אני אוהבת לנסוע לצפון. אני אוהבת את הנסיעה, במיוחד אם אני נוהגת. את איך שהרוח פורעת את השיער, את המוזיקה שמתנגנת ברדיו שבדיוק מתאימה למצב הרוח, את הים שמבצבץ בכחול טורקיז ואי אפשר פשוט לבהות בו כי בכל זאת אני נוהגת. כיוון צפונה עושה לי הרגשה של חופש, וברגע שעוברים את הארובות של חדרה, לא משנה אם יורדים במחלף אחד לפני, אחד אחרי, החיוך שלי גדל ואני נושמת עמוק יותר.
אני אוהבת לטייל. אני אוהבת להיות בחוץ, במיוחד אם אפשר ללכת קצת יחפים. להרגיש את האדמה או את החול ברגליים, מחבר אתי לקרקע. עוזר לי להרגיש מאיפה באתי ולאן בסופו של דבר אשוב. אם ישנים בחוץ, ומתעוררים בחוץ, זה בכלל מחזיר אותי למן הרגשה בראשיתית שכזו. גם אם אני מתעוררת עם צוואר תפוס, אחרי פחות מידי שעות שינה ויותר מידי עקיצות.
אני אוהבת את העצמאות שלי. אני אוהבת לדעת שאני יכולה הכל. שאם אני רק רוצה אני מאפשרת לעצמי אוכל, מים, מקום להניח בו את הראש, קצת צל וגם קצת משהו להעלות את המצברוח. זה יכול לפעמים גם להוריד, תלוי בסיטואציה ובמטרה כמובן. יש סיפוק גדל בלדעת שאני לא צריכה לסמוך על אף אחד אחר חוץ מעצמי, ובאותו זמן לחלוק את כובד האחריות עם עוד אנשים שאני סומכת עליהם כמו על עצמי. זה במידה שהם גם סומכים עלי כמו שהם סומכים על עצמם.
אני אוהבת ללמוד. ללמוד מניסיון, ללמוד מאנשים שיודעים יותר ממני ואוהבים לחלוק את מה שהם יודעים. ללמוד מאנשים שיודעים דברים אחרים ממני ואני מרגישה שאני מלמדת אותם בדיוק באותה מידה. להצליח ללמוד גם מחוויות שלא השאירו לי טעם טוב בפה ממלא אותי גאווה, כי אני מאפשרת לעצמי להתבאס על החוויה אבל לראות את חצי הכוס המלאה וללמוד לקח לפעם הבאה.
אני אוהבת לאכול. אני אוהבת טעמים חדשים, שילובים מפתיעים ואת התענוג של הביס הראשון אחרי שעבדתי על בישולים ועל לתבלן בדיוק במידה. או התענוג של רעב בלתי נסבל והשובע המתפקע המתבקש שלאחריו. אני אסירת תודה על כך שיש לי את הפריווילגיה לא לדעת רעב אמיתי מהו. ואסירת תודה על אנשים שאוהבים לבשל כמו שאני אוהבת לאכול. ואם הם גם עושים כלים, אז בכלל.
אני אוהבת לרקוד. אני אוהבת להצליח לנתק את התודעה מהגוף ולחבר אותו ישירות לבאסים. אני אוהבת לעצום עיניים ולא לחשוב על מה הידיים שלי עושות ולאן הרגליים קופצות. לדעת שכשזה עובד ככה זה הכי יפה בעולם. וכשזה לא עובד, אז לא להכריח את זה. להרגיש מה עושה לי לזוז ומה עושה לי לשבת. ולשבת, גם כשמצופה ממך לרקוד. כי לשבת זה מה שאני צריכה עכשיו.
אני אוהבת אנשים. אני אוהבת לדבר, לשתף, לחלוק חוויות. אוהבת להיות מופתעת כל פעם מחדש מהשוני באופי, ברמת המודעות, בטעם, באהבות ובכעסים. אני אוהבת שיש לי קליק עם מישהו אחד במיוחד ואני נהנית להקשיב לו באותה מידה שאני נהנית לשתף. אני מעריכה את הרגע הזה שאני מזהה מישהו שאין לי את זה איתו ובוחרת בכל מאודי לא להשאיר אותו בחיי. או לצמצם את נוכחותו.
אני אוהבת לאהוב. לא פשוט לאהוב. לא פשוט להיות מאושר ולאהוב את המקום, הזמן והמצב שנמצאים בו. לא פשוט לאהוב את עצמך. אבל אני משתדלת. וגם אם לפעמים יורדת דמעה, אני טועמת את המליחות שלה. וזה מתובל בדיוק במידה.
//שירה פריגת