אני שוכבת על המיטה ולא יודעת למה אני כותבת לכם, בראש עוברות לי כל מיני שמות של מחלות שאולי חטפתי. לאחרונה התיישבתי זקופה על ספה אדומה באיזה תור ארוך, וראיתי את המוות בעיניים של אנשים. הם ישבו מקופלים אחד ליד השני, הניעו את הרגליים בעצבנות, ניגבו את הפחד מתחת לאף. כל דקה שעברה רוקנה אותם עוד קצת, והיו בהם כל כך הרבה חורים, שלא היה טעם לנסות לנפח אותם בחזרה. אני ידעתי שאני בסדר. אני לא מאמינה שדברים כתובים למעלה, שום דבר לא כתוב בשום מקום. רק דברים על הקירות מתחת לבית, ורשימת קניות ליד המקרר. אבל האמנתי שאני בסדר, כי מי יאכל את כל הרשימה הזאת אחר כך.
אז קראו לי לחדר ושאלו למה באתי. שאלה טובה, אמרתי לו. באתי לראות איך העיניים של כל המספרים לפניי נוזלות מהמקום. באתי להרגיש איך הם מקמטים את החלומות שלהם באגרוף, מנסים להריח אותם רגע לפני שנותנים להם תשובה חיובית, ואז, מה יש לחלום בעצם? אבל ברגעים האלה בתור הם חולמים הכי חזק, בעיניים פקוחות. מבטיחים לעצמם שאם הם יצאו מזה הם ירוצו במדרגות למטה, ירימו את הידיים גבוה לשמש, ירקדו סביב עמודי שתן של כלבים. יתקשרו לאמא שלהם, להיא שהם זרקו לפני חודשיים, יגידו לה כמה הם אוהבים, יתפטרו, יטוסו לעשות את הטיול ההוא בנפאל שהם תמיד רצו לעשות, ירשמו לשיעורי סלסה למרות שכל החבר'ה יורדים עליהם, ויחיו את החיים שהם קיבלו בחזרה ביום בהיר אחד. באתי כדי לקבל את החיים שלי בחזרה? זה לא נכון. כי אני חיה אותם. נכון, ה-wishlist שלי רק מתארך כמו רשימת הקניות שליד המקרר, אבל זאת הרשימה החשובה יותר, שמתגשמת לאט. לעיתים מעצמה, לעיתים עם דחיפה קלה.
אולי באתי כדי לדחוף את עצמי עוד קצת לקראת איזה צוק בלתי נראה, כדי לעשות את הקפיצה הזאת אל הגג של הבניין השני, ממש כמו בסרטים, להסתכל לאחור רגע אחרי ולומר לעצמי שזה היה מסוכן אבל עברתי את זה, שהייתי צריכה להאחז בחיים. אבל אולי אני כמו כל המקומטים בתור. אולי העיניים שלי גם כבויות, אולי עשיתי דברים שהמצפון שלי משאיר לי הודעות במשיבון לגביהם. אולי יש לי יצר הרסני עמוק ואני צריכה לדעת שהנה זה חיובי וחרבנתי לעצמי את החיים, כי כזאת אני וזה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב, לשבור את עצמי לרסיסים. אבל זאת כבר לא אני- זה הם, הם שיקבלו תשובה שלילית, ובכל זאת יחזרו לשבלונה הקודמת של החיים שלהם, נטולת אחריות, חלומות ומלאת שברים עצמיים.
באתי כי רציתי לדעת. זה מאוד מפחיד, אבל זה כבר שלב כזה בתודעה שאני זוכרת לשים חגורת בטיחות. לא פחדתי כי יש לי wishlist שמחכה לי שאגשים אותו , גם אם בנקודות קטנות. יש לי חלומות שאני חולמת הכי חזק, בעיניים פקוחות. אני אולי לא רוקדת סביב עמודים ברחוב, אבל אני רוקדת לבד, גם אם כולם מסתכלים. אני מראה לאנשים שאני אוהבת אותם, גם אם קשה לי לפעמים עם מילים. אני מתנצלת כשאני טועה, ומנסה לתקן שברים ולא לגרום להם. אני לא שוברת יותר, אני מדביקה. ואני שוכבת על המיטה ולא יודעת למה אני כותבת לכם, אבל זה היה חלק מה-wishlist, אז אל תשאלו אותי למה באתי, תשאלו לאן אני ממשיכה.
תלכו להיבדק, ואל תעשו שטויות. תודה
//טל חבושה