באמצע שיחה נורא רגילה עם חברה היא הציעה לי "תקחי את המצלמה, ותצלמי כמה רגעים, תערכי, תעשי מה שאת באמת אוהבת".
נתתי לזה לשבת אצלי קצת בבטן, לחשוב על הדברים הטכניים, אם אני יודעת להפעיל את המצלמה, איך להעביר את זה למחשב, האם אני בכלל זוכרת איך עורכים כמו אז בחדר עריכה בתיכון, כשהרגשנו גדולים וחשובים ועשינו סרטים הזויים וקצת בזויים על דברים קיטשיים ולא מוכרים.
לא שהיום אני עושה משהו שהוא יותר מוכר (חוץ מכך שבטעות בטעות התעמקתי על הציצים של דידם, באמת שלא התכוונתי פשוט מרוב השיחה איתה לא שמתי לב מה קרה).
אז החלטתי לעשות את מה שאני אוהבת, את הז'אנר הדוקומנטרי, אחרי שעות של בילוי בצפייה בערוץ 8 ונשיונאל ג'יאוגרפיק, תוכניות וסרטים הרבה פחות סוחפים מסרטים הוליוודים, סדרות אמריקאיות, או אפילו ישראליות, צריך הרבה סבלנות, במיוחד לילדה עם בעיות קשב כמו שלי, לשבת ולצפות, לחכות שמשהו ייקרה, להגדיל את הראש ולחפש את הפואנטה, שום דבר הוא לא ברור, הכל הוא בעצם הפואנטה שבחוסר הפואנטה, אבל כמו בדוקו כך גם בחיים – לפעמים אין פואנטה כלל וכלל, ואנחנו בכל זאת חיים, ואנחנו בכל זאת מצלמים.
מתוך העמוד הרשמי של הרולינג סטונס
והאם בעצם, החיים אינם מספיק מעניינים ודרמטיים בשביל שפשוט נצלם אותם? למה צריך להמציא עלילה, סיפור שהוא שקר כלשהוא, מעולם לא קרה, פרי דמיון מראשו של מישהו?
החיים הם מטלטלים, רעים וטובים, מעניינים ומשעממים, מאוד חדים, תהפוכות שקורות ברגע אחד משנות הכל.
אבל לא לשם כך התכנסנו היום, בעצם, זה רק אני והמחשב, אבל אתם פה בכדי לקרוא על הרולינג סטונס, בתקווה שלא חפרו לכם את נשמתכם על האגדה המזדקנת, אבל אני לא רק כותבת לכם עד כמה נהנתי, על כמה היה לי חם, על איך הגעתי לשם בשש בערב כאילו הגיע סוף העולם, בחום שהיה שם, היה באמת אפשר להרגיש כאילו אנחנו טיפה בגיהנום
אני לא רק כותבת ומתארת, כמה היה מרגש, חד פעמי, once in life time, אני לוקחת אתכם לטיול דוקומנטרי בתוך העולם שלי, מתוך זווית הראייה שלי- הכל מצולם ומתועד, קצת ערוך, ואתם באים איתי – את כל הטיול מעמק יזרעאל אל פרק הירקון ורואים דרך מצלמת הוידיאו שכבר למדתי לאתחל ולסיים, ורואים את נפלאות העריכה (ספק?) שזכרתי מימי התיכון.
מתוך העמוד הרשמי של הרולינג סטונס
ג'אגר רקד כמו שהוא יודע, נתנו שואו ברמה עולמית, הקהל לצערי היה קצת עייף, היינו כולנו שבורים מהחום, לא הרגשתי שיש איתי עוד 50,000 איש שצופים באגדה שמופיעה מולנו כרגע, הרגיש לי כאילו כולם צריכים לפצוח בריקוד ושירה בצורות אחרות, "hey, what's the matter man?"
אבל כל אחד היה עסוק בחום שלו, בעייפות שלו, ובחוויה שלו, העצמית, ואני לעומת זאת, התייחדתי עם המצלמה.
ואם אנחנו כבר כאן, בהזדמנות זו אשתף אתכם את איך הכרתי את אחד השירים האהובים עליי ביותר, יום אחד לפני כמה שנים ישבתי במחשב, הרגשתי רגשות געגוע עזים למישהו, אני כבר לא זוכרת, ופשוט כתבתי miss you באתר המרוויח שכולנו מכירים youtube, וזה פשוט עלה שם, עם הלשון בחוץ והכל,לחצתי מסוקרנת, ולצלילים הראשונים עלה לי חיוך, הגעגוע חלף פרח לו, ורק הרצון לרקוד הוא הגיח לפתע משום מקום, אני מחוייכת, שרה כמו ינשוף, ממש כמו בסרט הקטן שלי.
Oh baby why you wait so long?
אני רוצה להקדיש את כל האירוע הזה לחבר קרוב שתומך המון בכל מיני מצבים, והחליט שהוא רוצה לשמח מישהו ברגע כל כך מיוחד לראות את האבנים, והחליט שזו אני. תודה רבה.
//אילנה מאטטוב