אחד הדברים הראשונים שלמדתי על אהבה הוא לנשק כמו איידן. בפרק נוטף הקיטשיות ההוא בסקס והעיר, כשאיידן רק רצה לשבור את הקרח ואמר לקארי "בואי נתנשק עכשיו כדי שזה לא יהיה מביך אחר כך", למדתי איך דברים צריכים להיראות. והנה את, הגעת אליי מחלום ועכשיו את יושבת מולי. רק את והעיניים המטיילות שלך. יושבת ולוגמת מהבירה שלך. חצי הליטר הקצר ביותר שראיתי בחיי. איך הסתיימו עלינו ארבע השעות האלה כל כך מהר? בחיוך מבויש הגעת קטנה מהצד השני של הרחוב, אני כבר חיכיתי כי אני מקדימנית כרונית וגם כי קצת רציתי לראות אותך לפני שאת רואה אותי.
צילום: שירי רוזנברג
אני אוהבת את השנייה הזאת של האדם המחפש, כשהוא מגיע למקום בו נקבעה הפגישה. מעניין אותי לראות מה את מחפשת, איך נראות העיניים השואלות שלך, האם את מגיעה לחוצה, מסדרת את המכנס, מרטיבה את השפתיים או אפילו בודקת את הבל הפה שלך. במקום כל זה, פשוט הגעת לך קלילה. מבפנים אמרת שגעשת, אבל לי נראית הכי שקטה שהכרתי. חמשת הצעדים שלקח לך להגיע מהאוטו ועד אליי היו החמש ששבו אותי. כבר אז ראיתי בעיניים הקטנות שלך את הרוגע הזה, את חצי החיוך שיודע שהוא הגיע. בכלל לא ידעתי, אבל את בדיוק הטעם שלי. פתחת עבורי את הדלת של הבר וחלפתי על פנייך. משב של ריח משכר יצא ממך ואני שלך.
צילום: שירי רוזנברג
כבר באותו הערב רציתי לנשק לך ולא עשיתי את זה. יומיים אחרי זה כשנפגשנו, כבר תכננתי בדיוק את הטקסט כמו איידן, ידעתי שאני מגיעה ופשוט קובעת עובדה וששום דבר לא יעצור אותי בדרך. קיוויתי כבר להרגיש את החמימות שבשפתיים לך ושזה יהיה מאחורי כדי שאני אוכל רק להמשיך עוד ועוד אליך. הגעתי לדירה ושכחתי את כל המילים שלמדתי אי פעם. בכל הזדמנות שסגרתי אליך את המבט הורדת אותו. אחרי שהיינו יחד שש שעות בלי להרגיש, הרמתי את עצמי מהספה שהרגישה לי כבר כמו בית וצעדתי החוצה. כמעט חמקת לי. מבלי שאשלוט עליו, הגוף שלי תפס יוזמה. הגוף העייף שהיה ער כבר כמעט 24 שעות פשוט השתוקק אלייך עד כדי כך שהוא זנח כל מחסום ומסננת של פחד שנבנה בחודשים האחרונים. הוריתי לך שאין מצב שאת זזה ממני וסוף סוף. צמרמורת עברה בנינו. מאז עבר שבוע ואנחנו בעולם נפרד מכולם סביבנו. כבר הבטחת שתכירי לי את מפת הכוכבים, את הדובה הגדולה ותיארת את הנסיעה שלנו יחד למדבר. אני מרגישה שכבר גילית לי אטמוספרה חדשה לגמרי. מאז שהכרתי אותך, הדברים החומריים פחות חשובים לי. אני מוצאת את עצמי נוהגת לאט יותר, לא אכפת לי כשמשאית הזבל מקדימה עוצרת כל רגע כדי לפרוק, זמן ששורה של רכבים מאחוריי רותחת על הנהג. כל שיר נשמע שנכתב עבורנו ואין ייאוש בעולם. כבר די הרבה זמן ששכחתי מי אני ומה מרכיב אותי. את מזכירה לי את עצמי.
צילום: שירי רוזנברג
ועכשיו אודה, אני בדרך כלל לא כותבת על הבחורה הנוכחית שלי ממקום של פחד להרוס לעצמי. רוב הקטעים שלי עד היום היו טקסטים שכתבתי בתקופות כאלה ואחרות, אך ישבו יפה במגירה וחיכו למקום בו ארגיש מספיק בטוחה כדי להוציא אותם לעולם לראות. ואיתך, הכל שונה, הכל מסתובב אבל נופל בדיוק במקום. מצד אחד אין לי עוד מילים לתאר מה את עושה לי בפנים, מצד שני אני מוצאת בך את ההשראה למילים שלי ולא יכולה כבר לחכות לכל אלה שאת הולכת לרקום לי בדמותך. //יעל סקליר