חצי שנה עברה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך. שישה חודשים שבהם הספקתי לשכוח את המבט שלך. את הקול שלך. את החיוך שלך. 24 שבועות שבהם הספקתי לשכוח את השקרים שלך. את הכאב שלי. 720 ימים שבהם אני כבר לא מתגעגעת.

לא מתגעגעת אליך. לא מתגעגעת למגע שלך. לא מתגעגעת לאשליה שמכרת לי. לא מתגעגעת להאשמות שלך. לא מתגעגעת להיתממות שלך. לא מתגעגעת לחוסר היכולת שלך להסתכל לי בעיניים ולהודות באמת.

לא מתגעגעת ללילות שבהם בכיתי. לילות שבהם חשבתי שכבר לא אוכל לאהוב יותר. לילות שבהם האשמתי את עצמי בהתנהגות שלך. לילות שבהם התפללתי שאם אתה שלי, אלוהים יראה לי את הדרך. ואם לא, אז שישלח לי מישהו אחר כי אני כבר לא עומדת בכאב.

ואני לא יודעת איך איבדתי את עצמי בזמן שחיפשתי אותך

17,280 שעות שבהן לא חשבתי עליך, זה המון כשחושבים על זה. כל כך הרבה זמן עבר. לראות אותך פתאום אחרי כל כך הרבה זמן שעבר, לראות אותך אחרי מערבולת התחושות שגרמת לי, לראות אותך אחרי שכל כך פגעת בי – האמת? חששתי לראות אותך שוב.

פחדתי לגלות שאולי נשארו לי שאריות של רגשות, אחרי שניקיתי אותך מתוך הלב שלי, פחדתי לגלות ששכחתי איזו פינה, שאולי לא ניקיתי טוב את הפאנלים באחד החדרים שבלב, אולי נשארו שם רסיסי אבק ממה שפעם היה אהבה.

ופתאום ראיתי אותך. אחרי קצת יותר ממיליון דקות שחלפו בלי שאחשוב עליך, בלי שאתגעגע אליך, בלי שאתהה לעצמי מה קורה איתך - לרגע המבטים שלנו נפגשו. אחרי שבגדת לי באמון ברמות הכי עמוקות שאפשר, אחרי שהוכחת לי שלא רק שאתה לא גבר, אלא אתה גם לא בן אדם – ברגע הזה הרגשתי סיפוק ענק. וזה היה סיפוק אדיר לראות אותך ולא להרגיש כלום.

לא להרגיש פרפרים בבטן, לא להתרגש, לא להרגיש החמצה, לא להרגיש כאב.

לא להרגיש כעס, לא להרגיש טינה, לא להרגיש פגועה, לא להרגיש שנאה.

לפני חצי שנה, כשהכל התפוצץ, אמרתי לעצמי שאני סולחת לך. סולחת לשניכם. סולחת בשבילי, כדי שאוכל להמשיך בחיי. בהתחלה זה הרגיש כאילו אני משקרת לעצמי, כי איך אפשר לסלוח למי שבכוונת תחילה שיתף פעולה עם אדם שחיפש רק לפגוע בי, רק לנקום בי, להרוס את המקום שהיה הכי רגיש אצלי, הכי חשוב לי.

אבל סלחתי. סלחתי כבר אז כי הבנתי ששניכם עשיתם לי טובה גדולה. העמדתם לי מראה ענקית מול העיניים שבה ראיתי את הפרצוף האמיתי של שניכם. וכשהבנתי את זה הצלחתי לשחרר. וברגע הזה כשפתאום ראיתי אותך שוב הבנתי שמה שהרגשתי היה אמיתי. שבאמת סלחתי. באמת שחררתי. שהניקיון של הלב היה לגמרי יסודי.

איור- בינה ורטהיים ארטמיס

אין בי חרטה. אני שלמה עם כל הטעויות שעשיתי. אני שמחה על כל רגע שגרמת לי להרגיש. אני אסירת תודה על הרגע שיצאת לי מהחיים. אני לא מתגעגעת לתקופה הזו.

באחת מהפעמים האחרונות שבהן נפגשנו ביקשת ממני לא לתת לך לפגוע בי. אמרת לי שאם תדע שנפגעתי, שנפגעתי בגללך, זה יבאס אותך. אני לא אחראית למעשים שלך, פגעת בי בכוחות עצמך, במודע, בכוונה תחילה ועם המעשים שלך אתה תצטרך להתמודד.

אני לא מתגעגעת לתקופה הזו. אני לא מתגעגעת אליך. אני לא מתגעגעת לפרפרים בבטן. אני לא מתגעגעת לדמעות בלילה. אני לא מתגעגעת לשום דבר בתקופה הזו.

אני מתגעגעת למי שהייתי לפני שהכרתי אותך. אני מתגעגעת לתמימות שלקחת ממני.

אליך? אליך אני לא מתגעגעת.

// שירן היינה

אחת לכמה חודשים אני מרגיש את זה מגיע. זה מתחיל בבטן, עולה טיפה, מתמקם באזור הראש ונשאר שם לכמה שעות במקרה הטוב וכמה ימים במקרה הרע. עם הזמן למדתי לקבל את זה, להתמודד עם זה ובימים ממש טובים – להתגבר על זה בעצמי. הפחד.

בשבועות האחרונים זה איבד פרופורציות לחלוטין, אני מרגיש ושומע את השדים שלי שבאים לבקר שוב. לפעמים במהלך היום, לפעמים בלילה. הם באים ללא הזמנה וללא שאלה. יותר מדי דברים קורים, דברים שדומים לדברים שקרו לפני שנתיים ומזכירים דברים שאני לא רוצה לזכור.

זה מתחיל בכאב הגב, ממשיך לתנודות החדות במשקל שלי, משם לעייפות שמשתלטת עליי ומעל כולם המחשבות הבלתי פוסקות. אני מוצא את עצמי מגביר את המוזיקה באוזניות כדי לא לשמוע את הקולות שבראשי אבל אז גם כל מילות השירים פתאום כאילו מנסות לומר לי משהו. הכל מתחבר לכדי תמונה שאני לא רוצה, או מפחד לראות. כמו במשחק, כל הנקודות מתחברות לכדי ציור קודר.

כל דבר בנפרד לא משמעותי. כאבי הגב והעייפות הן תוצאה של טיפול בכאבי ברכיים והם היו צפויים מראש. הירידות והעליות במשקל הן תוצאה של אימונים אינטנסיביים בשילוב של חוסר סבלנות לאכול. והמחשבות? להן אין לי תשובה חוץ מזה שאני תמיד חושב, כל הזמן, ובדרך כלל במעגלים.
השילוב של הכל יחד מרגיש לי לא נכון, מרגיש לי מפחיד, מרגיש לי דומה וקרוב מדי למה שכבר היה.

אני מבין שאין ברירה, הדבר היחיד שירגיע אותי ויוציא אותי מהלופ הזה שבראש שלי הוא בדיקות הדם התקופתיות שלי. אחרי ביקור מהיר במעבדה אני יושב ומחכה לתשובות. לא יודע מה לעשות עם עצמי מרוב מתח. פתאום צפצוף בפלאפון, הודעה: "תוצאות הבדיקות הגיעו. נראה שהסרטן חזר. אני מכין לך פרוטוקול טיפול כולל השתלת מח עצם נוספת. אתה נדרש להתייצב מחר בבית החולים". משהו בנוסח ובצורת ההודעה נראה לי קצת מוזר, אבל זה לא משנה. אני מרגיש שאני מאבד אוויר, העיניים בוערות, תופס את הראש ויודע ששוב זה קרה, שוב הפחד ניצח אותי, שוב הבאתי את זה על עצמי. שוב, שוב, שוב.

כשאני מתעורר ומבין שזה היה בסך הכל חלום רע, מאוד, המחשבות מתחילות שוב. מה זה אומר? אולי זה סימן? איך אני אמור לפרש את זה? אם לא היו מספיק עד עכשיו, אז עוד ועוד מחשבות מצטרפות למסיבת השדים שמתקיימת אצלי בראש.

אני משתתק, נאלם ונסגר. לא מוציא מילה במשך ארבעה ימים מתוך פחד שאם רק אנסה לדבר הכל יתפרץ החוצה. הפחדים, הסיוטים, הדמעות. אף פעם לא התביישתי לבכות וגם עכשיו לא, אבל אני לא רוצה שידעו מה עובר לי בראש כדי לא להדאיג אף אחד. מרגיש לבד. הולך לבקר את אבא שלי, יושב מול האבן הקרה הזו, שלא עושה לי שום דבר, ומתחנן "בפניו" שישמור עליי, שלא יתן לזה לקרות שוב. מרגיש כמו ילד קטן, פגיע, טיפש. רוצה לצרוח אבל לא יוצא לי קול.

בסופו של דבר עושה את הבדיקות, באמת. בודק את האתר של קופ"ח בקצב של פעם בשעה עד שרואה את התוצאות, והן כל כך יפות. כל כך מאוזנות. הכי יפות שהיו לי בשנתיים האחרונות, מרגיש כאילו משקולת במשקל 250 ק"ג ירדה לי מהגב. בוהה במסך ולא יודע מה לעשות. יודע שאני יכול להירגע אבל במקום זה מתחיל לדאוג מהשאלה איך זה יהיה בפעם הבאה שאפחד ככה?

// אלון יעקובי

הייתי בברית באשקלון.
רגע, אני אתחיל מתחילת הסיפור.

נקודת פתיחה: חנות תינוקות בגן העיר. אל תדאגו, אני לא בהיריון. נראה לי. החוש ה״אימהי״ שלי מחפש מתנה לתינוק שהרגע נולד. אני לא מאמינה שהיא אמא.

לפני חמש שנים בערך הכרנו, בהתחלה היא היתה לקוחה מעצבנת שלא סבלתי, אבל היא יודעת את זה, זה היה הדדי. ואז בטעות התחברנו. להגיד שהייתי בטוחה שאהיה שם כשהיא תתחתן? או אפילו בברית של הבן הבכור שלה? הסיכוי הוא קלוש עד אפסי מאוד.

בקיצור, בעודי מטיילת בין עגלות לבגדים שלא עולים אפילו על בולו, נצמדה אליי מוכרת נחמדה מאוד שצחקה על החוסר ידע שלי בתינוקות. משם, על אוטובוס לעזריאלי. לרגע ברח לי מהראש שחג.

הקניון, שידוע כמקום הכי נוראי בחגים, מצדיק את שמו כאשר הוא עמוס בילדים חסרי מעש שרק באו לבזבז לאמא כסף ולהציק למוכרות מסכנות שעובדות על שכר מינימום מעצבן. החלטתי שעדיף להתייבש שעה בתחנת רכבת מאשר לטייל בקניון. הרכבת שלי מגיעה עוד רבע שעה.

ידעתם שאסור לעשן בתחנה?! גיליתי את זה היום, כשהשומר של התחנה ניגש אליי ואמר לי ״את שמה לב שאת היחידה שמעשנת? השמש מחכה לך, שם אפשר לעשן״. עם פרצוף שוקיסט אני מדדה עם השקית הענקית של המתנה לעבר השמש הקודחת שמחכה רק לי מסתבר. הנסיעה לאשקלון לוקחת שעה. בדרך לשם יש תחנה בחולון. שתיים.

כשאני התגייסתי לצבא, אם לא לי הייתה טיסה לבסיס, הייתי צריכה לנסוע לתל אביב בשביל רכבת. ביזיון. עוד גיליתי שתינוקות בהתחלה רואים בשחור לבן. ידעתם את זה?! אותי זה הפתיע.

בשקית של המתנה שקניתי לה, ניתן להכניס את שני הכלבים שלי ביחד, או לחילופין להפוך אותה לאוהל מרוב שהיא עצומה! 

עליתי לרכבת. מעניין, אנשים עולים עם אופניים לרכבת, זה חדש. בקומה העליונה יש שקע למטען, למטה אין- בדקתי. לא משנה כמה אני אטעין את הפלאפון לפני כשאגיע לרכבת לא תהיה לי סוללה, זה חוק בסיסי. מרפרפת בתיק, יופי, גם שכחתי את המטען. טיפשה.

נראה לי שאני בלחץ, כאילו ממה?! אני לא זה שחותכים לו את הבולבולון היום. מסכן, איזה מזל שנולדתי בת.

עכשיו שעה נסיעה, יופי, אין לי סוללה, אין מוזיקה, שכחתי לקנות משהו לשתות, בטח נמרח לי האיפור, והשיער שלי עבר מלחמה שקטה, לפחות לפי איך שהוא נראה. בסדר, אני מתל אביב – זה שיק!

היעד הבא, מונית לאולם אירועים.
הנהג מונית כנראה הבין שאני לא אשקלונית, בטח זה השיק של השיער, עשה לתמימה כמוני סיבובים ברחובות אשקלון וגרם למונה לתפוח ולתפוח.

הגעתי לאולם, פיצקוש ישן בנתיים, כולם קופצים עליי בברכות שלום וברוכה הבאה לדרום ומהצד סיוון, חברה טובה שלי , לוחשת לי שמות כדי שלא יווצר מצב מביך. אוכל אירועים מונח על השולחן, עידית האמא הטריה עומדת בלחץ עם פיצקוש עליה ועוד רגע זה קורה.

רגע, הרב התחיל לברך.

הנה הבכי הצורם.

זהו, יהודי חדש בישראל.

ואז נפרדנו לשלום ושוב יצאתי לדרך.

הפעם, כבר גנבתי למישהי באירוע את המטען, קניתי מיץ לנסיעה, השיער שלי התרגל לאקלים הדרומי, האיפור כבר לא העניין אותי, המוזיקה התנגנה לי ברקע. נמעכתי על המושב ורק חיכיתי שהכרוז יגיד "התחנה הבאה- תל אביב השלום".

פה, אף אחד לא ידפוק לך מחיר מופקע את יודעת טוב יותר, פה הכל במרחק הליכה, פה זה הבית.

בקיצור, חזרתי מברית.

// נטאלי פינקלשטיין

מחאת ה"מילקי" תפסה אותי בעיצומו של ביקור בארץ. לפני שלוש שנים זו הייתה מחאת הקוטג' שהוציאה לרחובות מיליונים שבעיקר רצו לראות הופעות בחינם ומי מאשים אותם? אתם יודעים כמה עולה הופעה של אייל גולן או שלמה ארצי? למה לא לבוא  לכיכר, להרגיש חלק מהעדר ועל הדרך לפזם "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש…"

נדמה כי דווקא השיר הזה מתאר את הדיסונסס בין דור ה-Y כפי שאנו מכנים את עצמנו לבין הדורות  הקודמים. בין אלו שקמו ועשו מעשה לבין אלו שחושבים שסטטוס בעל אלפי לייקים הוא בעל משמעות. בין אלו שהתרכזו בטובת הכלל לבין אלו שלא אכפת להם העיקר שיוכלו להתלונן ולהכריז "אני יורד מהארץ, אפסו כוחותיי והרי בברלין הייאוש יותר נוח וזה טרנדי נורא אז נעבור לשם".

האמת שהמחאה הזו רק מציגה את הדור הנוכחי שלנו במערומיו, דור שסובל מאגוצנטריות מוגזמת, דור שבמשמרת שלו חלה הידרדרות מוסרית ותרבותית מדאיגה, דור שיודע רק להתלונן במקום לשנות ודור שחושב שהמרחב הווירטואלי אשכרה יכול לשנות מציאות בשטח.

 (הכל בגללו- מילקי ברלינאי- מתוך עמוד הפייסבוק "עולים לברלין")

שלא תבינו לא נכון, המדינה הזו יקרה, לדור הצעיר מתווספים קשיים שלא קיימים במקומות אחרים וזה נכון שלעתים רוחנו יכולה להישבר. אך במצבים כאלה נמדדת איכותו של הדור והפתרון אינו נמצא בירידה המונית מהארץ כפי שהציע אחד מיוזמי קבוצת הפייסבוק המתמחה בעידוד הגירה לברלין אלא בלקיחת  אחריות ויוזמה חברתית והתחלת שינוי.

אם  אינכם אוהבים את מחירי המילקי פשוט מאוד אל תקנו אותו (כמובן שזה לא קרה ומכירות המילקי מאז המחאה הכפילו ואף  שילשו את עצמם). אם אינכם מסכימים עם מחירי השכירות המוגזמים פשוט אל תשכירו דירות בתל אביב, תאמינו לי שברגע שדירות תל אביביות יעמדו ריקות גם המחירים ירדו.

הבעיה טמונה באופנת  "הבוא נדפוק אחד את השני" המצויה בישראל לפיה, כל ישראלי חושב שהוא משיג את העסקה הטובה ביותר כשהוא "דופק" את המערכת ואת שאר הישראלים. חס וחלילה שהישראלי בעצמו יידפק.

(גם אם פריז ליד הווליוד זה עדיין לא ישראל- מתוך אינסטגרם-ליאב רוזנברג)

לפני מספר חודשים עברתי לארצות הברית מטעמי עבודה במחשבה ששם החיים ורודים יותר והכל נוח יותר אצל הדוד סם. טעיתי.

באמריקה אם  אתה חולה אין קופת חולים וביקור אצל רופא יכול לעלות מאה דולר, מה קורה אם אין לך אותם??? בעיה שלך!

באמריקה שכר הדירה לא פחות יקר מישראל, וכדי לממן אותו אתה נמדד בקרדיט בנקאי. אם אין לך אותו אז לאף אחד לא יהיה איכפת אם תחיה ברחוב.

באמריקה אתה אחד מתוך 300 מיליון בני אדם ואם הביורוקרטיה בישראל נראית לכם מסועפת עדיין לא פגשתם את הביורוקרט האמריקאי האמריקאי והכי חמור באמריקה אין מילקי  ככה שגם כאן הדשא ממש אבל ממש לא ירוק יותר ואני די משוכנע שגם בברלין, פריז, לונדון או כל מקום אחר הדשא לא ירוק יותר.

בעיות יש בכל מקום, להאמין שירידה מהארץ תפתור אותן זה לא נכון. זה בדיוק ההפך, זה מרחיב את הקרע שלנו בינינו לבין עצמנו ומוכיח שהדור הנוכחי הוא מפונק, מרוכז בעצמו ובטובתו האישית ולא אכפת לו ממה שקורה סביבו כל עוד הוא יכול להרשות לעצמו מילקי במחיר עלות ומהבחינה הזו מזל טוב אנחנו כבר אמריקה.

אני עדיין מעדיף את ישראל וגם אם לתקופת זמן קצרה החלטתי לעבור מדינה אני יודע שאני אחזור לכאן ולא כשהמילקי יהיה זול או כשאוכל לקנות דירה, אני אחזור לכאן בשנייה שאסיים את עבודתי מעבר לים כי זו המדינה שלנו והאחריות שלנו היא לשנות אותה למקום שאנו רוצים אז אני קורא לבני דורי בואו ודווקא בימים אלו של חשבון נפש ושנה חדשה ניקח כולנו החלטה שאנחנו מתחילים לשנות את פני המדינה ויוצרים מציאות חדשה.

// ליאב רוזנברג

אני יותר לא מתפשרת. אז מה אם אני רווקה בת 30 והאופציות שיש לי לדייטים נורמליים הולכות ומתמעטות מידי רגע ורגע. אז מה אם כל מה שנשאר לי זה השאריות של השאריות, הזאבים הבודדים והמהממים הזיינים לבחור מהם. אני עדיין לא מוכנה להתפשר. בעיני זה וויתור עצמי מטורף שנעשה מתוך פחדים בלבד. וזה לא בשבילי. מעדיפה להיות לבד.

בשנים האחרונות רק התפשרתי על גברים. תמיד חסר לי את התשוקה, את הלהט שאמור להיות בהתחלה, ועכשיו אני מבינה למה. כי אני מתפשרת. אני לא רואה מישהו שאני רוצה, לא נדלקת או הולכת על זה בכל הכוח. לא נלחמת בעד הרצון שלי ויהיה מה. אני מתפשרת, כי זה קל יותר.

אפילו בסקס אנחנו מתפשרות. אנחנו לא נגיד מה אנחנו אוהבות או איך, לא נאמין שבכלל אפשרי שאנחנו נגמור מהסקס. נזרום עם הגבר ונתפשר על ההנאה האישית שלנו. למה לאישה לא מגיע לגמור בכל פעם שהיא מזדיינת אבל כשגבר לא גומר - הו חס וחלילה, יהיו לי ביצים כחולות, אני חייב לגמור. כי אנחנו מתפשרות. כל הזמן. 

ולמרות כל זה, אני מכירה מלא סיפורים על בנות שלא התפשרו על הגבר שהן רצו. שלא וויתרו ולבסוף השיגו את מבוקשן. יש משהו קסום בלראות משהו שאת רוצה, כל דבר, וללכת על זה בכל הכוח. זה קשה, ולעיתים נתקלים בהתנגדויות ומכשולים בדרך שגורמים לנו לשאול את עצמינו למה אנחנו בכלל עושות את זה. אבל אני מבטיחה, שאם בסופו של דבר תשיגו את הדבר הזה שכל כך רציתן, תדעו גם אתן, שזה היה שווה את זה.

אני יודעת, זה מפחיד לרצות מישהו ולעוף עליו, הרי אם את יוצאת למסע בעקבות רצונותיך את עלולה להיפגע. את עלולה לא להצליח ולהרגיש כישלון. אולי עדיף לא לקחת את הסיכון, ללכת על הדברים הבטוחים, לזרום עם מי שבא ולקוות לטוב? לא. זה לא עדיף. מוות עדיף על זה. הדברים שאנחנו רוצות בחיים עושים אותנו מי שאנחנו, מרכיבים את המהות שלנו ומגדירים את החיים שלנו כיישויות ייחודיות ומיוחדות בעולם המטורף הזה.

עם הבחור האחרון לא התפשרתי. ראיתי משהו שאני רוצה והלכתי על זה בכל הכוח. לפעמים נראיתי מפגרת, אולי קצת נואשת, חלשה בעיני בנות אחרות שניסו ללמד אותי לשחק כל מיני משחקים מפגרים. אבל אני - לא התפשרתי, לא וויתרתי כי ידעתי בדיוק מה אני רוצה, או יותר נכון את מי. וגם אם זה בסוף לא יהיה סיפור אהבה מטורף שיימשך כל החיים, לפחות אני יודעת עם עצמי שראיתי, רציתי והשגתי, וזו הרגשה מדהימה.

השלב הכי קשה כמובן הוא להבין מי או מה את רוצה, אבל אחרי שהבנת את זה - אל תוותרי, לכי על זה בכל הכוח. מקסימום תיפגעי. זה קצת יכאב אבל לא קרה כלום, זה יעבור ותשכחי מזה במהרה. תמשיכי הלאה לדבר הבא. לפחות תדעי שניסית. שהיה משהו בעולם הזה והלכת על זה כי רצית. את לא חושבת שזה עדיף מלהתפשר כל החיים, לקבל את מה שמגיע אליך ולא להילחם אפילו רגע אחד עבור משהו אמיתי שאת באמת רוצה? אני מאמינה שכן. אז בהצלחה!

נ.ב הפוסט נכתב במין נקבה אך נכון גם לגבי המין הזכרי. חוץ מהקטע על הגמירות.

תמונה אחת בצבעים דהויים זה כל מה שגרם לי להחליט שלשם אני רוצה להגיע. אחרי ארבעה ימים בקולוניה הישראלית-אמריקאית שנקראת קוזומל. באי בו השפה השולטת היא עברית, המטבע הוא דולר אמריקאי אבל הקצב הוא עדיין מקסיקני. ארבעה ימים בהם עשינו את כל האטרקציות לפי הספר, טקילה עד לא ידע, נשיקה מדולפין שכנראה קיבל הרפס מרוב מזמוזים עם כולן, תמונה עם סומבררו כולל ערב ראש השנה בבית חב"ד עם עוד בערך ארבע מאות ישראלים אחרים, שרים וצוהלים.

תמונה אחת בה מופיעים שני ערסלים המתנדדים מעל מי מנוחות בין שלושה עמודי עץ מרקיבים. על העמוד הקרוב עמד שחף לבן וגאה, על הרחוק שקנאי אפור ומדוכדך. אחרי ארבעה ימים בבירת המסיבות playa del Carmen. מקום בו השעה איבדה את משמעותה. האג'נדה היא בצהריים לקום לנוח ולאכול על החוף בו הנשים עובדות על השיזוף ואילו הגברים סובלים מבעיית ציצי וריכוז, את הריטלין הם השאירו לשאר השנה. בערב הולכים לישון עד אחת בלילה, אז יוצאים למועדונים רוקדים כאילו אין מחר וחוזר חלילה. היה מדהים אבל הייתי צריך לנוח וידעתי לאן עליי ללכת. 

תמונה אחת עם כיתוב קטן באותיות לטיניות שעד שלא הגעתי למקום לא ידעתי איך להגות אותו נכון. Holbox כתבתי לדלפקנית בתחנת האוטובוס. היא שלחה אותנו למסוף ובמקרה ובמזל הגענו שתי דקות לפני האוטובוס היחיד באותו היום לעיירה ממנה יוצאת המעבורת לאי. הדלפקנית טענה שהנסיעה תקח כשעתיים אבל סייגה עם חיוך "Mexican time", ארבע שעות לאחר מכן הגענו לשם. אפילו בנסיעה הזו היה רוב ישראלי. "זו העונה הישראלית" אמר לנו רוכל זקן במדרחוב, כאילו היינו להקת ציפורים נודדות. מעבורת באותו רגע לא הייתה אז עלינו על סירת דייגים קטנה שבעליה מחלטר כמונית שירות.

פרקדנות

תמונה אחת הייתה צרובה לי בראש ובעקובתיה באתי ולקחתי את זוגתי איתי. מהסיפורים המעטים ידענו שאין כבישים אלא חול אבל לא ידענו שבעונה הגשומה הדרכים הופכות לביצה ונהגי המוניות בעגלות הגולף לא מוכנים להסתכן ולחצות אותן אז צריך ללכת ברגל. הגענו אחרי צעדה של כחצי שעה להוסטל, מזיעים ועקוצים. קארן, המארחת החביבה הסבירה לנו מה אפשר לראות באי בהליכה קצרה על החוף ופינו נשאר פעור. פלמינגויים ורודים, תנינים פלנגטונים וצבי ים אלו רק החיות שאני זוכר ושהבנתי מהאנגלית הקלוקלת שלה. בבוקר נצא לסיבוב סיכמנו. 

תמונה אחת הראתי לקארן כדי שתכווין אותנו לערסלים המדוברים. אחרי הליכה קצרה מצאנו אותם. אמנם האי היה כמעט שומם אבל הערסלים היו תפוסים. ערבנו להם (ברביצה בערסלים שהיו על החוף) וכשהתפנו התנפלנו. אחרי פרקדנות ארוכה, מול החול והים האינסופי החלטנו לצאת למסע בעקבות הפלמינגויים.

תמונה אחת ממנה יצא הקווסט שלנו. התחושה היא של משחק מחשב משולב עם הנסיכה הקסומה. הפרתקאה בה רצים ועוברים מכשולים שונים ומשונים. תחילה היה זה החול הטובעני בו נאבקנו ואז נוספו היתושים שלו הרפו. הם כנראה היו ה Boss כי פעם אחר פעם כמעט ונצחו אותנו. אחר כך הגענו לנהר אותו היינו צריכים לחצות, וגם שם היתושים ממשיכים לרדוף אחרינו. הם היו מזן מיוחד, בעלי פסים דמויי זברה בצבעים שונים. כל מעיכת יתוש גוררת אחריה טיפת דם על היד או הרגל או הגב. בכל פעם שכוחותינו אפסו ברחנו לתוך הים, המלח הוא יריב היתושים. לפתע פתאום ראינו אותם, שלושה אצילים, פלמינגואים ורודים ויפים עומדים להם על לשון יבשה שנפערה מן השפל. אנחת רווחה רבצה בשנינו. ניצחנו את המשחק, אפשר ללכת הביתה. 

הערסלים המדוברים

לא נשארנו יותר, היתושים הכריעו אותנו, לפתע חשתי ציוני וגאה בחלוצים שמנעו מאיתנו את הסבל הזה. הבנתי גם למה גן העדן הזה נשאר סודי ושמור, צריך להיות נחוש מאוד בשביל להישאר כאן יותר מיומיים. חזרנו לחופים המוכרים עם סיפור ו 39 עקיצות בגב.

עד הפעם הבאה!

// רז קפלן

בסוף זה מגיע. הזמן עובר ולא משנה מה עושים. אם עושים או לא עושים. הזמן עובר, ופתאום זה כבר הזמן. איך הוא שם גם כשהוא עובר? הזמן הרי הוא אותו זמן, המטרה שלו משתנה. אם מחכים מספיק זמן ומספיק בסבלנות הדברים קורים, מה שרוצים קורה, או מה שמתכננים קורה, או מה שטבעי קורה.

עכשיו זה זמן עליה למטוס. אחד אחרי השני, זה אותו הזמן לכולם. לכל מי שיושב פה איתי יש זמן משותף. זה גם הזמן שלי. אבל מתי באמת יגיע הזמן שלי? האם זאת בכלל שאלה לגיטימית? האם לשבת להעביר זמן בשביל לפנות מקום לעוד זמן היא דרך הגיונית לבזבז זמן?

אחותי אמרה לי פעם שיש שתי דרכים להעביר זמן כשהיא מחכה שיבואו לאסוף אותה; לאכול ולעשות קניות. ובעצם, אם מפרקים את זה, גם לאכול בחוץ עולה כסף. אז האם הדרך היחידה היום להעביר זמן עולה כסף? אולי אין מתנות חינם, אבל זמן הוא מתנה בפני עצמו. כי הזמן שלנו מוגבל על פני האדמה.

הנה, הגיע זמן ההמראה. רצים על המסלול והופס, אני באוויר. כן, באוויר. בין שמים לארץ, בין במדינה למדינה, בין יבשות. בין הקיץ לסתיו, חודש תשרי. ואחרי תשרי בא חשוון. וחשוון זה החודש בו נולדתי אבל מי יודע בכלל מה התאריך העברי היום. אולי אני גם בין לוחות שנה. 

אני ממתינה. פתאום בסבלנות יתרה, ליום ההולדת שלי. אני בת 31 (היום). עד לא מזמן הייתי מתכננת, מתזמנת, מזמינה ומוזמנת. אירועי יום הולדת. ה"פסטישירה" כמו שהגדלתי ונהניתי לכנות את התקופה הזאת בשנה. ואז במחי שנה, מיום הולדת 30 לגיל 31, פתאום להחליט שאולי אני לא רוצה פסטיבל. אולי זה העובדה שנמאס לי להשקיע זמן בדבר הזה. אולי אני מבינה שאני רוצה זמן לעצמי ולחלק אותו באופן שונה מאיך שהתרגלתי להעביר את הזמן שלי בעולם. 

אני לא רוצה פשוט לשבת ולהמתין לנחיתה, אני רוצה שלזמן שלי תהיה משמעות. לכל שניה ממנו. אני רוצה לראות דברים, מוכרים וחדשים כאחד. כי יש חדווה אחרת ותענוג נסתר בשניהם. אני רוצה ללמוד דברים חדשים ולהיות מסוגלת ללמד את אלה שאני כבר יודעת. אני רוצה להרגיש רגשות חדשים, או אולי אלו אותם רגשות אבל האנשים הם חדשים. אני רוצה לצחוק, ולא להתנצל כשאני בוכה. אני רוצה לנשום עמוק ולשחרר את האוויר לאט בחזרה.

אני רוצה לאחל לעצמי להיות מאושרת בחלקי ולשאוף ליותר. לעשות דברים כי אני רוצה לעשות אותם ולא כדי לא להצטער. להיות מוקפת באנשים ששווים את הזמן שלי ואני את שלהם. ולדעת לזהות את הזמן בו זה כבר לא ככה ולהיות מסוגלת לשחרר. 

זמן הנחיתה. מוקדם מן הצפוי. כי לפעמים כשאתה ממש מחכה למשהו הוא מגיע בלי שהספקת לנצל את הזמן בדרך אליו. השמש מלווה אותי רוקדת על המים למטה. גם לה יש את הזמן שלה בו היא תמיד מספיקה לעשות את כל מה שהיא יכולה וגם הזמן שלה לשקוע תמיד מגיע בסוף.

גלגלים נוגעים באספלט. עוד ממש מעט זמן אהיה כבר בבית. ואז גם יגיע הזמן לחגוג. והרי, אני לא באמת רוצה להעביר את זמן היומולדת שלי ללא חגיגה. והשאלה הנשאלת היא רק איך מעבירים את הזמן. עם משמעות. עם אנשים. עם חיוך.

יום הולדת שמח שירה. אני אוהבת אותך.

// שירה פריגת

כשהייתי ביסודי ולדעתי גם בחטיבה המשחק "סימס",שאם אתם לא יודעים במה מדובר, אז זה המשחק הזה שבונים בו בית ויש משפחה וכו', אז המשחק הזה היה מאוד פופולארי באותו זמן. ולדעתי לפני האינטרנט, זה הכי הרבה שעות רצוף שהייתי מול מחשב ככה סתם, לפני שהייתי צריכה להיות מול פייסבוק כל הזמן ככה סתם.

נורא נהנתי לבנות בתים בסימס, הרבה יותר מכל הקטע של לגדל את המשפחה ולקיים חיים, אז רוב הזמן התמקדתי בלבנות את הבתים ולהיפטר מהמשפחה רק כדי שיהיה לי יותר כסף. כי משפחה מסתבר, עולה כסף. וכמובן רוב הזמן המשחק שלי היה במטרה להשיג עוד  כסף דרך צ'יטים כי כסף היה משהו מאוד חשוב במשחק הזה. (אני חושבת שההורים שלי קנו לי אותו כדי שאני אבין מהו ערכו של כסף. וכנקמה על זה שהמשחק עצמו נמכר אז יחסית בהרבה כסף).

מסתבר שגם בחיים האמיתיים כסף הוא משהו מאוד קריטי, אבל לא רק בחיים האמיתיים, וזה מעצבן. לא הקטע שאין בישראל כסף ונורא קשה לחיות, אלא שכל סרט שיש בארה"ב יוצא במטרה להראות את החלום האמריקאי הנהדר ולי לתהות האם באמת יש בעיה בישראל או שאולי נולדתי ביבשת הלא נכונה עם הדרכון הלא נכון. זה דיי מדהים איך כל סרט שיוצא שנחשב להיט הוליוודי צריך לכלול בתוכו בית שלא יבייש יומיים עבודה רצופים בסימס ותואר בארכיטקטוריה ובמדע ה"אבא שלי בעלים של כל העולם תמותו". כולם שם תמיד גרים באחוזות, למה? כי הם יכולים, כאילו אין אנשים עניים יותר בעולם. וכולם שם טסים 24/7 לחו"ל וצריכים לרדוף אחרי האהובה שלהם, שבדיוק החליטה לעזוב לתמיד אבל תשנה את דעתה ברגע שהאהוב שהיא שוב תאהב יקנה כרטיס טיסה רק כדי להיכנס לשדה התעופה כי זה פשוט עניין של מה בכך!

ואפילו סרטים על אנשים מסכנים עם המון בעיות כמו בסרטים של וודי אלן, מתגוררים בבתים מפוארים כי למה להוסיף להם עוד צרות, הם באמת נורא מסכנים הם והבעיות המגוחכות שלהם: צריכים לטוס לרומא, קהיר או ברצלונה בכדי לבגוד בנשים או בגברים שלהם כי אי אפשר לעשות את זה באותה ארץ בה הסרט מתחיל, חלילה. אף אחד שם אף פעם לא שוכר דירה או בית, וגם בסדרות הטלוויזיה אף אחד לא מתלונן על מחיר הדלק בכל פעם שהם יוצאים לאיזו הרפתקה מטורפת שממוקמת מרחק של 13 שעות נסיעה ומשום מה אף אחד לא באמת עובד. אלא אם הסדרה היא על מקום עבודה, שגם שם אף אחד לא באמת עובד וכולם מתחמקים מלעבוד כל הזמן.

מה שיותר מעצבן, זה שאני ממש נהנת מכל הסדרות האלו, מכל האנשים עם ה"בעיות" וה"צרות" וכל הדברים הנוראיים שהם צריכים להתמודד איתם שלא מתקרבים לדברים אמיתיים כמו "למה המילקי בברלין עולה פחות מבישראל", כי לאחרונה זו הדאגה הכי גדולה שיש לנו, עזבו מלחמות! המילקי.. המילקי פה עולה יותר, והוא גם יותר קטן! יש לנו פחות קצפת בגאווה הלאומית. והנה עם כל המלחמות והמילקי, יש אותי שנהנת לראות איך מריל סטריפ מתמודדת עם הבעיות הכל כך יומיומיות שלה כמו הצרה שהיא מנסה לבנות עוד בית ליד הבית שיש לה והכול מסתבך.

אז לקרוא לזה אסקפיזם? לא, למה? בואו נקרא לזה בשם המתקתק – קולנוע ויותר נכון "שובר קופות". כי עם שוברי קופות אי אפשר באמת להזדהות ומסתבר שאנשים לא רוצים להזדהות יותר עם דברים, הם רוצים לראות צרות של אנשים אחרים, צרות שלעולם לא יהיו להם. מיטב הפסיכולוגים כנראה כן יקראו לזה אסקפיזם ויעשו מכל האנשים האלו קופה כי מישהו כן צריך לשמוע על הבעיות האמיתיות של אנשים אמיתיים. 

// דניאל בוקס

בעוד שבועיים (29/10) תערך הופעת הפרידה שלנו בלהקה מארתור, הסולן שלנו. ארתור ואני הקמנו את הלהקה ביחד לפני עשר שנים. אנחנו החברים המקוריים היחידים שנשארו בה עד היום. אין דבר שאני אוהב יותר מלהופיע, עם או בלי ארתור. הופעות חיות בשבילי כשמן כן הן- הרגעים שבהם אני מרגיש הכי חי.

כל פעם שתלמידים שלי שואלים מה לעשות עם פחד במה אני מרגיש שלא משנה מה אני אגיד, אני אשקר להם- כי אף פעם לא הרגשתי פחד כזה. יש בי פחד מדברים אחרים- שהמועדון ירמה אותנו, שהציוד יעשה בעיות, שלא יהיו אנשים בקהל (דרך אגב כרטיסים אפשר לקנות אצלי במכירה מוקדמת ב-20 שקל במקום 30 בקופות בערב ההופעה, רק אומר).

חייב למכור את כולם

בכלל, הופעות בעונות מעבר בישראל הן קטע טריקי. תמיד יש את הפחד שאנשים לא יגיעו בגלל גשם פתאומי, בגלל אירוע משפחתי, בגלל מלחמה. כמו שאמרתי, ההופעה היא בשבילי הקטע הקל. אני סומך על הנגנים שאיתי בעיניים עצומות. לפנינו ואחרינו יופיעו להקות סופר מגניבות באותו ערב. מה שאני מפחד ממנו הוא היום שאחרי. אני לא חושש מהיום הזה, לא לחוץ ממנו- אני מפחד ממנו. פחד אמיתי, קר ומשתק. זה לא שאני מפחד מימי חמישי, או מבקרים שאחרי לילה של הופעה (אם כי הם מרגישים קצת כמו הנגאובר לפעמים). אני גם לא מפחד מלהיות בארלקינו בלי ארתור, ואפילו כבר מצאנו זמר חדש.

אז ממה אני כן מפחד, ולמה אני חופר על זה כבר שתי פסקאות? לא יודע את התשובה לשאלה השניה, ולא בטוח לגבי התשובה לשאלה הראשונה, אבל בערך-

אני כנראה מפחד ששכחתי איך להתחיל מהתחלה. אני אשב פה ביום חמישי בבוקר, גבר בן 30, על ספה שנקנתה באיקאה, מול שולחן מאיקאה שעליו יש לפטופ שקניתי ביריד חבר ושני סילבוסים של קורסים שאני מתלבט אם ללמוד בג'ון ברייס, וכל זה בדירת שותפים בגבעתיים- ואני מפחד שפתאום אני אהיה עייף. שלא יהיה לי כוח להתחיל את הסיפור הזה מהתחלה. שאני לא אבין מה הטעם. שאני לא אזכור איך. אני זוכר איך זה מרגיש להיות בן עשרים ולרצות (וגם להרגיש שאני יכול) לזיין את העולם. אני מכיר את היטב את ההרגשה שעשר שנים ארי ההרגשה ההיא אתה יושב על ספה של איקאה בדירה בגבעתיים ושואל את עצמך אם יש מצב שאולי העולם קצת ניצח.

מה נשאר לך ביד, אחרי עשר שנים של נסיונות וכשלונות חוזרים להגיע לאנשהו מבחינת תודעה ציבורית ו/או הצלחה מסחרית? עשר שנים שבהן ראית חברים שלך מצליחים ולא הבנת מתי תורך יבוא או מתי תביא כבר את תורך, שבהן ראית גם אנשים נכשלים יותר חזק ממך? מה נשאר לך ביד שהוא אמיתי ושווה משהו, ושיזדיינו תעודות מבתי ספר, רימון וג'ון ברייס כאחד, ושיזדיינו כל השיחות האלה אל תוך הלילה במרפסת של דירה בפלורנטין, ושיזדיינו גם כל הריבים עם ההורים ושיזדיין גם הקשר ההוא שהקרבת כי חשבת שזה חלק מלהיות אמן. מה נשאר, חוץ מבקבוק ויסקי?

כלום, חוץ מההבנה שעשר השנים האלה היו בסה"כ הסיבוב הראשון. וביום חמישי בבוקר מתחיל הסיבוב השני.

//זהר רץ

מור:

לאחר שבוע של הפסקה בכפייה, גם בגלל הקושי של ההתמודדות עם נסיעתו של שותפי משכבר הימים, מורן, וגם עקב פגרת מוקדמות היורו הארוכה, אנחנו חוזרים (ובליהוק מפתיע) בהתלהבות של שחקן נבחרת שניצח הרגע שני מורים, פקיד, מוסכניק, רואה חשבון, שלושה מובטלים וחבובה בתלבושת כדורגל.

1.    עומר דמארי – אני משוחד. בעיניי הוא לא רק שחקן נפלא, הוא גם בן אדם מקסים, כל זאת מבלי להכירו אישית. כשהבן שלי מנסה לחפש שחקנים כמודל לחיקוי, אני תמיד לוחש לו "דמארי, עומר דמארי". את מה שכולם רואים עכשיו, אוהדי הפועל ראו בשלוש העונות האחרונות. השמיים הם הגבול.

2.    פתיחה מצוינת של קמפיין – אכן שש משש. האם זה אומר משהו על ההמשך? את זה רק ההמשך בעצמו יוכל להגיד. ראיתי השבוע את איסלנד (320,000 תושבים) מנצחת את הולנד (מקום שלישי במונדיאל שהסתיים זה עתה ומעצמת כדורגל). נכון, מבחינת הולנד זה לא סוף העולם, אבל בכל זאת. לפני הנבחרת שלושה משחקי בית מול קבוצות טובות ממנה, על הנייר ועל הדשא. שש נקודות נוספות שם וגם אני אתחיל לחשוב אופטימי.

פתחה מצוין את הקמפיין בשירת ההמנון (חופני תאכל קש!). (תמונה מתוך עמוד הפייסבוק הרשמי של Bjork)

3.    המשחקים הבאים בבית – וידוי: בעברי הרחוק נהגתי ללכת למשחקים של הנבחרת. ארגנטינה, ברזיל, ברה"מ, ספרד ושבדיה הן חלק מהנבחרות שזכיתי לראות. היום, הסיכוי להביא אותי למשחק של הנבחרת שקול לסיכוי של הפועל ת"א לקחת אליפות בכדורסל ובכדורגל ביחד השנה. מזמן כבר הבנתי שלקבוצה שלי אני יותר מחובר רגשית, גם אם היא מאכזבת אותי בגדול (במשחק מול אנדורה התפללתי שגוטמן יוציא את גילי במחצית, יש לו משחק בשבת). אבל המשחק הבא, בכרמל שטאדיון, כמעט מדגדג.

4.    ליגת הכדורסל חזרה – מעניין מי תהיה אלופה?
וברצינות: אולם חדש להפועל תל אביב, לא אוסישקין הי"ד, אבל מבחוץ לפחות הוא נראה כמו משהו ששווה לחכות בשבילו. הפועל ירושלים מתחזקת. הפועל אילת נראית כמו הקבוצה הישראלית של השנה. מכבי חיפה כמעט נמחקת ומה קורה עם טפירו, מישהו יודע?
ובכל זאת, מי תהיה אלופה?
עם 85% סיכוי (51 מ-60 אליפויות) אני מהמר על…

5.    בעניין אחר, או שמא באותו עניין – בתזמון מופלא נפתחה בדיוק השבוע ליגת הכדורגל החדשה של הודו. ואתם חשבתם שה"מדור" הזה אינו חובק עולם. עלה והצלח מורן, את פירות הליגה שם נקטוף בהצלחה בסיבוב הבא בדרמסלה, אמן.

וכעת, אני יותר מגאה להציג את שותפי החדש והזמני, האורים והתומים של מחלקת הספורט העניפה של ״מה וזה״, מיסטר איל דרור:

איל

תודה, תודה.
שלום, אני איל. השחקן מחליף. ה-SUPER-SUB. האולה גונאר סולשיאר החדש. הפיפו אינזגי הישן. השלום תקווה של מה וזה. נעים להכיר.

1.    הסכסוך הבלקני משמח - בזמן ששחקני נבחרת ישראל לחמו כאריות באנדורים המפוחדים והשמנמנים, בבלגראד השמים השחירו. במשחק בין סרביה לאלבניה במוקדמות יורו-כולם-עולים-אבל-בואו-נשחק-סתם 2016 הטיסו האוהדים האלבנים טיסן שעליו דגל ״אלבניה הגדולה״, מה שמסתבר מכעיס מאד סרבים – שלהם בעצמם אין היסטוריה המראה על שלוות נפש גדולה במיוחד. אז הסרבים פרקו כיסאות ומוטות, בלוקים ומעט אלבנים. המשחק הופסק בדקה ה-44. כל הסיפור הזה משמח אותי כי עכשיו אני יודע שאנחנו לא לבד בעולם הסכסוכים שמגיעים לעמודי החדשות. תשמחו גם אתם.

תנחית את הטיסן פה אחי (מתוך עמוד הפייסבוק Ultras Red Star Belgrade)

2.    3pm Blackout  – זה לא אומר לכם כלום. לעשרות אלפי בריטים בדרגות שיכרות שונות זה אומר המון. ה-3pm Blackout הוא חוק בריטי משנות השישים הקובע כי אין להעביר שידורי כדורגל חיים בימי שבת בין השעות 14:45-17:15. שבועת צופים. ומה זה אומר בשבת הבאה? שאת רבע השעה הראשונה של ריאל-ברסה הם לא יראו. ואז המציאו את האינטרנט והלך הטיעון.

3.    ״אלי גוטמן והקבוצה – הטור האירופי״  – שמעתי את מאמן ה-Nationalmannschaft של ישראל מדבר על ה״קבוצה״. הוא חזר על המילה ״קבוצה״ בין שש לעשר פעמים בראיון של 1:20. ״הקבוצה שיחקה נפלא״, ״כקבוצה עשינו עבודה טובה״, ״אני גאה בקבוצה״, ״קבוצת ילדות ב׳ של בית״ר טוברוק היתה מנצחת את אנדורה״. בדקתי שאתם עירניים. קבוצה-קבוצה-קבוצה, אכלת הראש גוטמן.

אלי גוטמן (מתוך עמוד הפייסבוק של ההתאחדות לכדורגל)

4.    FIFA 15  או: תחליף ריטלין - האמת שאני לא חובב ריטלין אבל לפני יומיים שיחקתי לראשונה FIFA 15. וואו. תענוג. מומלץ לכל חובב כדורגל או לאדם תחרותי באשר הוא.

5.    יש לי חלום  – גוטמן והקבוצה מגיעים למשחק מול בוסניה בעוד חודש באיצטדיון החדש בחיפה על שמו של האיש והשקשוקה – לא ה״דוקטור״, ה״סמי״. הבחורים בכחול מפרקים את בהירי השיער 0:1 משער של המוזמן הטרי, סרי פלח. בהמשך אנחנו מביסים את הבלגים הרשעים ומסיימים בתיקו 2 עם נבחרת ויילס מתוך כבוד לגראת׳, המאור בוזלגו של האי הבריטי. העלייה ליורו מהמקום השני מובטחת ביוני עם ניצחון ביתי על הקפריסין כשישר אחריו טסים כל חברי המשלחת הישראלית לחופשה. בקפריסין.
ואז פורץ השלום. ישראל חוזרת לשחק באסיה ואנחנו לא ביורו.

ומור, טפירו קשישא בנס ציונה, הוא פצוע וייעדר כחודשיים מהמגרשים.
הנה מאיר בשבע שניות מרגשות במיוחד:

פינת השיר והכדור:

אחד הגדולים של כל הזמנים בקשר מפתיע למשחק ההמונים. ג'וני קש שירת בבסיס צבאי אמריקני בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. באחת מחופשותיו מן הבסיס הציץ ונפגע ועד ימיו האחרונים נותר אוהד של 'קיקרס אופנבך' המיתולוגית. יודעי דבר אף מעידים כי את השיר הבא הקדיש לקו רחבת ה-16 הצפונית באיצטדיון ביברר ברג הקסום.

// איל דרור ומור שפיגל

שמונה בבוקר. השמש זורחת, הציפורים מצייצות, ובחוץ מתנערים גם העצים משנתם, לקול עבודת הגננים המקסיקנים משכימי הקום, ומפוחי-העלים הארורים שלהם. בוקר טוב אל איי, אני ממררת ממרומי מיגרנה, ומסמנת בדמיוני עוד איקס אדום וחד-משמעי ביומן. בפריז זה לא היה קורה.

ד' מנסה לנחם אותי ומכירה לי מקומות בעיר. אנחנו עושות הלוך-ושובים על שדרת הכוכבים של הוליווד' בדרך לסטודיו שבו היא לומדת משחק, ונתקלות בשלל היצורים של העיר הזאת: שחקנים עייפים שמחלטרים את חייהם בתור סופרמן או אלביס או סינדרלה, מציעים לאנשים להצטלם איתם בתמורה לכסף וכועסים כשנענים בשלילה. היא מספרת שהם עושים מאות דולרים ביום, ואני מנסה לשכנע את עצמי שכל עבודה מכבדת את בעליה, אבל בפנים אני פשוט מודה לאלוהים שרובם חובשים מסכות, כך שהילדים בשדרה לא יחשפו לעיניים הכבויות של גיבוריהם.

גם במציאות: ספיידרמן שוב מסתבך עם המשטרה

תפאורת פריז ביוניברסל סטודיוס מזכירה לי מה אני מפספסת

אבל אז, כרגיל, מקצה גבול-היכולת והכוח והאמונה, הקול הפנימי הרחום שלי צץ לרומם את רוחי: "איך את בכלל מעזה להתלונן?!" אני ננזפת מבפנים, "את עובדת במקום טוב, את בחו"ל, מתי נהיית כזו מפונקת??" יש בי סנגורית חבויה שמאוד רוצה לענות לו (וכרגיל גם יש לה המוווון מה לומר), אבל היא מבינה שהפעם כדאי שתישאר על הספסל.

בלחיים סמוקות מבושה אני נזכרת במטרת העל האמיתית של הסיפור הזה – עצמאות כלכלית שתאפשר לי את החופש ליצור ולכתוב ולשחק ולביים, ולעשות את זה מבלי לפחד מתלאות החיים. לבנות ולטפח גב שאני אספק לעצמי, שישחרר אותי מאחיזתו האלימה של העולם. חיים שאני מנתבת ולא נסחבת בתוכם. חיים ששווה לחיות.

יום אחרי, אני מתעוררת עם קומץ מוטיבציה ומחליטה שנמאס לי לשבת בסטארבקס עם קפה פח ולקנות דברים רק כדי להרגיש שקרה משהו ולהתמרמר על החיים. אני חוטפת את ד' עם חבר משותף ומכריחה אותם לבוא איתי לראות את האוקיינוס.
אנחנו מגיעים לחוף סנטה מוניקה ומסתכלים על הריכוז הכי גדול של ים שמישהו מאיתנו אי פעם ראה במקום אחד. במרכז החוף, על רציף עץ ענק, יש יריד שעשועים ובו רכבות הרים, מקפצות, דוכנים ומכוניות מתגשות, ובכניסה אישה עם בלונים צבעוניים. משמאלנו דוכני מיצים ומזכרות וגם זמר שנותן הופעת סולו עם גיטרה ומגבר. ריח המלח והצבעים וקולות הילדים ממיסים בי את הגוש המריר ונותנים לאויר להיכנס.

בתחתונים וחזיות אנחנו צוללים אל תוך האוקיינוס הקר והמלוח, וכשאצות ענק מכתרות את ראשינו ואוחזות בגפינו, ד' תוהה איך קרה שהיא גרה פה כבר שמונה חודשים ואף פעם לפני כן לא הביאה את עצמה אל החוף. אני נשארת במים אולי שעתיים ונותנת להם לנקות אותי ולהשיל ממני כל מטען שצברתי והכביד עליי עד כה.

בדרך חזרה הביתה, ד' נזכרת שהיא צריכה לעצור בחנות ספרים כדי לקנות מחזה. אנחנו מחכים לה בחוץ, אך בימים שיבואו במהרה אגלה שזו אינה חנות ספרים רגילה אלא חנות המוקדשת כולה רק למחזות ולכתיבתם, אולי היחידה מסוגה בעולם. אני אבלה בחנות הזאת כמה שעות טובות ואצא משם רק אחרי שספגתי לתוכי את הקסם שמתחולל בין ארבעת הקירות הלבנים ועל שלל מדפיהם.

ושם, במקום ההוא, יתחיל הרומן האמיתי שלי עם אל איי.

// מור כהן

אחת לחודש אני נפגש איתה. זאת התדירות. לא יותר מדי, לא מעט מדי - מספיק בשביל להיות מסופק, בדיוק במידה בשביל שאיש לא יחשוד

זה נמשך ככה כבר למעלה משלושה חודשים חודשים. אני חושב שהיא כבר מתחילה לזכור מי אני. יכול מאד להיות שלא אבל לחשוב שכן עושה אותי שמח.

התור שלי נקבע להיום בשעה 20:00. שעה טובה, שבה כבר אין פקקים והיא לא מאוחרת מדי, אני אוכל ללכת לשם להנות כמו תמיד ולחזור לחיי להמשך הלילה.

אני מגיע לדלת הכניסה, דלת שקופה עם כיתוב שמתאר את המקום אליו הגעתי. שמעתי על המקום הזה מחבר שמאז שהוא עבר לשם הוא נראה הרבה יותר טוב ממה שהוא היה נראה בעבר אז אמרתי לעצמי, למה לא לנסות, ומאז התאהבתי במקום.

אני נכנס אל עבר המזכירה שיושבת לה על כיסא אל מול מחשב ושולחת לעברי חיוך מקסים. מסביב אנשים רבים שניתן במבט חטוף לראות עליהם אם הם לפני או אחרי. חלקם עוד ממתינים להיכנס וחלקם כבר הדליקו את הסיגריה של אחרי. אני עוד הייתי לפני, וכולם ראו זאת עליי. את רגשות העצבנות והציפייה שהרגע כבר יגיע לא יכלתי להסתיר מאיש.

“היי אני עידן, יש לי תור ל20:00”, אמרתי בגאווה. “אין בעיה, אתה יכול לגשת אליה”.

(מתוך: visualphotos.com)

אני בטח לא הראשון שלה, היו לה הרבה ויהיו לה עוד המון. בשבילה זה - “רק עוד יום עבודה”, בעיניה אין אינטימיות, בעיניה אני סתם עוד אחד. בשבילי זה עולם ומלואו.

אני אוהב איך שהיא דואגת לי, אני מתיישב בכיסא, מרכין את הראש לאחור והיא מעליי, אני עוצם את העיניים רוב הזמן ופשוט נרגע. עוצר לרגע את המחשבות ופשוט מתמסר לחוויה. היא כל הזמן שואלת אותי אם אני בסדר, אם אני רוצה מהר יותר או לאט, אם זה חזק מדי או חלש, אם לחמם או לקרר. אבל כמעט אף פעם אין לי תלונות, תמיד בקצב הנכון, תמיד בעוצמה הנכונה, תמיד במידה הנכונה - ובגלל זה אני ממשיך לבוא אליה. היא אף פעם לא מאכזבת אותי, תמיד אני יוצא מסופק.

זהו, גמרתי, היא מביאה לי מגבת, אני מתנגב באושר עילאי ומתחיל להירגע. כמה עצוב להיות אחרי אבל כמה אני מאושר שזה קרה.

(מתוך: visualphotos.com)

היא תמיד מציעה לי קפה, ואף פעם לא הבנתי למה זה התפקיד שלה. היא לא צריכה להתעסק בדברים האלה, בשביל זה יש מזכירות, או מנקות. היא צריכה להיות במעמד אחר לגמרי. היא עושה אותנו מאושרים.

אני יושב עכשיו בכיסא עם כוס קפה ביד מסתכל במראה ונראה לעצמי מאושר מתמיד. אנשים מסביב מתחילים לראות עליי את השינוי מבן אדם שנכנס לפה שהוא היה “לפני” אני ללא ספק מתחיל להראות “אחרי”, והחיוך פשוט לא יורד לי מהפנים.

אני ניגש לשלם אצל המזכירה החיננית. אני מרגיש נקי יותר ואסטטי מתמיד, והמזכירה לבסוף שואלת אותי את השאלה שחיכיתי לה כל אותו הזמן: “תרצה עוד פעם?”. הרגשתי שהעולם לרגע עצר מלכת. ליבי פעם בחוזקה מהתרגשות וציפיה ועוד לפני שסיימה את השאלה כבר עניתי לה בנחרצות, “בטח שאני ארצה!”. אם יש משהו יותר טוב מהפעם הראשונה זה ללא ספק הפעם השניה, אני אף פעם לא מפספס את הפעם השניה, גם אם אני נשאר נקי לגמרי, גם אם אף שערה לא נפלה מראשי, אני אף פעם לא אוותר על סיבוב נוסף אצל חופפת השיער.

// עידן לסר

הפוסט הבא מוקדש באהבה גדולה לאימי האהובה, פינצ׳י מור ז״ל.

מאז שאני זוכרת את עצמי, עוד לפני הקפה הראשון של הבוקר, אימי פתחה את היום בחוף הים.

כל בוקר נפתח אצלה בהתרגשות גדולה מכך שהיא הולכת לים. המסלול תמיד החל בצעדה קצבית מחוף גורדון לכוון הדולפינריום וחזרה. וכמעט שכחתי, עם עצירה של זמן איכות ושחייה עם חבריה הטובים מהבננה ביץ'.

צעדה של 40 דקות ושחייה של 30 דקות ועל הדרך כל מיני תרגילי חיזוק לגוף… חתיכת אימון, התעייפתם רק מלקרוא?! היא מעולם לא השתמשה במילה ״אימון״, בקרב אחוז גבוה של אנשים המילה הנרדפת לאימון היא סבל. היא הפכה, או יותר נכון, הים הפך את האימון לחוויה צרופה בהרבה דברים טובים, רק לא סבל.

מאז שאימי הלכה אל עולם שכולו טוב, אני חשה חיבור עוצמתי מאוד לים בין אם זה בגלישה, סאפ, שחייה, יוגה או טבילה בשקיעה, רוחה של אימי מלווה אותי. בכל פעם שאני יוצאת מהים, אני מרגישה שנולדתי מחדש, אני חטובה יותר, מרגישה חזקה יותר, העור נעים, אפילו השיער נראה לי יפה יותר, אני מרגישה שלמה.

אתם מבינים, הים משיל מעלינו לא רק את בגדינו אלא גם את החוצצים שאנחנו שמים ביננו לאחרים, הים, בכוחו להעניק את השלווה שנפשנו מחפשת, הוא משנה מציאות, מעניק לנו אלטרנטיבה, מייצר אצלנו שלווה ורוגע.

בקיצור זה מרגיש כמו לקבל נשיקה וחיבוק מאמא.

החלטתי ללכת בדרכה, לפתוח את היום על חוף הים, להרביץ איזה אימון בוקר טוב ולהמשיך ביומי העמוס.

הבוקר שלי מתחיל מוקדם, פותחת עיניים ב-06:00, יוצאת לטיול עם הכלבים, אוכלת ארוחת בוקר טובה ויוצאת לים. שם אני פוגשת את המתאמנות שלי ויחד אנחנו דופקות אחלה של אימון, על החול ובתוך המים.

הפוסטים הבאים ילוו בסרטונים קצרים ובהם הדגמה של 3-5 תרגילים לחיזוק ועיצוב שרירי הגוף, זוהי רק טעימה ממה שאני עושה עם המתאמנות שלי. בנות – אתן מוזמנות ליצור עימי קשר באינבוקס הפייסבוק או במייל maymor@gmail.com

בפוסט הזה המלצתי על ארבעה תרגילים שמטרתם היא – רגליים חזקות, חטובות ואתלטיות.

1. ריצה בברכיים גבוהות במקום – 20 פעמים.
2. לאנג׳ קדמי ובעיטה לאחור – 20 לכל רגל.
3. סקווט עם קפיצה – 10 פעמים.
4. לאנג׳ים בהליכה – 20 צעדים.

ועכשיו חיזרו על כל הסדרה כ- 3 פעמים והוסיפו לזה ריצת חימום של 7-12 דקות וריצת שחרור תוך האטת קצב להליכה בערך 10 דקות.

אסיים במילותיה של אימי היקרה, "הים בשבילי הוא הרופא, הפסיכולוג, הקוסמטיקאית והמאהב", ואוסיף ואומר שבשבילי הים הוא גם מאמן הכושר הפרטי.

//מאי מור

מעצורים. הנגטיב של האימפולסיביות. מדהים איך זה משתלט עליך. אתה תינוק קטן וחמוד וכל מה שאתה רוצה אתה צועק ודורש, אין דבר כזה "לא". אבל מאותו הרגע שבו אתה מקבל את ה"לא" הראשון שלך, מתחילה לרחף מעליך המחט המזמזמת הזו שמתחילה לקעקע ולצרוב עליך את שבלונות החיים.

אי אפשר להתחמק ממנה, אתה תינוק, אתה חסר אונים ואתה גם לא בוחר את המקעקע שלך. אתה פשוט מתחיל להתקשט לאט לאט בחזונות של אחרים, וכעבור 20 שנה כבר כולך מלא בציורים שלא אתה בחרת אותם אבל הם מעטרים אותך בכל הגוף.

(מתוך עמוד הפייסבוק Tattoos.com)

המח שלנו מלא בכאוס של תחושות, רצונות ודחפים. כל הכאוס הזה נכנס לתוך מערבל השפה שגורס 80% מחומר הגלם שבך, והופך את הבלגאן למחשבות. המחשבות רצות על מסוע מהראש לכיוון הפה, כשקלשונים ממתכת מרחפים מלמעלה ונועצים במחשבות הללו בשרירותיות מכנית בלתי נשלטת. חלקן הקטן הולך לאפסון, אך רובן הולכות לפח, כאשר רק מעטות שורדות את המסע לכיוון הפה.

הרגע הזה שיש לך מחשבות על המחשבות עצמן הוא רגע מתעתע, זה כמו להקשיב להקשבה, כמו לחדד מחדד, כמו לאהוב אהבה, כמו לדוג דייג, כמו לכעוס על הכעס כמו להתחרט על חרטה, כמו לתלות מתלה, זה דברים שלא אמורים לקרות, זה באג בתוכנה, קריסה של הפלאגאין, כשל של המערכת. 

המחשבה הזו על מחשבות ועל עצם קיומם של הפילטרים הללו ועל מכונת הסינון הכפויה הזו שבראש שלי פשוט דחקה אותי לשאלה המחרפנת מכולן והיא: "מי אני?"

האם האני האמיתי שלי הוא אי שם בכאוס של המח שלי? או האם האני האמיתי שלי הוא אי שם בשלב המחשבות על המסוע, או שהאני האמיתי שלי הוא רק ה 5% התעשייתיים שיוצאים ממני בסוף החוצה ? מי לעזאזל אני? הרי בעייני בראשי אני כל החלק שבפנים, אך אם ישאלו את כל שאר העולם הם יצביעו רק על ה 5% פלט שיצא ממני. כל כך מתסכל לחשוב שהאני שבחוץ מייצג כל כך מעט מכל האני שלי. 

"אתה לא מכיר אותי" הוא המשפט המבשר על הכישלון שלי בלהיות אני.

ואז זה הכה בי… כמו מטה הקסמים שאף פעם לא היה לטינקרבל שפותח כל סרט של דיסני.

קודם כל תשמיד את המבוכה.

תמחק את הפונקציה הזו מהראש, רסס אותה בחומר מגמד סגול עד שתעלם. שום דבר לא יכול להביך אותי יותר. שום דבר שאגיד לא יגרום לי להתבייש, להתחרט, להצטער יותר, אין לי דרך יותר להפסיד, אני בלתי ניתן להבכה, אני אימברסטאבל.

אבל זה לא מספיק. הרי איזה חכם הודי זקן אמר פעם שעדיף להתחרט על משהו שנאמר מאשר על משהו שלא נאמר.

החיים מלאים במפגשים בינך לבין העולם שממלאים ומרוקנים לך את שק הקונוטציות שנמצא בצד העליון של המח. בכל פעם שהוא מתמלא במחשבה צלולה, אל תרוקן אותה דרך צינורית הפליטה שמובילה לפופיק (כן הלכלוך של שבפופיק זה פסולת של מחשבות), אלא תכווץ את שריר השק ותוציא אותה דרך שסתום הפה, באינסטינקט, בטבעיות, כמו היום המופלא שבו גילית שאתה יכול להזיז את האוזניים, אותה תחושה של עילוי שאתה מגלה שאתה שולט באיבר חדש בגוף.

אך שוב, הסנכרון של המח לפה גם הוא לא מספיק, במח מתרוצצות המון מחשבות שהן לא שלך, מחשבות של אחרים, מחשבות שצרבו לך אותן, שקעקעו לך אותן בראש ללא רצונך, ללא שליטתך.

חז"ל כבר אז אמרו ש"כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם" מה שחז"ל התכוונו להגיד בעצם זה שלא מספיק לסנכרן את הראש לפה, אלא שלפני צריך גם לסנכרן את הלב לראש.

וכשזה קורה, הסנכרון המושלם, הסופה המושלמת שבה כל הנקודות מתחברות לכדי ציור פסיכודאלי של איש הכד , כאילו אלוהים שבר סטיקלייט בצבע אור והניח לך אותו בתוך הראש כשאלומות אור יוצאות לך מכל הפתחים של הגוף, שעושות לך ניתוח לייזר מבפנים שמסיר לך את כל הקעקועים שאי פעם צרבו עליך אמנים שלא בחרת, ומשאיר אותך נקי עם הציור היפה הזה שאתה.

// עמית לדור

"תשאלו את דנזל מהום סנטר…"

בסרט החדש שלו – The equalizer, דנזל וושינגטון הוא רוברט מקול עובד כללי במחסן של הום סנטר סניף בוסטון. דנזל שלנו הוא אחלה גבר. מגניב, נינוח, ג'נטלמן וחברמן אמיתי שאפילו עוזר לחברו המקסיקני לעבור את המבדקים של מח' הביטחון  ("נשק יש?") בסניף שלהם.

התסריט לקוח מהסדרה "המשווה" מ-1985 בו מקול הוצג לראשונה כמרגל לשעבר שהפך לבלש פרטי בניו יורק. מקול שלנו בחר חיים שקטים יותר בבוסטון אך הוא רדוף אותו עבר אפל שהותיר אותו מצולק נפשית ודרוך כקפיץ.

דנזל שלנו סובל מנדודי שינה ולילה אחר לילה הוא מוצא את עצמו בדיינר השכונתי (כמו זה שבסיינפלד רק בגרסה הקריפית) ומפגין מקרה קשה של OCD בקיפול מפיות ותיונים. שם הוא פוגש את טרי (קלואי גרייס מורץ מ"קיק אס") נערת ליווי צעירה שבמקום להגשים את חלומה להיות זמרת היא נאלצת לזמר מנגינות אחרות עם הקליינטים מהמאפיה הרוסית. כל הפתיח הארוך מנומנם להחריד, אך מהרגע שבו העלמה בצרה אנו נכנסים להילוך גבוה. דנזל מתגלה כלוחם צדק Bad Ass שמתפרץ לאקשן רצחני עם להבות אש ותופת נקמה, רווי סלואו מושנים, קלוז אפים וזום אינים דרמטיים. כמו במשחק מחשב הוא מוריד את הרעים בפעולות כירורגיות קיל ביליות – לדוגמא תולה את הבאד גאי בעזרת חוט מתכת מלופף על הצוואר ומרים אותו עם מנוף 10 מטר באוויר תוך שהוא מביט לתוך עיניו בשלווה מצמררת. דנזל לא רגוע כמו שחשבנו.

ולמרות התיאורים המצמררים דנזל המזדקן הוא אחד מהטובים ועברו המסתורי של סוכן חשאי מותיר את הצופים מנחשים מה היתה הכשרתו שהביאה אותו להיות מכונת הריגה, ממש איש ביוני. במקום להינות מהנחת הפנסיונר שלו בספריה הוא לא יכול להתאפק בפני עוד חוסר צדק רק שהפעם בחר להסתבך עם הגנגסטר הרוסי מס' 1 בחוף המזרחי. מקול לקח על עצמו להציל את חסרי הישע ולהילחם במקום מערכת אכיפת החוק האמריקאית המושחתת. כל הדמויות בטייפקאסט צפוי למדי – רוסים באמריקה מאפיונרים וזונות, אירים חמומי מוח, אנשי שלטון לבנים, מקסיקנים שמנים וטיפשים ודנזל אחד שמצליח להציל את היום עם כישורים של סייבורג רגיש לעוולות חברתיות.

מרטון קסוקס ("איאון פלקס", טרילוגיית "שר הטבעות") משחק את הרשע באופן מופתי ומטריד עם כמה סצנות מהלכות אימה. באחת מהן הוא נשען לאחור על הכיסא עם ידיים פרוסות לצדדים ב-180 מעלות כמו ישו הצלוב, וכל פלג גופו העליון מכוסה קעקועי גולגלות וסמלי מוות. אפקט דיסולב משלב בתמונה את אורות העיר בוסטון המנצנצים בחשכה והמצלמה מתהפכת כך שהכל נראה עקום. זו הצגה מרשימה לאסוציאציה של ירידה לשאול והפרדה בין עולם החיים והמוות. סיפור הצליבה ממשיך גם בסצנת הסיום הדרמטית עם אקדח מסמרים. השתמשו בדמיונכם איך היא נגמרת. הבמאי אנטוואן פוקואה ("יום אימונים מסוכן" המוצלח ו-"המטרה הבית הלבן" הכושל) מכניס גם רפרנסים לסרט "הסנדק" – הסגנון עמוס דימויים ובעל הקו העלילתי המינימליסטי.

מדד דנה – 7.8 בסולם קאי-כטר. הנקודה העיקרית בסרט היא הדיכוטומיה בין הטוב והרע. שני הגיבורים רוצחים קרים ומיומנים אך האחד בא בגישה הפילוסופית והפואטית שנותן לקורבן שלו אפשרות בחירה – "עשה את הדבר הנכון או שתמות", והשני הוא סוציופט חסר רגשות. בינינו, בסופו של דבר כולם מתים אז התוצאה זהה גם ככה, אבל הניסיון פה הוא להראות את הגבול הדק העובר בין שני הכוחות הללו. בתמציתו זהו סרט אקשן טוב אבל במקביל יש גם דרמה אלגנטית יותר עם אלגוריות ומשלים רבים. הזיגזוג בין הז'אנרים האלה מבלבל ומחטיא לא פעם את ההנאה הרציפה מההתרחשות. טכניקות הצילום מדויקות ומרשימות, והפסקול חלש עד לא מורגש. יש עודף קלישאות שמביא את הסרט להרבה נקודות בנאליות, כולל הסוף המיותר. אין אתגר אמיתי לצופים, גם לא בטקסטים בין הדמויות ובכל זאת למי שמחפש אסקפיזם ואדרנלין ימצא בו הנאה מרובה.

// דנה קאי

אנחנו יושבים בפלאפל, זה יום לפני ליל הסדר, כולם אוכלים לאפות גדולות. אני נוברת בצ'יפס שומני וקר.
"אז את רוצה ביס?", הוא שואל
ואני מחייכת אליו ואומרת לו "כן, בטח"
הוא מגיש לי את הלאפה.
ואני מסתכלת עליו, תוקעת בו מרפק, הוא מסתכל עליי במבט מבולבל.
"צליאק, זוכר?"

הייתה את הפעם שזכר ושאל אם הוא צריך לצחצח שיניים לפני שאנחנו מתנשקים כי הוא אכל לחם. (התשובה היא כן, אבל בגלל הריח). הייתה את הפעם שחיפשתי אבקת מרק ללא גלוטן והביאו לי בלי מונסודיום גלוטומט (קרוב, אני יודעת. משמעות שונה לחלוטין)
כל פעם לפני כשאני מנסה משהו חדש, אני צריכה לשאול מיליון שאלות מעצבנות, של ממה המנה מורכבת ואיזה רטבים ואנשים אומרים "זה טעים, עזבי רכיבים" או "את לא צריכה דיאטה" מבלי להבין שהשאלה נובעת ממקום אחר לגמרי.

אז כן יש לי צליאק, אני לא יכולה לאכול גלוטן. אני לא אוכלת קמח.
השאלה הראשונה ששואלים אותי היא "איך את חיה בלי לחם?"
אז עזבו אתכם מלחם, אסור לי פיצה , אסור לי פסטה, אסור לי קוראסון.
עזבו את כל זה, תדמיינו לכם יציאה בלי בירה, קשה הא?

אז למזלי אמא שלי אופה לחם מיוחד, שיש לה כוח היא מכינה גם פיצה.
הבירה בלי גלוטן יקרה ומזעזעת אבל גיליתי את נפלאות היין והערק.

בגיל ארבעים גילו לאבא שלי צליאק, גיל מאוחר, אבל ככה קרה. אז בדקו את כל הילדים, ורק אני זכיתי. בדיקת דם וזהו, אין יותר קמח לכל החיים.
הייתי בכיתה ט' ובדיוק הצטרפתי לצופים, התחלתי לצאת לבלות עם חברות, ופתאום כל יציאה הפכה למשהו בסדר גודל של מבצע צבאי.
אז לפני טיולים אני מצטיידת באוכל מהבית, לפני שיוצאים למסעדה אני אוכלת "למקרה ש…" וכל ביקור קצר אצל חברה מסתכם ב "עזבי, אני מסובכת באוכל…", ביקור ארוך מלווה בהסברים על מה מותר לי לאכול ומה לא.
לעומת זאת בחתונות, אני לא אוכלת כמעט כלום וחוסכת כסף לחתן ולכלה.
והרבה פעמים קורה ששוכחים וזה בסדר. גם במשפחה המורחבת שלי לא תמיד זוכרים…
כששואלים אותי אם היו סימנים מוקדמים אני מספרת שבעבר סבלתי ממיגרנות רבנות, שכיום נעלמו כמעט לחלוטין. כיום שאני אוכלת גלוטן בטעות זה מתלווה בכאבי בטן חזקים ומפגש של הראש שלי עם האסלה. בנוסף להעלאת הסיכון לחלות בסרטן.
כל ביקור שלי בסופר הוא יקר, כי במידה ויש מוצרים ללא גלוטן, הם יקרים הרבה יותר מאותו מוצר לאוכלוסייה "הרגילה". זה כמובן במידה ויש מוצרים ללא גלוטן, אם בכלל יודעים מה זה.
בפסח אני קונה סטוקים, כי זה הזמן היחידי בשנה שאפשר להשיג בקלות דברים בלי גלוטן.

(מתוך: visualphotos.com)

לא הלכתי לאברמסון להיגמל מגלוטן כדי להרזות, למזלי המשקל שלי הוא לא דבר שמטריד אותי. נולדתי עם מחלה, שלצערי עדיין לא מצאו לה תרופה. עדיין לא נמצא כדור שאחריו אני אוכל לאכול כמו כולם. מחלה שמגבילה מאוד את האופציות הקולינריות שלי. גם כשיש אופציות הן לרוב יקרות יותר מהאופציות "הרגילות".

אני מרגישה שזו פריבילגיה להילחם על משהו כמו מילקי כי הוא יקר. כנסו לסופר הקרוב לביתכם ותבדקו כמה עולה לחם ללא גלוטן, אם יש שם כזה בכלל.

//יסמין רמון

הפוסט הזה הוא לא בשביל אף אחד, רק בשבילי. תזכורת לעצמי ולמה שחשוב באמת. זה היום שלי, או לפחות אמור להיות…
מהפוסטים האלה שאני לא באמת יודעת מאיפה להתחיל, אין כוונה ספציפית, אין רעיון לפתח, אין דוגמא או סיפור לספר, ועדיין – הצפה של רגשות שיכולה להתקיים בעוצמה כזו רק ביום הולדת. 

כל יום הולדת אני בוכה. תמיד קשה לי לעכל את המשמעות של היום הזה. השנה קשה לי במיוחד. איכשהו בשבוע האחרון התנקזו וקרו בבת אחת כל הדברים הכי גרועים שיכולים לקרות לי – חברות שאכזבו, בדידות, מפגש עם האקס והסטוץ היומי שלו, גשם, התפכחות מכאיבה ועומס. עומס נפשי. דמעות שמציפות בלי אזהרה, ימים רדופי שינה, וסתם תחושה של תקיעות כללית. אבל היי, נולדתי! בואו נחגוג!

אין לי זכות להתלונן, יש לי הרבה, יחסית. משפחה אוהבת, חברים טובים, ובריאות סבירה, טפ טפו. לרגל השנה ה-29 של חיי (שלא תתבלבלו. אני בת 28 עכשיו – משמע מתחילה את השנה ה-29 לחיי) נותר לי רק דבר אחד לאחל לעצמי: לשחרר. 

לפעמים נדמה לי שהמכשול היחיד שלי הוא שאני לא יודעת לווסת את הרגשות שלי. רוב האנשים בעולם הזה יודעים להבליג, לבלוע צפרדעים בשקט ובבטחון, לדפדף. אבל ״לשחרר״ זו מילה שלא קיימת אצלי. כשאני שמחה – אני בעננים. כשמשהו מבאס אותי זה סוף העולם. אין פרפורציות. על כל דבר שקורה לי בחיים אני כותבת שיר, ולאחרונה פוסטים. אני מנתחת סיטואציות, שפת גוף וניואנסים לרמות חולניות ולפעמים זה גם עושה נזק וגורם לי לייחס חשיבות לדברים שבאמת אין להם שום משמעות. אבל ככה זה, בעיניי לכל דבר יש משמעות, גם כשאין לו. 

אז למדתי לקבל ביקורת בצורה מועילה, אחרי שנים של מאבק. למדתי לא להתייחס לרעשי רקע בדמות חוסר טאקט או מילה לא במקום. לא להעלב מזה שלכולם יש חיים משל עצמם, ובגדול – לשתוק כשמבינה ששום מילה שאגיד לא תעזור כרגע. 

אבל כשמשהו מעליב אותי באמת? כשמישהו פוגע בי באמת? מה עושים כשלא מצליחים להמשיך הלאה? כבר עובדת בלהעסיק את עצמי, בלהשקיע בחברויות אמת ובדברים מועילים כמו קריירה וכו'. ובכל זאת, לפעמים אני מרגישה שככל שנדרש ממני להפסיק להיאחז בדברים – ככה אני מפתחת אליהם אובססיה. בשנים האחרונות, עם כמה שקשה לי להודות בזה, כל גבר שגרם לי לפתח אליו רגשות – הפך לאבן דרך בחיי. אחד הביא איתו (בזה שבחר ללכת) את משבר גיל 25. אחד הפיל אותי לאשליות שווא ולהתעללות עצמית שנמשכה  כמעט שנה ונגמרה בפיצוץ מכוער. האחרון היה סתם דביל שמרוכז בעצמו. את כל זה הבאתי על עצמי – בבחירות מוטעות, בהתעלמות מסימנים, ובעיקר… בגלל חוסר היכולת לתת להם ללכת. לתת לרגשות לדעוך. לטרוק מאחוריי את הדלת ולהפסיק להתאבל על סופים. אין לי סבלנות. הכל תמיד נמצא שם, איפושהו בתת מודע שלי, וחוזר אליי בחלומות, בהבזקים של זכרונות שעדיין מכאיבים למרות שהזמן עבר, בהרגלים שרכשתי והפכו לתזכורת עבורי. 

אז השנה היא שנת גמילה. אני אלמד את עצמי להקהות רגשות, להעיף זכרונות קשים, ולחיות את ההווה במקום את העבר. כי לשמור על עצמי זה התפקיד שלי, ואם אמשיך להפיל את האחריות על אנשים אחרים – אמשיך להתאכזב. ועכשיו כשההתחייבות הזו כתובה ומופצת – לא נותרה לי ברירה אלא לעמוד בה. 

אז איזה אושר, ווהוו. נולדתי. בא לי למות מרוב שמחה. שיהיה לי הרבה מזל, וטוב, ובעיקר שיעבור בלי הרבה דמעות של עצב, רק של שמחה ☺

// מיכל אהרוני

נשות ישראל החסודות והענוגות, חציתן את גיל ה-30 ועוד לא התחתנתם? שואלות למה לי זה עוד לא קרה? הפוסט הזה הוא בשבילכם –  ואני מדבר על כל הגילאים קטנות כגדולות, צעירות כמבוגרות, נשואות ורווקות.

המסקנה שלי היא שלא ידעתן גבר מעולם. לדעת גבר זה הרבה יותר מורכב ממה שכל העולם הפך כבר לקוצנזוס. הגבר הוא לא מה שהראו לנו משחר ההיסטוריה, הוא לא צייד, בבון שיושב מול הטלוויזיה עם כתם של קטשופ על הגופיה הלבנה וצועק לשמוליק הרוש שוער בית"ר כמה הוא אפס. הגבר הוא ייצור תבוני, רגיש, שיודע מה הוא מחפש באישה ודואג לבחור בה גם אם נדמה לה שהיא בחרה בו. הגבר הוא יצור אוהב וכנה שאומר את כל האמת שלו כך הוא מקווה שתהיה שם האישה הנכונה כדי ללקט את דבריו המעורפלים ותבין את כל הכעסים שמציפים אותה באמת קטנה שזרק לחלל. נשמע לכן קצת מופרך? אז זה מה שקרה לי היום:

חטאתי, יצאתי למועדון עם חברים אחרי תקופה רצינית של תה וקמומיל. נכנסנו לבומים, לאורות המסנוורים, הגיל היכה בחוזקה. ניסינו להתגבר על כך ומצאנו עצמנו שטים באוקינוס של אנשים שנמצאים תחת כותרת "לא בשלים". המוזיקה ליטפה את הבטן ואת משקה האלכוהול שלי, הכל הרגיש מדהים לנוכח העובדה שכולם זזים לפי ביט אחיד, אף אחד לא מערער על הדי'גי' המקומי ונענים לו בהסכמה מלאה לא רוצה לומר, שבויים שלו. המבלים נותנים לו את אשכיהם וחצוצרתם רק כדי שיקח אותם לאן שהוא חושב לנכון. ואכן, הוא חשב נכון, הצלילים הנמוכים נקלטו במוחי כמו הגבוהים שלקחו אותי לאן שמתחשק להם, ראיתי את מוחו של הדי ג'י מבין אותי כ"כ, מגיע איתי לרזולציות גבוהות של רגש. זה היה מרשים.

(מתוך: visualphotos.com)

בהתאוששות קלה פקחתי את עיניי וראיתי המון בתוך ענן של עשן קוראים ל"god" בשם… DJ. תנועה קלה שמאלה וכבדות של אלכוהול הפגישה אותי במפתיע עם חבר שבמקרה או לא במקרה נמצא לידי. עם סיגריה בפה ביקשתי סיגריה והוא הבין שאני במקום אחר. בהבנה עמוקה שלי שאל "מה?" ואותי זה שלח להבנת הטלפתיה בין גברים.

בום! היכתה בי המחשבה, לא יכולתי שלא להתעלם ממנה, פרצה ממני תיאוריה שגורסת כי כל הגברים הבודדים הם הגברים שנשים הכי צריכות. כל העולם הזה בנוי מטריטוריה. כל אחד רוצה את שלו, לכל אחד יש את הכי טוב.

(מתוך: visualphotos.com)

הגברים הפחות מסודרים עם עצמם עוטים על עצמם שיריון של חברים, כסף, חיוכים מאולצים וכביכול לטריטוריה הזו מכניסים אישה שמקבלת את הדברים ואת העולם של אותו בחור מה שנקרא "המלכודת". לעומת זאת, הגבר הבודד מקדיש את כל חייו לשיטוט אמיתי וכנה באשר לזהותו, הוא מסתובב כרווק במועדונים, מתחיל עם נשים במשפטים מביכים, נכנס לעולמם הפרטי ואישה שאוהבת שליטה עטה על המציאה ובסופו של דבר לא מעריכה אותה מספיק . "הוא אהב אותי יותר מידי" או "הוא לא היה מספיק גבר".

בחישוב גס, ואני חייב לציין שהוא רק שלי, 90% זוגות בעולם חיים מהצורך להיות עם מישהו ולא מתוך החיבור העמוק שמסתתר בבני הזוג וזה מתסכל… אלפי זוגות שחושבים שונה, מיליוני זוגות שמדברים יותר עם האייפון מאשר בניהם ומיליארד זוגות שבזקנתם כבר שכחו לדבר והכל מסתכם ב"צריך את התרופה הזו או את האחרת ?" ו-"כמה בסוף יצאה הפנסיה ?". לי זה כואב, שלא נאמר סוף העולם.

אז נשים יש שם משהו שונה בחוץ, אחד כזה שמסתובב והוא הכי לא סקסי בחיפוש שלו, זה ששואל אותך בלי שום קשר "אני מכיר אותך מאיפשהו ?" זה הגבר שיהיה מוכן להיות את, להבין את קרבייך את רצונותייך, זה האחד שיהפוך אותך למספר אחת אפילו יותר מאבא שלך. כי הוא לא מתפשר, הוא יוצא לבד ורק בגלל שכל חבריו התחתנו, הוא רוצה את האהבה המיוחלת, ברורה, טרייה, אמיתית. כן בנות דווקא ההוא שהתבלבל כשפנה אלייך, כשהסיט את המבט בדיוק כשהסתכלת. אותו אחד הוא מה שאת מחפשת אז אם עברתן את גיל 30 ואתן עדיין שואלות "למה?" זה ממני אליכן. 

// איתי פרץ

רגע לפני שאני מתחילה:
תודה לאל, נגמרו החגים. חוזרים לשגרה ואפשר לנשום שוב. נוציא את העבודה המעצבנת שאין חופש עד-מי-יודע-מתי, סוף סוף דברים ילכו חלק, בעבודה יירגעו קצת, המשפחות ישחררו קצת ואפשר יהיה לחזור לשגרת תרבות נורמאלית. במחשבה שניה, אין דבר כזה. אז מתי יש חופש?
תיהנו!

הופעה:
מה? EREZ
מתי?יום ג', 21.10.14, 22:00
איפה? הודנה, אברבנל 13, תל אביב
למה? אני לא נוסעת לאינדינגב (אל תשאלו למה. סיפור ארוך) ובכל זאת, קשה לוותר על הופעה של ארז (סיון) והקול המעולה שלה. אם יש במקרה מישהו מהקוראים שלי שגם נאלץ לוותר על אינדינגב, בואו איתי להודנה – ארז מחממת מנועים לקראת ההופעה המרכזית. יש משהו טוב מזה בשבוע הקרוב?
דרך אגב, הגעתי לארז דווקא מאחת הקוראות של המדור (תודה טליה!). היא שלחה לי קישור ואני התאהבתי. זו הזדמנות מעולה להגיד לכם שתחשפו אותי לדברים מעניינים. אני אוהבת סיפורי אהבה וקולות מהדהדים…
כמה?ללא עלות.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הופעה:
מה? אמנון פישר
מתי? יום ד', 22.10.14, 20:30
איפה? בית היוצר, האנגר 22, נמל תל אביב.
למה? שימו לב, השלב החביב עלי בבלוג בשבועות האחרונים, שלב ההימורים והפעם אמנון פישר. בתודעה שלי הוא תמיד היה שחקן. בפעם הראשונה שנחשפתי אליו כמוזיקאי הייתה במסגרת הלהקה המהפכה עם ניר פרידמן, גיל קופטש וגילי שושן. אח"כ גם שמעתי קצת על האלבום "הבן של יוסף ומלי" וזהו. נעלם לי. עכשיו הוא משיק דיסק חדש וספר שירים אותם הוא הוציא בתמיכת הפרויקט הדסטארט. במופע ההשקה הוא יארח את שחר אריאל (הו, כמה אני אוהבת אותו), מרסל מוסרי ונירי שדה. אני מחכה!
כמה? 54 ₪ במכירה מוקדמת או 65 ₪ בערב המופע.  
איפה נרשמים? פשוט באים. כרטיסים אפשר לקנות באתר בית היוצר. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הופעה:
מה? לונה אבו נסאר
מתי? יום ד', 22.10.14, 20:00
איפה? אוזןבר, קינג ג'ורג' 48, תל אביב
למה? הפעם הראשונה ששמעתי את לונה אבו נסאר הייתה באנאלולו (אם אני לא טועה). זה היה לפני יותר מדי זמן,כשרק הגעתי ליפו והייתי עוד קצת בהלם מהמעבר מרחוב דיזנגוף ההומה. לא ידעתי את מי זאת ונקלעתי למקום לגמרי במקרה. רק אחרי הרבה (מדי) זמן עשיתי את הקישור בין הקול שנמצא אצלי בפלייליסט לאותה הופעה ראשונית. היא מרגשת, היא מיוחדת ועכשיו יש לי (ולכם) הזדמנות לשמוע אותה עם אורח מיוחד: אהוד בנאי.
כמה? 60 ₪.
איפה נרשמים? פשוט באים. אפשר לרכוש כרטיסים באתר אוזןבר או בקופות המופע. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הופעה:
מה? נאג' חמאדי
מתי? יום ה', 23.10.14, 22:30
איפה? אוזןבר, קינג ג'ורג' 48, תל אביב
למה? קחו לכם חבורת עיתונאים ומה יצא? עיתון. או מהדורת חדשות. או אייטם בפנאי פלוס. או להקה. אבל לא סתם להקה. כזו שמשלבת סגנונות, מדברת על החיים, מבקרת אותם וגם לפעמים שרה סתם כי יש לה מה להגיד. בעצם יכול להיות שזו סתם להקה שמממשת את החלומות הכמוסים ביותר של החבורה – פשוט לנגן יחד. ולמי שלא מכיר, נאג' חמאדי הם למעשה: אראל סג"ל, דרור פויר, אור הלר, דרור גלוברמן וטל לזר
כמה? 45 ₪.
איפה נרשמים? פשוט באים. אפשר לרכוש כרטיסים באתר אוזןבר או בקופות המופע. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

מחול:
מה? דקהדאנס – להקת בת שבע
מתי? ימים ה'-שבת, 23-25.10.14, שעות משתנות בהתאם ליום המופע.
איפה? מרכז סוזן דלל, יחיאלי 5, נווה צדק, תל אביב.
למה? אני מתה על מחול ואוהבת מאוד את להקת בת שבע. אני אפילו זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי מופע שלהם – לקחו אותנו מהמתנ"ס של מזכרת בתיה. קולטורה לפריפריה. דקהדאנס זו הזדמנות מצוינת להיזכר ברפרטואר של הלהקה או להכיר אותו: קטעים מ-20 שנות יצירה. המופע מורכב מקטעים מתוך היצירות מבול, אנאפאזה, זינה, זאצ'צ'ה, שלוש, ג'ורג' וזלמן, סדר ו-MAX.
כמה? 130 ₪ או 150 ₪ (תלוי ביום המופע)
איפה נרשמים? יש לרכוש כרטיסים מראש באתר מרכז סוזן דלל או בקופות המופע.

להקת בת שבע. צילום: גדי דגון

בקטנה:
הנה וידוי קטן על עצמי: אני מכורה לסדרות מתח של עורכי דין ומשטרה. תנו לי CSI (מיאמי, לאס וגאס וכו'), NYPD (מחלקת רצח, מקרים מיוחדים ושות'), תיקים מאדום לשחור או האישה הטובה ואני מאושרת. אני יותר מאושרת כשמדובר בדוקו איכותי ועוד ישראלי. אני מדברת על סדרה חדשה, "תיקים מהסנגוריה", שתעלה ביסדוקו ביום ד', 22.10.14 לאחר תיעוד ארוך של עבודת עורכי הדין מטעם הסניגוריה הציבורית, ושל הנאשמים שאותם הם מייצגים בתיקים פליליים. הזדמן לי לראות בהקרנה מיוחדת שני פרקים (מתוך 6). צחקתי, התעצבנתי, התרגשתי, הסתקרנתי. ויותר מכל, נהניתי! אל תפספסו.

// רוני שפי

קאמל מנגנים פנטזיה על אישה, ואני חושבת, אלה הצלילים המדויקים שעוברים לי עכשיו בראש; מקצבים שונים של חשק, פריטות חטופות של קסם, ושזירה מפוזרת של צלילי אמצע הדרך. אחרי החגים ואני מרגישה שבא לי להתחבר, שבא לי להשתכר, שבא לי עד אין קץ או לפחות עד החג הבא, להתמסטל ולהתרגש ולהישען על קירות מתקלפים לצד אנשים זרים עם ריחות משכרים שיזמזמו לי באוזן תווים של הרגע הזה.

לא רוצה להיות אסופה ומקוצרת, לא רוצה להיות קצרה וארעית – רוצה להיות כל חיטובי האישיות שלי על כל ריבועי תחושות הבטן שלי, ארוכה ומתמשכת כמו פנטזיה של אישה.

רוצה להרגיש, רוצה לאפשר מחדש את הזרימה; ללכת לאיבוד בסטייל, לחייך באלגנטיות, להתמלא בתבונה. בא לי להפסיק לחפש קיצורי דרך או ללמוד טוב כל כך את המפה, בא לי לתת לרגליים לקחת אותי בצעדים קלילים למרכז הרחבה, שם אוכל להרשות לעצמי לאבד שיווי משקל – להרוויח נפילה.

לא לצעוק באוקטאבות הגבוהות את השטויות הרגילות, לא להתפזר עם שתי הזרועות לארבע רוחות של אין מצב ולהתבזבז על אנשים שלא מבינים את הקצב, אלא להתמזג עם אורות הלילה, לזהות את הערך המוסף שבמנגינה, שבקטע האינסטרומנטלי הקצר שבין נשיפה לנשימה, ברגע הקדוש שבו הכול משתחרר לי ומתחבר בחזרה.

בא לי לגלות עידון בעיניים המזוגגות, הטרוטות, הכבויות, השקועות שהתהוו לי באישון לילה מתחת לגבות, בא לי למצוא רוך בכפות הידיים הקטנות, הרועדות, המתבלגנות שזמינות לי בכל עט ונייר.

"Image courtesy of [domdeen] / FreeDigitalPhotos.net"

בא לי ללטף את כוס היין ולהתענג על כל לגימה מבלי הצורך לתחזק את הרגע בצ'ייסר ועוד צ'ייסר או במחשבה עגומה. בא לי לתופף על ברכיי את מהלך הערב, לשרטט על מפית את צירופי המקרים, בא לי לשלוח מבט מנצנץ שמסתכל ישר בעיניים ומאפשר הצצה הדדית לנשמה, בא לי לפלרטט עם הרגע הזה על כל עוצמתו וחולשתו המשתנה; שהמוסיקה תלך ותגבר, ונצטרך לעמוד קרוב, ואף אחד לא יבקש למלא את המבוכה במילים של סתם על ארוחות-חג ועל מזג אוויר, אלא נשקע כולנו למשפטים ארוכים על תרבויות רחוקות ועל היסטוריה עתיקה, ועל "את יודעת מה אושו היה אומר על זה?" ועל "גלה לי בבקשה". בא לי שהוא יגיד שאני יפה גם בלי שאתאמץ, בא לי להגיד תודה, מבלי להרגיש שהתאמצתי.

בא לי שיחות חכמות של אנשים מנוסים שכבר למדו על החיים דבר או שניים, ולמרות עננת הציניות המחייבת, יודעים לשלוף מהמותן גם צפי חיובי על הכלכלה והאזרחות במדינה הזאת, וצפי חיובי על השעמום והטמטום שברווקות הזאת, וצפי חיובי על המוזיקה הגרועה שבמסיבה הזאת.

בא לי שיתנגנו לי בלב פעימות של תופים וגיטרה ויתמזגו יחד לפנטזיה של אישה, ואני ארהיב לספר סיפורים שעוד לא סיפרתי, וללחוש רגשות שכבר מזמן לא העזתי, ולהישען על הקיר המתקלף מאושרת ומרוגשת ונוכחת ומלאה בטוב. מחוברת לעצמי כמו שהרבה זמן לא הייתי.

זה לא הרבה לבקש עכשיו, אחרי החגים, אחרי הקיץ, אחרי כל המאמץ הזה שעשיתי כדי להיות פה ככה, מאופרת בסומק של תמימות ובאודם של ציפייה. זה לא הרבה לבקש עכשיו, אחרי החגים, לפני הגשמים, בעיצומה של פנטזיה על אישה שנמאס לה מתירוצים של ימי חול משמימים ומועדים משמינים, שכל שהיא  רוצה זה למצוא מחדש את הערוץ הנכון להתחבר לעצמה כדי להיות האישה הזאת שכותבים עליה שירים, שמלחינים בשבילה חלומות, ששוזרים עבורה רגעים אינסטרומנטליים קדושים בין השורות -  – זה לא הרבה לבקש עכשיו אחרי החגים, לפני הסופגניות.

// טל עזר