התיבה שלו, כשהמעגל אינו מצליח להיסגר וכשפתאום נכנס מישהו עם נעליים מלוכלכות אל ביתי, דווקא אחרי ששטפתי? סיבות שונות ולא מוגדרות גורמות לי להתעסק בנושאים נשכחים גם אם איני רוצה להתעסק בהם, הם ממשיכים להציק לי בכל מני רגעים ספק לא קשורים ספק מביכים, עד שהמערכת החיסונית של הרגשות תבטל בשניה אחת כל מה שחשבתי או הרגשתי.
ראה ערך – נעלים נקיות ומסודרות
מישהו פעם אמר לי שאני טוטאלי, ומאז העיסוק בנושאים שאני לא מצליח להרפות מהם אינו פוסק. כשאני אוהב, אז זה מכל הלב, כשאני עצבני, אני אימפולסיבי ורק רוצה שקט וברגעים בהם אני יכול לנוח מהכל, הראש שלי לא נח לרגע .זה מסביר המון דברים, זה מסביר למה הייתי רוצה לכתוב יותר אבל אני פשוט לא מצליח, זה מסביר למה דווקא כשאני עוסק במה שאני כל כך אוהב, אני יכול לאבד עניין בין רגע.
הגבול הדק בין להשלים עם הקיים ולהמשיך הלאה מתגלה לו כהאתגר החדש שלי, בו אני בוחר להחיות את אותם התחביבים, הרגשות, הפחדים והרגעים אותם אני חווה ולחרוט אותם כאן, אחד אחרי השני, כדי שלעולם לא אשכח נצחונות קטנים שכל כך חשוב לזכור.
// נתיב בר-און