כשהייתי קטנה אהבתי להצטלם. בגיל 6 אבא שלי קנה את מצלמת הוידאו הראשונה שלנו ודאג לצלם ולתעד אותי כמה שיותר. כשגדלתי, בכל ארועי יום הזיכרון כשהמסכים היו מלאים בתצלומי וידאו מהרגעים המאושרים של הנספה/הנרצח/ההרוג, הבנתי שהיחס שלי לתיעוד השתנה. לא יודעת אם מישהו מהקרובים שלי יודע, אבל בכל פעם שאני מצולמת "לעתיד", עוברת לי המחשבה על סוף החיים שלי. המחשבה של איזה פרספקטיבה יקבלו הסרטים האלה אם…

לא יודעת עד כמה זה שפוי, אבל ככה גדל ילד בארץ ישאל – לומד מהגן את שירי השכול, מפריח בלונים לחטוף שמעולם לא שב לביתו, ויודע ששלוש פעמים בשנה הוא צריך לעמוד יפה בצפירה ולהיזכר בכל אותם האנשים שנהרגו/נרצחו על לא אוול בכפם.

זה לא אמור להיות ככה, אבל אני גדלתי פה ועם כל כמות החגים שהמדינה הצעירה הזאת מאכלסת בתוכה בשנה, איכשהו ליום אחד בשנה הזאת יש אימפקט גדול יותר.

צילום: רביד גל ויינברגר

אני זוכרת שבזמנו כשיצא הקלפי לשיר "עורי עור" של אביב גפן הייתה עוברת לי מחשבה אחת בראש- האם זה הגיוני שעם שלם גדל על כאלה תמונות, כי הרי רצף הזוועות שהקליפ הזה חושף הוא לא קל לצפייה לאדם נורמטיבי. עם כל שנאתי לאביב גפן, תמיד חשבתי שהשיר הזה מתאים להיות ההמנון הלאומי שלנו, כי תכלס "התקווה" לא באמת מתארת אותנו, לעומת זאת "עורי עור" נותנת תצלום רנטגן מדויק. מדינה שמשקיעה את רוב זמנה ומרצה באבל לאומי. וזאת לא אשמתנו. זאת אומרת זאת כן, אבל אלה אנחנו – מדינת השכול.

מדינה שמתמודדת עם בערך כל הבעיות שיש לשאר מדינות העולם אבל במקביל גם נאבקת בחטיפות אינסופיות, פיגועים, רקטות לדרום הארץ ורצח על רקע לאומני בכל מקום, כי זה לא משנה איפה תהיה – בטרמפיאדה, בבית, ברחוב – יגיעו אליך. אל תדאג, אתה את שלך תקבל. כי אתה יהודי. כי בחרת לחיות פה. כי בחרת להלחם…או כי אתה סתם ילד בן 16 שנולד לסתם הורים שחיים פה כבר כמה שנים טובות כי הם אוהבים את הארץ וסתם רצית לחזור הביתה. עלית על טרמפ כי ככה חונכת. מסוכן? מסוכן בכל מקום, למה שזה יקרה דווקא פה ועכשיו ולי? בינתיים חיים. ממילא מסוכן פה. אחרים לא תפסו טרמפ, סתם ישבו בבית וראו טלוויזיה… או אולי חיתלו את התינוקת הקטנה. או סתם הלכו לחפש עבודה כדי להרוויח קצת כסף ולבנות בית במדינה הדפוקה הזאת. כי כולנו פטריוטים. אנחנו לא נעזוב. אנחנו מאוחדים.

בינתיים נמשיך לתפוס טרמפים, לשבת בבתים או סתם לצאת לרחובות ולחכות שישחטו אותנו על אדיאולוגיה מחורבנת. אופטימים אנחנו.

לפני כמה חודשים טסתי לרוסיה לבקר משפחה. באחד מימי הביקור פגשתי בן דוד רחוק, בחור חמוד כזה, בן 26. תמיד חשבתי כמה שזה מדהים לראות את ההבדל הברור בין חבר'ה בגילאים האלה בארץ לבין אלה בחו"ל. פעם יאיר לפיד כתב שאזרח ישראלי מזוהה תמיד בעייפות בעיניים שלו, במבט המוטרד. לא יודעת כמה זה מדויק, אבל אני תמיד מצליחה לזהות חבר'ה ששירתו בצבא וכאלה שלא. ובכן בן דוד שלי ואני נפגשנו לראשונה לפני אותם כמה חודשים והוא שאל אותי כמה שאלות מאוד תמימות. השאלה המרכזית שהוא שאל אחרי כמה דקות מבוכה הייתה שאלה מאוד כנה: "למי להאמין? אני שומע כל כך הרבה בתקשורת העולמית וקשה מאוד להזדהות אתכם". מבלי להכנס לכל עניין הגבולות והפוליטיקה רבת השנים, ניסיתי להסביר לו את התחושה הדרסטית ביותר, של מה זה לשקול כמה פעמים אם לעלות לקו מסוים כי כבר למדת שאת הקו הזה נוטים לפוצץ, כי יש בו מספיק "קליינטים" – מספיק קורבנות. של מה זה לנסוע באוטובוס עם מדים ולחשוב כמה פעמים אם להירדם או לא, כדי שלא תידקר חלילה. הדהים אותי שהוא הזדעזע ולא האמין לי. אכשהו הייתי בטוחה שגם זה מסוקר לא פחות ברחבי העולם.  היום הייתי יכולה לגרום לפה שלו להיות פעור ליותר זמן עם הסיפור של השלושה, אבל.. זה כנראה לא באמת מה שמשנה.

בעולם שאנחנו חיים בו, ילדים כנראה לא אמורים לחזור הביתה מהישיבה, נערות לא צריכות ללכת לראיונות עבודה ומשפחות לא אמורות להתרחב ולהביא עוד ועוד ילדים כי בסופו של דבר, סטטיסטית, אחד למשפחה ירצח על רקע לאומני, אם זה בצבא, אם זה ברחוב, אם זה בבית, אם זה בטרמפיאדה, אם זה באוטובוס, אם זה בקניון או אם זה בחופשה בבורגאס.

עם כל הפוסטים שעולים היום ומנסים להתחקות אחר גורלם בגן העדן של שלושת הבחורים, רק כעסתי יותר ויותר. אבל אחרי שהקאתי את כל המרמור שלי אני יכולה לחשוב רק על דבר אחד- הלוואי שכל מה שאתם מדמיינים נכון ויש עולם אחר שבו ילדים יכולים לחזור בשלום הביתה.

//מילה סביטלמן

כשהיינו קטנים, מכרו לנו שזוגיות תמיד נהדרת. בן פוגש בת, הבן חתיך, הבת כוסית אש, מצמוץ אחד מספיק להם כדאי לדעת שהם נועדו זה לזו מאז ומעולם. בד"כ יש קטע שבו הם מקפצים קצת בשדה פרחים, ואז פוף! חתונה, ילדים, הפי אנדינג. בפועל? שקר טוטאלי.
שאלתם את עצמכם פעם איך הנסיך התאהב ביפיפיה הנרדמת? נכון מאד, היא הייתה בקומה.

בתחילת הקשר הכל קסום ומקסים, הבחורה נוגסת בקצה עלה חסה שמונח לה על הצלחת, מסננת "אויש, איך שבעתי" וטופחת בעדינות עם מפית על השפתיים. כל קשר בינה לבין הכלבה המטורפת שהיא תתגלה בהמשך מקרי בהחלט. היא תפרגן בטירוף על זה שהזמנת חברים במונדיאל ועל זה שהפרחה מהעבודה התקשרה אליך אתמול בשתיים בלילה. אתה רעב, חמודי? נו פרובלם, חמש דקות אחרי היא מתייצבת לידך עם כריך פסטרמה ועיטורי עגבניות שרי שקטפה הרגע מהשדה.
בפועל, אחרי כמה דייטים, הנורא מכל מתגלה. הבחורה העדינה הופכת לאדם סנדלר ב"ג'ק ובג'יל", דופקת קערת פלפל חלפיניו לארוחת צהריים ואז מספרת לך איך זה גם יצא חריף בשירותים.
אגב, כל השקר הזה של ה"אני קמה יפה גם בבוקר"? חכה לרגע שתלך לישון עם בר רפאלי ותתעורר לצד מופסה. היוש דיגי בסלון, ביוש להשאיר את מושב האסלה למעלה. THIS IS SPARTA!

הבחור, מצידו, מעיד בתחילת הקשר שהוא לגמרי טיפוס רומנטי שנהנה מהתכרבלויות בשקיעה, והפעילות המועדפת עליו היא להפתיע לפחות פעמיים בשבוע עם ארוחה לאור נרות, מה שקצת מקסים, כי הוא באמת ינהג להפתיע עם ארוחה לפחות פעמיים בשבוע. בשיפודיית "עזרא ובניו". על מחצלת בשמש. זורק לך פיתות מהקצה השני של החדר ומפזר לך פפריקה על הכתפיים. כשתעשי פרצוף עצוב עם עיניים מלוכסנות ותגידי לו "אבל בובי הבטיח לפוצי שהוא יפנק אותה היום", הוא יפנה לאבי, שבדיוק ממנגל חתול בטחינה במטבח של השיפודיה, ויגיד לו "אבי, פנק פנק אותה בסלטים".

אין מה לעשות, המציאות היא לא כמו שמוכרים לנו בסרטים… אנחנו לא ג'וליה רוברטס והם לא ריצ'ארד גיר. במציאות לא בטוח שליאונרדו היה נותן לרוז לצוף לה בנחת על הקרש בזמן שקופא לו התחת. הכל בטח לא כמו שהוא נראה בהתחלה, והצחקוקים בדייט הראשון הופכים מהר מאד ל"אויש, אתה והבדיחות שלך האלה".

אם תפטפטו עם גבר נשוי, סביר להניח שהוא יקטר על האישה ועל כמה קשה לגדל ילדים, אבל בסופו של יום, הוא יספר לכם שהם הדבר הכי חשוב שיש לו בחיים. נכון שאין מושלם. נכון שכשהיינו קטנים מכרו לנו שקרים על נסיכים ונסיכות שחיו באושר ואושר עד עצם היום הזה, אבל אם אני חושבת על זה רגע ברצינות… אפשר לחיות באושר ואושר גם בלי להיות נסיכים ונסיכות, ואולי אפילו האנושיות הזאת שבנו היא מה שעושה את כל ההבדל מסרט של דיסני לחיים אמיתיים. הקשיים שביום יום הם מה שהופכים את הרגעים המיוחדים למיוחדים יותר.

הרגע הזה שאת רובצת על הספה עם טלוויזיה דולקת על אלוהים יודע מה, ואז הוא נכנס הביתה אחרי יום עבודה ממושך, מניח את הראש שלו על הרגליים שלך, לא טורח להגיד כלום, אבל מספיק שהוא שם, על הרגליים שלך, ואת שומעת אותו נושם והשפתיים שלו מתעקלות לחיוך קטן… ואת מבינה שהוא בעצם לא צריך להגיד שום דבר, מספיק שהוא שם, ברגע הזה, על הספה המשותפת, ואת כבר מרגישה שהחצי הזה, שהיה חסר לך כל היום, הופך לשלם.

//קרין פרימן

You said you're ready, but then you say you suffocate.

"It's not you're fault, you see I am just trying so hard to find the one"

And so you go on, for the next escapade, you might get lucky another time, another place.

"It's not you, you are just too dull, it is never you, but somehow you are always the one getting hurt"

And so you go, and so you move on -

The next one surely will be the one.

And so you go, for the next victim- "I hope you nothing but the best"

You look so good, and that's your fault, you never stop for a real conv, you think you will always be so hot, but man I tell you we all get old.

9Rooms

It's all the same, just take a pick. You want everything you're not. She must be smart, but no politics, she must be wild but raise your kids.

And so you go, and so you move on-

The next one surely will be the one.

And so you go, for the next victim- "I hope you nothing but the best.

Your mom keep asking, she's worried now. You're turning 30, that was her age when you learned how to walk.

Your friends keep calling, they're happy now "why don't you get settled with a Witty girl, one that keep interest you even when the beauty's gone.

And so you go, and so you move on -

The next one surely will be the one.

And so you go, for the next victim – "I hope you nothing but the best.

They're all the same, it's all the same. I gat insane from this wicked dance.

It's all the same, I am the same.

Why can't I find someone just to talk.

I fear from them, they always want more. I must behave and ask about their mothers and other questions – like a boring script that we all must follow with no exceptions.

They're all the same, it's all the same. I gat insane from this wicked dance.

It's all the same, I am insane.

Why can't I find someone just to talk.

//Raz Newman

הסוף תיכף פה. מיום שני הבא חזל"ש. אנגליה, ספרד (או אירופה?), ליגת אלופות, ליגת העל…
בשביל לרכך את המכה החלטתי להציג בפניכם מספר שחקנים שהיום אולי לא מוכרים לכם, אבל בעוד 4 שנים, ברוסיה, קיים סיכוי שתתלהבו מהם כמעט כמו שהתלהבתם מחאמס רודריגז, גיירמו אוצ'ואה ועוד כמה שמות חצי חדשים.
יש מדינות שזה לא ממש יעזור להן (אנגליה), יש מדינות שימשיכו לייצר כוכבים בקצב שאנחנו מייצרים נפילות (בלגיה) ויש מדינות שכל שנתיים קם אצלם כוכב חדש (ברזיל). גביע העולם או לא, כוכבים הם יהיו, אז אני מקווה שכשתשמעו עליהם, זה יצלצל לכם מוכר.

סטפנו דנסוויל
יליד 1993, בן להורים שהיגרו מסורינאם. כשהיה בן 18, שיחק עם נבחרת הולנד עד גיל 19 בתיקו 1:1 עם ישראל. נחשב לבלם העתיד של איאקס, למרות שאם ימשיך בהתקדמות שלו, ספק עוד כמה שנים יישאר בה. למרות גילו הצעיר, הספיק למצוא את עצמו מעורב בתקרית מביכה, כאשר צעירה ששכבה איתו, פרסמה תמונת עירום שלו ב"אינסטגרם".

ג'ונתן סילבה
כמה מגנים שמאליים גדולים אתם מכירים. מאלדיני? רוברטו קרלוס? נג'ואן גרייב? אולי עוד כמה, אבל עדיין, מדובר על התפקיד הבעייתי ביותר בכדורגל. נראה שלאסטודיאנטס וארגנטינה הפתרון. סילבה, שבזמן שהחליף קידומת (20, כן?) הנבחרת שלו התכוננה למשחק נגד שוויץ, נראה כמי שבעתיד יתפוס את המשבצת הבעייתית הזו בהרכב של האלביסלסטה.

ג'יימס וורד-פראוס
להגיד שהבחור בועט בעיטות חופשיות כמו בקהאם זה יהיה מוגזם אבל עדיין, מדובר בבועט מדהים. בקרוב בן 20, עוד שחקן נהדר מסאות'המפטון. הקבוצה שהביאה לעולם את גארת' בייל, מאט לה-טיסייה, לוק שואו ו… אייל ברקוביץ', מחזיקה בשחקן נוסף שעתיד לעשות חיל במדי הנבחרת הלאומית, כל הדרך עד להזדמנות הראשונה שתהיה להם לעוף מהטורניר. כל טורניר.

זקריה בקאלי
כנראה שאם היה ישראלי, היו קוראים לו זכריה בקאל. מצד שני, כנראה שאם היה ישראלי, לא היינו מדברים עליו. קיצוני שמאלי, בלגי ממוצא מרוקאי שמוכיח שהעבודה מתחילה בגיל צעיר. בסך הכל בן 18 וכבר רשם שיא – כובש השלושער הצעיר ביותר בליגה ההולנדית הבכירה (פ.ס.וו), בגיל 17 וחצי.

יורי טילמאנס
עוד בלגי נפלא, הצעיר ברשימה (1997), קשר מרכזי שיודע גם לבשל וגם לכבוש. כמו רומלו לוקאקו, גם הוא גדל באקדמיה של אנדרלכט  וגם לו (כמו לזה שמעליו) יש כבר שיא – הוא הבלגי הצעיר ביותר ששיחק בליגת האלופות, בגיל 16 ו-4 חודשים. להבדיל מלוקאקו, אותו, ז'וזה מוריניו רוצה לראות בצ'לסי.

גסטון חיל רומרו
בשנים האחרונות הארגנטינאים התקשו למצוא קשרי מרכז שדה ברמה גבוהה. אמנם פרננדו גאגו אמור היה להיות כוכב גדול, אבל עונה אחת במדריד חשפה את הבלוף. עכשיו גדל לו קשר חדש באסטודיאנטס, שסיכוי גדול שנראה אותו ברוסיה, ואולי כבר בצ'ילה בקיץ הבא. כאשר רומרו (1993) יגיע לאירופה, אני מקווה שיגיע להשגים שקמביאסו ומסצ'ראנו הגיעו במקום לכשלונות ש-ורון, לוקאס בילייה וגאגו חוו.

ליאון גורטסקה
אם לארנטינה יש בעיה בתפקיד הזה, הרי שהגרמנים משופעים בכשרונות. שווינשטייגר, גונדוגאן, בנדר, חדירה, קרוס וכד'. יחד עם כל אלה, מתפתח לו בשאלקה קשר 50-50 צעיר (1995), גבוה וחזק שמוסיף עומק לסגל הגרמני כבר עכשיו בברזיל, אבל צפוי לבלוט יותר שנים הקרובות.

קרלוס פיירו
חלוץ נהדר, קומפקטי (1.74) וצעיר (1994) שזכה עם מקסיקו בגביע העולם עד גיל 17 ב-2011 ומשחק בדפורטיבו גוואדלחרה המקסיקנית. למרות גובהו, בעל משחק ראש לא רע ורגל ימין מדויקת להפליא.

גבריאל ברבוסה
היהלום של הרשימה. החלוץ הגדול הבא, או הנוכחי למען האמת, של סאנטוס וברזיל. בן 18 בקיץ הקרוב וכבר משגע את ברזיל. גם לו, למרות גילו הצעיר, יש כבר היסטוריה שרשומה על שמו – השער ה-12,000 בהיסטוריה של סאנטוס רשום על שמו. וכן, הוא היורש של ניימאר.

//אלון יעקובי

בשבוע שעבר מצאתי את עצמי נוסעת ללונה פארק תל אביב במסגרת אירועי הקיץ של צור הדסה.
בשבילי מעבר לעבודה, זו השלמת פערים, לא הייתי שם מעולם.
איכשהו שרדתי ואפילו חזרתי כדי לספר ולחלק טיפים לקראת היציאה הבאה (שחלה ברגעים אלו שאתם קוראים את הפוסט הזה, אני בדרכי לסופרלנד).
אז ככה,

נקודת מפגש
תמיד יופיעו ילדים לא רשומים (ההרשמה היא פר יציאה).
תמיד יהיו ילדים שלא יופיעו.
תמיד הם ירעישו, יעשו בלאגן,
יתעצבנו על הקבוצות, למה הם לא עם החברים שלהם.
תמיד יהיו כאלו שיאחרו ויגרמו לכולם לחכות

אוטובוסים
המשחק "היי יסמין, רוצים אותך בטלפון" עדיין קיים, ואפילו שודרג.
יש להם שיר על מישהי שחשה את עצמה, שעד סוף יולי אני בטוח אדע בעל פה.
הם עדיין לא מכירים את "יש לי שיר שמעצבן אנשים" אני מקווה שזה יישאר ככה.
אם אתם לא חובבים את כל הנ"ל, מומלץ להצטייד באטמי אוזניים.
הנהג מרחם על המדריכים, המדריכים על הנהג, הילדים לא מרחמים על אף אחד.
תמיד יהיה את הילד שיבריח אוכל לאוטובוס, ויגרום לכולם להתעצבן.
אף נסיעה לא שלמה אם לא מעירים להם שלוש פעמים לפחות להפסיק לעמוד באוטובוס.

באתרים בכלליות
נקודת המפגש באתר עצמו תהיה רחוקה מהשירותים, מעט צל, לרוב יהיה בה ריח לא משהו.
תמיד יהיה את הילד שלא הביא מים ויעשוק את הבקבוק של המדריכים
ההגדרות שלי למפחיד שונות מאוד משל החניכים.
הדבר הכי חשוב שיהיה בפינת מפגש, שבה בעצם המדריך מבלה הכי הרבה זה עמדת חשמל לטעון את המחשב / אייפון.

לונה פארק ספציפית

בלאק ממבה - הלכתי ראיתי מהרצפה את המתקן עולה ויורד, ואת הלב והבטן שלי נופלים ביחד איתו, לא בשבילי, נקסט.

אנקונדה – אז שמעתי שהיא התפרקה באוויר, להיות הפוכה?, מה זו המהירות הזאת, הלאה.

רכבת שדים – כמה מפחיד זה כבר יכול להיות? חביב, סוף סוף העזתי לעלות על מתקן. אפשר לעשות V ולחזור להשתזף על הדשא הסינתטי.

חניכות מקימות אותי, הן רוצות לקחת אותי למתקנים. הן היו פה מיליון פעם.
"יסמין תעלי איתנו, זה לא מפחיד, מבטיחות".
"בסדר, אבל אני יושבת ליד אחת מכן".
עולות על המתקן, קצת מפחיד, החניכה לידי צועקת יותר.

הן בנו אצלי אמון והן גוררות אותי למתקן הבא,
"בסוף זה הכי מגניב".
"אבל את נותנת לי יד".
"סבבה".
המתקן עולה ואז יורד במהירות שגורמת לי לצרוח, לעצום עיניים, להרגיש שעוד רגע אני עפה.
אני כמעט וצועקת שאני רוצה לרדת.
החניכה שנאי מחזיקה לה את היד, או יותר נכון מועכת לה את היד צורחת וצוחקת שהיד שלי כולה מים,
זו שיושבת לידי צוחקת עליי שאני רועדת.
איך שהמתקן נעצר אני בורחת להן חזרה לדשא, על הקרקע העומדת.

אוטובוס חזור
השעה תשע בלילה, אחרי חמש שעות של מתקנים היית מצפה שהם יהיו עייפים, מסתבר שלא.
גם הסברים שיש אנשים עייפים, שנסיעה בחושך היא יותר מסוכנת, הרעש ממשיך.
אני צוחקת עם המדריכים שבקצב הזה אני אזדקק לאשפוז, כי כמה אפשר לשמוע על ההיא שחשה את עצמה.

פיזור
אפשר לנשום, כל הילדים חזרו בשלום, לאכול, להתקלח ולישון.

מחר יום חדש
עוד 51 יום לסוף החופש הגדול, שלהם.

//יסמין רמון

אני אוהבת להרגיש בבית במקומות שאני מגיעה אליהם, ואיכשהו באופן כנראה טבעי, זה קורה אחרי שאני נמצאת זמן מה במקום מסויים. גבעתיים, למרות כל געגועיי לתל אביב ולדרום, מרגישה לי כמו בית. אני כמעט שנתיים בדירה האהובה שלי, שקצת מתקלפת, לא ממש חסינה לרעשי גן הילדים הצמוד ולצעקות השכנה מלמטה, מפתיעה אותי כל פעם מחדש בימי הקיץ החמים עם ג'וק מחמד לעת ערב, אבל אני מרגישה בה שזה המקום שלי. לפחות כרגע.

גם בשכונה אני כבר מכירה את כל מי שחשוב. את יעקב מהמכולת (מכולת שגם סמי הורי החתיך קונה בה!), את זאת מהקיוסק שנדמה לי שהיא עובדת 24 שעות, את השזופה-יתר-על-המידה מהמכבסה, את הג'ינג'ית מהסושי שתמיד בהפסקת סיגריה, את הקשוחה מהמאפייה שהפסיקה לשאול אותי אם לפרוס לי את החלה של שבת (כי מי, לעזאזל, עושה דבר נורא שכזה??). את הנער שעובד אצל הירקן וכל פעם מחדש עושה את אותן בדיחות מעצבנות, אז כבר אין לי ברירה אלא לצחוק מהן. את הילד המתוק של השכנים, שאני זוכרת שכשהגעתי לדירה הוא היה ממש תינוק ועכשיו אני שומעת אותו צועק לאמא שלו "השגתי אותך!!!" כשהוא עולה לפניה במדרגות.

בנוסף לכל אלה, אני גם מכירה את יהלומה, אוספת הבקבוקים. כשראיתי אותה לראשונה חשבתי שהיא אישה בודדה או חסרת בית, בהמשך גיליתי שיש לה בעל והיא אפילו אוספת תרומות עבור אנשים שיש להם עוד פחות ממנה. אפילו שהיא לא יפה ולא בת 16, היא שבתה את ליבי.

הרבה זמן לא ראיתי את יהלומה. חשבתי שהיא עברה דירה וקצת הצטערתי, כי אהבתי לשמור עבורה בקבוקים ולתת לה אותם כדי לראות את החיוך חסר השיניים שלה מחייך אליי ומשקה לי את הלב.

השבוע, כשיצאתי מהמכולת של יעקב, מאוכזבת שהפעם סמי הורי לא קנה את המים שלו דווקא כשאני שם, ראיתי אותה. היא ועגלת השוּק שלה, שמלאה בשקיות ובקבוקים. אמרתי לה שתחכה שם והלכתי להביא מהדירה שקית עמוסה בבקבוקי יין ואפילו כמה בירות, מהימים הלא רחוקים שהגוף שלי עוד היה מסוגל לשתות אותן.

העזתי ושאלתי אותה לאן היא נעלמה, ואמרתי שלא ראיתי אותה זמן רב. "בעלי נכנס לבית חולים, הוא לא בסדר, ואני חולה אונקולוגית גם, אז אני כל הזמן נוסעת וחוזרת". זה הרגיש לי כמו סטירה על ה(ל)חיים. "אלה החיים, מה נעשה, ככה זה" היא עודדה את שתינו.

קשקשנו עוד כמה דקות, בהן בעיקר היא דיברה. אנשים אוהבים לשפוך בפניי את הלב. לפעמים זה נחמד. היא אמרה לי תודות ומחמאות והוסיפה: "כבר חשבתי להפסיק עם הבקבוקים, אבל זה נותן לי משהו לעשות כל יום". צבט לי בלב. אני שותה יין עם עצמי או אחרים בערב בבית ונהנית, וכשהבקבוקים מתרוקנים הם הופכים עבורה לסיבה לקום בבוקר. מעגל חיים מעוות שכזה.

הכנסתי את מספר הטלפון שלה לפלאפון שלי והבטחתי שאשמור לה בקבוקים ואעדכן אותה בכל פעם שתהיה לי כמות. איחלתי לה ולבעלה הרבה בריאות, אפילו שהרגשתי שזה איחול מאוחר מידי.

"את מקסימה" היא אמרה בחיוך ולא הפסיקה להודות לי.
החיים האלה, חשבתי לעצמי, הם לא תמיד נחמדים.

//סיוון סטרומזה

ז'ארדל הביא אותי ל"פלמינגו". פגשתי אותו רק לפני עשר דקות. נחתתי בריו לפני יומיים והייתי חייב לשתות בירה. שאלתי מקומיים היכן אני יכול למצוא פאב נחבא, מיושן, שקט ונחמד. כמוני. חלקם לא הבינו, לחלקם לא היה זמן לעצור וחלקן לא הבינו מי זה האיש שבוהה בהן בפה פעור. ז'ארדל גם ידע אנגלית, גם לא היה עסוק וגם היה גבר, כך שהתמזל מזלי והוא לקח אותי ל"פלמינגו". "זה פאב נהדר, הוא ממש מתחת לבית שלי, לא מגיעים אליו זרים, אתה בטוח תהנה".

נפרדנו לשלום בכניסה, הוא המשיך לדרכו ואני נבלעתי דרך דלת עץ כבדה אל תוך גרונה של הציפור.
השעה שעת אחר הצהריים מוקדמת, אולי עקב כך הבר די ריק. שולחן עם ארבעה גברים ברזילאים, רועשים וצוחקים בקול. מזכירים לי את ההתכנסות השבועית של החבורה שלנו. על הבר יושב ספון בין ידיו סב זקן עם כובע לראשו ובמרחק ארבעה כיסאות ממנו איש בן 40 לערך, חיוך מבושם על פניו ועיניו עצומות. החלטתי לשבת במרחק ארבעה כיסאות מצידו השני של הסב. כך זה גם יהיה סימטרי וגם המרחק גדול דיו כדי שאף אחד לא ידבר איתי.

ללא כותרת, אסף רותם, אקריליק על בד, 2013

ברקע מוזיקה ברזילאית, הכי רחוק מסמבה, הייתי מגדיר את זה כפוסט פאנק, משהו שדומה למינימל קומפקט. זה כבר גורם לי להרגיש שאני אוהב את המקום. סוקר את הפאב. כידוע לא חסרים עצים בברזיל ואכן, כל הפאב עשוי ומעוצב מעץ חום כהה, שנותן אווירה חמה וביתית, אך יחד עם זאת חשוכה ומסתורית. על הקיר תלויות תמונות רבות של אנשים, אני שם לב שבכל התמונות ללא יוצא מן הכלל מופיע אותו אדם שוב ושוב. מעניין מי זה.
התמונות מסודרות במעין ספירלה מסביב לקופסה אחת שקופה ובמרכזה תלויה לראווה צמה קלועה. שיער אמיתי. כתוב שם משהו אבל אני מבין רק את השנה, 1945.
מהנהן לברמן ומסמן לו על אחד הברזים של הבירה, "בוהמיה", אני אוהב לטעום בירות מקומיות בכל מקום שאליו אני מגיע. הברמן מגיש לי את הבירה, מחייך, כולם מחייכים פה כל הזמן. "אובריגדו", אני מנסה לבטא את המילה היחידה בערך שאני מכיר בפורטוגזית. הזקן מימיני מסיט את מבטו אלי. אני מתעלם. אני לא אוהב זקנים ולא אוהב לדבר עם אנשים, הייתי מגדיר את עצמי כמיזנטרופ אך אנשים שמכירים אותי אומרים שאני רק מאוהב בדמות הזאת.

ללא כותרת, אסף רותם, אקריליק על בד, 2008 עבודה מוקדמת.

הוא פונה אלי באנגלית עם מבטא גרמני מעורבב בריש פורטוגזית מתגלגלת. "אז מאיפה באת אלינו?", הוא שואל ומסיר את הכובע מראשו. למה דווקא אלי? למה דווקא איתי? "מישראל", אני עונה בחוסר חשק מופגן, כמעט בלי להטות את פי לכיוונו.
"יהודי או פלסטיני?", הוא שואל.
המפרקת שלי כמעט ונשברה כאשר הסתובבתי במהירות ביונית כדי לראות ליד מי אני יושב.
"יהודי", אני עונה וחוקר את דמותו. זקן, מקומט, כתמים חומים על פניו, עין ימין קצת עצומה, מעט שערות לבנות מסורקות בקפידה, מנסות להסתיר את הקרחת, אך גם הן כבר ויתרו. הוא לבוש חליפה ישנה, שגדולה עליו במידה או שתיים. נראה כאילו הוא קטן בתוך החליפה. הוא מזכיר לי מישהו צעיר יותר.
לוגם מכוס הבירה, בוהה בזקן, תוהה אם יש לו עוד משהו להוסיף.
"אתה מכיר בדיחות שואה?" הזקן הזה מלא בהפתעות…
אם לומר את האמת אני מאוד אוהב בדיחות שואה, אבל אני אף פעם לא זוכר אותן, חוץ מאחת.
"אתה יודע מה היה כתוב בכניסה לתאי הגזים?" אני שואל.
"לא", הוא עונה וחיוך ערמומי על שפתיו.
"זהירות מדרגה".
הוא פורץ בצחוק רועם ומתגלגל שסוחף אליו מבטים מכל הנוכחים בבר.
"נחמד", הוא אומר לי, "אני צריך לזכור את זה".

"אתה רואה את הצמה הזאת שם?" הוא שואל ומצביע על הקופסה השקופה.
"זאת המזכרת היחידה שנשארה לי מהמלחמה ההיא, הצמה הזאת והדברים שיש כאן", אמר והצביע על רקתו.
בפעם הבאה חמישה כיסאות אני אומר לעצמי.

//מורן כהן

רכבת ההרים הישנה מהלונה פארק פורקה לפני כמה שנים. במקומה הוקמה עכשיו רכבת הרים חדשה וממורקת, והישנה נדדה לנבכי נשמתי ברחוב נתן החכם.

השבועות והחודשים האחרונים היו יציבים כמו ג'לי בשבילי. רגש רודף רגש, פרידות מאהבות שצריכות היו להסתיים וחדשות שטרם תפסו את מקומן תרמו גם הן עוד לופ וסיבוב חד לתוך רכבת ההרים הרגשית שלי. כשהמצב הבטחוני והחברתי במדינת ישראל ומדינת תל אביב תפסו תאוצה במורד בדרך-אל-החורבן, התחלתי להבין שהזהות שלי במשבר.

שום הגדרה בחיי אינה יציבה כרגע. אני פרסומאי שרוב הזמן לא עוסק בכלל בתחום, אני מכור לאהבה שמתבוסס בדם הסינגליות שלו, אני תל אביבי שנכפה עליו לשמור שבת לפי צביונם של אחרים, אני גיי ששר החינוך במדינתו לא מכיר בתא המשפחתי העתידי שלו, ואני שמאלני שמפחד להביע את דעותיו מחשש להירצח על ידי הזומבים המתלהמים של השבועות האחרונים, עוד בטרם אספיק לברוח עד רחוב פרישמן. מעולם לא חששתי כל כך להיות מי שאני.

אני יושב במרפסת שלי, מרובת שיחי הפלפלים והפסיפלורות, ולידי הצלוחית הקורנת ובה שתי עוגיות שהן סוג של אקמול קיומי, ובעוד חצי שעה העולם ייראה כמקום טוב ביותר לחיות בו. חברה טובה אמרה לי פעם שברגעים כאלה שמגיעים בעקבות מפגש העוגיות הזה, המשקפיים המטשטשים של העולם נעלמים, ובמקומם מתקבלת המציאות כפי שהיא. קל יותר להבין את מה שקורה סביבנו מבעד לעננת הסוכר הזו, וכימיקלים בגוון שוקולדי משתלטים לנו על התודעה ומחליפים את הזדוניים שבגדעון סערים ושי פירונים.

ביס אחרי ביס, משאיר מאחוריי שובל של צחקוקים חסרי פשר וחסרי עכבות. מירי רגב היא לא פרזנטורית של גרביונים? הלונה פארק הרגשי שלי מתחלף בלונה פארק של תודעה, וכולם מחייכים אליי, גם העצים והבניינים והתמרורים. שילוב בלתי אפשרי של ניל יאנג ומוזיקה אלקטרונית מתרוצץ לי ברמקולים, מתחקה אחר הנוחות חסרת הפשרות שבהשלמה עם הדיסוננס. כמו מין רגע קטן כזה שהכל הופך בו ליפה יותר. גם אחרונת החוויות המכוערות שהקיום בעולמנו מספק לנו, יהפוך לרגע קטן של עננים שעוטפים אותנו בצמר גפן של הגנה.

אני עוצם עיניים ונזכר בשיחה ההיא שהיתה ממש כאן, במרפסת היפה שלי, מרובת שיחי הפלפלים והפסיפלורות, כשגמדים קטנים בטח מוצאים הגנה מהשמש תחת העלים והענפים הירוקים. ברגע אחד, אז, הבנתי שברגע שכל הנוכחים מסירים את המשקפיים התודעתיים, אפשר באמת לראות אחד השני במאה אחוזים, באמת להקשיב ולא לחכות לתור שלנו לדבר. הרי באותם רגעים קסומים אין משמעות לזמן, אין זכרון קדימה או אחורה. פשוט להיות. נזכרתי, והלב שלי מעט נכמר.

הרי המציאות שלנו היא לא מסיבה סכרינית חסרת פרופורציות, אלא תערובת ותרכובת של אנשים קשי יום שמנסים לשרוד בתוך העולם המטורף שסביבם. כשנערים  נגדעים בדמי ימיהם, ואמהות מקריאות קדיש על קבריהם. כששני שרים בממשלה מרוקנים את האוויר מריאותיי, ובהחלטות ואימרות שרירותיות וחסרות אחריות פשוט אונסים אותי להיפרד מזהותי התל אביבית ומחירותי לחיות את חיי עם בן זוגי לפי ראות עיני. איך אפשר בכלל להקשיב ולראות אחד את השני בעולם שכזה?
המסיבה הפרטית שלי משמשת לי מקום מפלט, כמה שעות של תודעה מאושרת וחסרת גינונים. אפילו שאני לבד כאן, המקום הזה מרגיש לי כמו עיר מקלט. כמה נעים לחיות, כמה נעים. גם אם אני משקר לעצמי בפנים.

// יובל אורן

רגע לפני שאני מתחילה:
היום אני חוגגת 20 מדורים. בחיי אדם זה ממש סיבה למסיבה. בחיי מדורים? ובכן… זה עדיין מרגיש לי רק התחלה. למרות זאת, מכיוון שאני כזו שאוהבת לציין ולחגוג כל דבר, כזו שחוגגת את יום ההולדת שלה על-פני חודש שלם, אני לא אוותר ואעשה את זה גם כאן. את יומולדת 20 של תרבות יום א' אני אחגוג עד ספטמבר עם אירועים בתל אביב ועם עונת התרבות בירושלים. תערוכות, אירועים קולינריים, פסטיבל הקולנוע (איזה כיף!), אינדי סיטי (איזה כיף X2!) ועוד.    
תיהנו!

הצגה:
מה? מעשה בטבעת
מתי? יום שלישי, 8.7.2014, 20:00.
איפה? תיאטרון תמונע, רח' שונצינו 8, תל אביב.
למה? שלוש שנים ש'מעשה בטבעת' על הבמה והשבוע היא מציגה בפעם האחרונה. המחזה, בבימויה של דליה שימקו, על בסיס הספר של אילן שיינפלד, מספרת על אסתר שנשלחת מאירופה לבונו איירס כדי להציל את חייה ונופלת בידי סרסור יהודי. ההתמודדות של אסתר וחברותיה והפער בין חוקי העולם התחתון ובין חוקי הכשרות והשבת יוצרים את הבסיס להצגה. שירה עדן, אסתי זקהיים, מאיה גסנר ועודד מנסטר הם רק חלק מההפקה המרשימה הזו.
אם לא הלכתם לראות אותה עד עכשיו, זו ההזדמנות האחרונה, וכיאה להצגה אחרונה, מובטחת הפקה חגיגית…
כמה? 65 ₪.
איפה נרשמים? רכישה מוקדמת באתר תמונע או בערב המופע בקופות התיאטרון.

מחול:
מה? החור – להקת בת שבע.
מתי? שלישי-שבת, 8-12.7.2014, 19:00 ו- 21:00.
איפה? מרכז סוזן דלל, רח' יחיאלי 5, תל אביב.
למה? יצירתו האחרונה של נהרין לבת-שבע, "החור", נוצרה במיוחד עבור חלל הסטודיו רחב הידיים של הלהקה תוך שיתוף פעולה עם מעצב הבמה זוהר שואף.שותפים נוספים ליצירה – במבי (אבי יונה בואנו), מעצב התאורה ואריאל כהן, מעצב התלבושות. את פס הקול ערך מקסים וואראט.
כמה? 150 ₪.
איפה נרשמים? רכישת כרטיסים באתר להקת בת שבע.

החור – להקת בת שבע

ערב וידאו ארט:
מה? שוברת הלבבות.
מתי? יום שלישי, 8.7.2014, 20:00.
איפה? CCA Tel-Aviv, רח' צדוק הכהן 2, נמל תל אביב
למה? כי אם כבר קיץ ואם כבר הקרנה אז למה לא ערב וידאו ארט משובח להפליא? אסופת עבודות קולנוע, וידאו ארט, יוטיוב ואודיו המוצגות באוויר הפתוח, במיני אמפי של המרכז עם אלכוהול במחיר עלות. ליא ציגלר ערכה את הערב ויוצגו עבודות מאת: מרינה אברמוביץ', לימור אורנשטיין ואלונה פרידברג, זהר אלפנט, נדב בן- נון, דיוויד לינץ', סניור סנדביץ', אהד פישוף, שחר פרדי כסלו, חיה רוקין, גלעד רטמן ועוד.
כמה? ללא עלות.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

אירוע:
מה? ניל יאנג על הגג.
מתי? יום חמישי, 10.7.14, 20:00.
איפה? BPM המכללה של תעשיית המוזיקה, רח' בן אביגדור 3, תל אביב.
למה? לא הייתי מאלה שמתכננות את החתונה שלהן אבל דבר אחד תמיד ידעתי:Harvest Moon יהיה שיר החתונה שלי. קלישאה, אני יודעת. ובכל זאת, זה רק בגלל שאני ממש (אבל ממש) אוהבת את ניל יאנג.
רגע לפני שהוא מגיע להופעה, מה דעתכם להצטרף לסרט כפול על הגג? הערב יתחיל בהקרנת סרט ההופעה הדוקומנטרי ב Red Rocks ומיד לאחר מכן הקרנת סרט תיעודי על המפגש שלו עם מפיק העל דניאל לנואה. כמובן שיהיה פופקורן ואלכוהול לצנן את החום הכבד של ערבי יולי.
כמה? ללא עלות
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הופעה:
מה?Breed.
מתי? יום חמישי, 10.7.2014, 22:30.
איפה? לבונטין 7, רח' לבונטין 7, נמל תל אביב.
למה? הופעת השקה לשירים חדשים של להקת Breed פלוס מסיבת אפטר השקה זה בדיוק מה שאתם צריכים כדי להתרענן בקיץ הזה. לאלה מכם שמכירים את דורי צ'י ואופיר אבה, מההרכבGuidance , תדעו שההרכב החדש הוא שיכלול של הקודם, לפחות כפי שהם מגדירים את זה. ביום חמישי תוכלו לבדוק את זה!
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

בקטנה:
אז כמו שאמרתי, עונת תרבות ירושלים התחילה והשבוע יש שני דברים מעניינים במיוחד: נקודת מגע ופתיחת פסטיבל קולנוע ירושלים.
נקודת מגע – מפגשים מסקרנים במיוחד ברחבי ירושלים עם אמנים, יוצרים, כוריאוגרפים ועוד תחת חסותו של מוזיאון ישראל בירושלים. האירוע יתקיים ביום חמישי (10.7.14) החל מהשעה 20:00.
פסטיבל הקולנוע בירושלים – 10 ימים של קולנוע משובח, פאנלים, כיתות אמן, הקרנות לאור הירח ועוד. 10-20.7.14 בסינמטק ובבריכת הסולטן.

// רוני שפי

לפני כמעט שנתיים גיליתי משהו שאני טוב בו. משהו שחלק מהאנשים מוצאים אותו בגיל 4 וחלק לא מוצאים אותו לעולם. מצאתי את הסו-קולד כישרון שלי. כלומר, לא ידעתי שהוא כזה עד שאנשים סביבי הצביעו ואמרו לי שהוא קיים. בהתחלה חשבתי שאלו סתם פרגונים מהסביבה הקרובה אבל לאט לאט הבנתי שאולי יש משהו במה שהם אומרים, ושכדאי לי להמשיך בכיוון הזה ולפתח אותו.

זה התחיל באיזה בלוג קטן בישראבלוג. משהו כזה של פריקת מחשבות במקום שומם שאף אחד לא מכיר. לא רציתי "להכריח" אנשים בפייסבוק לקרוא את המחשבות היותר עצובות שלי אז כתבתי אותן במן צד שלישי כזה שרק מי שבאמת זה מעניין אותו יכנס לקרוא.

נראה לי ששם זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי על עצמי וסיפרתי מה עובר עליי. כולל חברים ומשפחה. שמתי לב שלאט לאט הרגשתי יותר בנוח וכתבתי דברים כביכול חשופים יותר. הבעיה היא שעם האוכל בא התאבון וחוץ מלפרוק רציתי גם שאנשים יקראו אותי. הבנתי שאני צריך מקום חדש ומפה לשם התחלתי לכתוב כאן.

בתחילת הדרך, רמת הכתיבה לא הייתה חשובה לי במיוחד. רק רציתי שאנשים יאהבו את מה שאני כותב ואיכשהו זה אכן היה ככה. במשך שנה שלמה לא הפסקתי לכתוב. כל שבוע. ואז התחלתי להתעסק בכתיבה גם כפרנסה והגעתי למצב שבכל זמן נתון, בין אם זה בעבודה או בבית, בין אם זה לבלוג או בפייסבוק או בשיעורי בית לאחד הקורסים שלי במקצוע – אני לא מפסיק לכתוב. מצד אחד זה היה נהדר ממש אבל מצד שני זה גרם לי להתחיל לכתוב כמו מכונה ופחות כמו שהייתי רוצה. הכל פתאום נהיה כבד יותר והתחלתי לזנוח את הדבר היחידי שאני טוב בו.

בתקופה האחרונה לא כתבתי כלום. אין לי זין לפתוח אפילו את הלפטופ. אני מסתכל על המקלדת ואני רואה רק בלאגן. אני מרגיש כאילו חזרתי לנקודת ההתחלה. זה עושה לי כל-כך רע. אני מתחיל לחשוב שאיבדתי את זה. שהיו לי שנתיים נחמדות כאלה ששיחקתי בלהיות בן אדם עם כישרון ועכשיו זה נלקח ממני. וזה לא שלא ניסיתי. ברגעים שכן החלטתי לפתוח את המחשב הנייד שלי זה – לא יצא. בבוקר, בלילה, כשאני סחי או כשאני שותה. בבית, בבית קפה. לא יוצא כלום.

(צילום מסך מיו טיוב)

התובנה שפתאום הגעתי אליה זה שאולי מה שהייתי טוב בו עד עכשיו זה זו לא הכתיבה אלא היכולת והרצון לחשוף את עצמי. לספר דברים שהרבה אנשים עוברים אבל לא לכולם יש אומץ להגיד. בין אם זה על מחשבות שעוברות לי בראש לפני שאני מתחיל עם מישהי, בין אם זה על בנות שהבריזו לי או בין אם זה סתם על פחדים שאני מרגיש כמו להישאר לבד.

הדברים האלה, שנמצאים די גבוה בסולם החשיפה, הביאו אותי לשני מצבים מאוד מסבכים. הראשון הוא שאם אין לי מה לחשוף – אין לי מה לכתוב והשני הוא שהדברים שנותרו אצלי בראש ושאני מת לכתוב עליהם, כנראה יגררו אחריהם גל שנאה או אי הבנה. וזה משהו שאני עדיין לא מוכן לשאת על עצמי. לפחות לא ברמה שאני יודע שזה יגיע אליה.

// רן פינקלשטיין

אני מכיר את מסעדת שילה עוד מימיה הראשונים כשחבר טוב שלי היה ברמן שם, מדהים לראות איך מסעדה צומחת, מתפתחת, צוברת שם ובעיקר משתבחת עם השנים. השף שרון כהן העומד בראשה הוא לא מסוג השפים שקופץ כל שני וחמישי לתכניות טלוויזיה או ממסחר את פרצופו על קפואים בסופר, אבל ללא ספק הוא אחד השפים המוכשרים ביותר במדינתנו הקטנה.

שילה היא לדעתי המסעדה האיכותית והטעימה ביותר בישראל. יש למסעדה קו, חזון, יצירתיות ואיכות ללא פשרות, החיסרון הבולט בה הוא צפיפות היתר בחלקה הפנימי של המסעדה, לצורך העניין כשהיינו צריכים לצאת בסיום הארוחה הרחקנו את השולחן מהשכנים שלנו בשביל לא להעיף להם את כל המנות.

קרפצ'יו לוקוס וקלמרי עם ברוסקטה

פוקצ'ה מדהימה

ועכשיו קצת על האוכל… קרפצ'יו לוקוס עם קלמארי (ספיישל), פוקצ׳ה עם שמן רוזמרין, מדליוני פילה בקר עטופים בייקון וגבינת סנט מור עם כרובית בבישול איטי, פילה פרידה על ריזוטו זעפרן עם עגבניות, זעתר טרי ומולים ובעקבות אי הבנה עם המלצר מנה נוספת של ריזוטו תבשיל טלה עם שומר ושקדי טלה פריכים (הכוונה הייתה לקבל את הטורטליני כרישה על תבשיל טלה).

פילה בייקון וכרובית

ריזוטו טלה עם שקדי עגל

במסעדת שילה הכל עשוי נכון, כל ביס שאתה נותן אתה מרחף קצת מעל הכיסא, יד של אומן מתעסקת עם חומרי הגלם ומוציאה מהם את המקסימום. אתה מרגיש יצירתיות שהצליחה וטעמים שהתחברו בצורה מושלמת. המנות שהעיפו אותי במיוחד בארוחה (שלא יהיו טעויות כולן היו מעולות) היו הקרפצ'יו לוקוס וקלמארי עם עלי בזיליקום תאילנדים ומנת דג הפרידה עם ריזוטו זעפרן עגבניות ומולים. שתי המנות האלה מדהימות ברמות על, מבריקות ממש.

ריזוטו שיכרון חושים

קינחנו עם ברולה בננות וסורבה קוקוס ויצאנו לדרכנו שבעים ומרוצים. אני מזהיר מראש שהמסעדה לא זולה אבל מה שבטוח שווה כל שקל.

ברולה בננות

4.9 מתוך 5 בסולם רון

"שילה"

כתובת: בן יהודה 182 תל אביב.

טלפון: 03-5221224

שעות פעילות: א'-שבת: 12:30- אחרון הלקוחות.

//רון ליניאל

"אז אלו האופציות שעומדות בפניכם", אמרה מארגנת החתונות בשנת 2034, "מתחת לים, שזה בעצם אירוע בתוך בועת אוויר, אז קחו בחשבון שכמות המוזמנים היא יחסית נמוכה. יש לנו אירוע על הירח. אני לא ממליצה עליו כי הוא טיפה יקר. וכמובן יש את הטרנד העכשווי, חתונה וירטואלית. אתם בוודאי מכירים אותו, כל אחד יושב בבית שלו, עם קסדת מציאות מדומה. הבעיה פה היא שגם הצ'קים וירטואליים".

השיחה הנ"ל נראית לנו מוזרה, נכון להיום. אבל בואו נקרא אותה שוב עוד כמה שנים. כמו בכל תחום בחיים, גם בתחום החתונות, אנחנו כל הזמן מחפשים להמציא את הגלגל ולהיות הכי מיוחדים.

הבעיה היא שכוווולם רוצים חתונה שעוד לא הייתה לאף אחד. כוווולם יוצאים למסע ארגון החתונה במחשבה שהם ישיגו את מה שאחרים כשלו להשיג, ואז כוווולם עושים את אותה החתונה. בדיוק את אותה החתונה.

זה הולך בערך ככה: הגענו >היי! קבב קטן! > היי! סושי זול! > קבלו את החתן > קבלו את הכלה > בדיחות מאוסות של רב מעייף > עוד כוס נפחה נשמתה > אוכל > ריקוד מתואם, בדרך כלל מושחת, של הזוג > כולם להרים ידיים > אוכל 2.0 > אבריבדי פוט יור הנדז אפ > קינוח > יחד לב אל לב > הביתה.

אז יופי. חצי דרך כבר עשינו, הבנו שאי אפשר לברוח מהשבלונה הנוראית. מה כן אפשר לעשות? הו, שמח ששאלתם, כי נחמה ניתן למצוא בידיה הענוגות של בחירת מקום האירוע.

או ככה לפחות חשבתי כשניגשתי לכתוב את הפוסט הזה. באופן מפתיע יצא לי להיות בחתונה בכל אחד מהמקומות ה"לא" שגרתיים הבאים:

בבית הכנסת – חתונה אינטימית קטנה, ומלאה תרומות.
יש קסם בלהתחתן בבית כנסת. זה וינטג' קלאסי. כמו הסבים והסבתות שלנו. בלי רעש, בלי זוהרים ובלי רצון לחיות.

בחו"ל – מי שלא סובל את סצנת החתונות בארץ, לוקח אותה לחו"ל.
נשים רגע הצד את הסיבה הברורה לחתונה בחו"ל (הדיוטי פרי. סתם. הרבנות וזה), ונדבר נטו על האירוע. אני אסכם את זה כדי שתבינו: "רגע, אני גם משלם על כרטיס הטיסה, וגם צריך לשים צ'ק??"

בחצר הבית – אין מקום כמו הבית, אין מקום כמו הבית, אין מקום כמו הבית.
האנטיתזה המוחלטת לסעיף הקודם. בתכל'ס? קמים מאוחר, הכי נוח בבית ולא צריך לנסוע לשום מקום. אה, כן, רק שמישהו צריך לנקות אח"כ.

על חוף הים – זה כל כך רומנטי, כל החול הזה בנעליים.
אם בסעיף הקודם דיברנו על לכלוך, אז פה הוא מקבל מקום של כבוד. אין מה לדבר, זה באמת המקום הרומנטי ביותר מהרשימה, אבל גם זה שדורש הכי הרבה עבודה. אתם יודעים מה אומרים, כדי להיות יפה צריך לעבוד.

בשום מקום – נוסעים חצי שעה בדרך עפר, לוקחים שמאלה ונוסעים עוד שעתיים.
על ראש הר בגולן, בוואדי צחיח בנגב המערבי או באתר היסטורי ברמת הגולן, זה לא משנה, אל תעשו את זה לאורחים שלכם.

בזמן אירוע ספורט – משעינים את האייפון על קנקן השתייה ויש לנו מיני טלוויזיה.
אמנם זה זמן ולא מקום, אבל לגמרי דורש התייחסות. אז נכון, אי אפשר להשוות אירוע גדול כמו חתונה לאיזשהו אירוע ספורט, גם אם זה הדרבי הגדול של גבעתיים, פשוט כי הספורט לוקח. קחו את זה בקלות, בכל זאת, זה רק ספורט.

אמצע היער / אמצע הפרדס – ברחשים. ברחשים בכל מקום.
יש הרבה ירוק מסביב, אבל הכי ירוק זה אתה – מקנא בכל אלו שנשארו בבית ועכשיו שוהים בחלל ממוזג.

אולם – תכל'ס? אולי המקום הכי מוזר לערוך בו אירוע.

תחשבו על זה.

רוצים לקבל את מגזין מתחתנים במתנה? לחצו כאן

//ניר פלקס

תעלו על האוטו וסעו 10 דק מתל אביב. אתם יודעים מה, עזבו אתכם אוטו, עלו על מונית ותגיעו לחופשה האורבנית שלכם בסטייל.

עליתם? יופי. עכשיו סעו בארלוזרוב, עברו את הרכבת משמאלכם והתעקלו שמאלה לתוך מתחם הבורסה. כן כן, האזור הזה שבדרך כלל אתם מגיעים אליו לפגישות, אז שם, פתאום מצד שמאל ברחוב – יתגלה לפניכם מבנה גבוה וחדש ששונה לגמרי מכל מה שסביבו. בטח תשאלו את עצמכם: איך אף פעם לא שמתי לב אליו? אז זה מה שקורה שעובדים. הראש שלנו תקוע בטלפון, ממהרים לחטוף קפה ולפגישה הבאה. אנחנו לא עוצרים לרגע ומסתכלים למעלה.

כנסו בדלת. 10 דקות ממרכז העיר בתוך מתחם הבורסה הרועש יתגלה לפניכם לובי מודרני ורחב ידיים. הגעתם למלון אינדיגו. כל מה שהצעיר האורבני מחפש בחופשה. כלומר, הצעיר האורבני שאין לו זמן לחופשה או לנסוע אליה. הפרופיל שמתאים בדיוק לנו. ובטח גם לכם. אז קפצנו לכמה שעות למלון אינדיגו כדי להרגיש בחופש. והחופשה הגיעה אלינו.

המלון, נפתח לקהל הרחב באוגוסט האחרון. הוא כולל 91 חדרים וקומה אחת שמוקדשת כולה לספא עם חדרים נפרדים לחובבי חופשות הספא שביננו. בגג המלון משתרעת בריכה עם נוף מרהיב של תל אביב והים לצד בר ומסעדת טאפאסים שעובדת בערבים העונה לשם B ON TOP. גאוני.

מלון אינדיגו הוא מלון הבוטיק היחיד באיזור עם שתי מסעדות, בריכה וקומת ספא שלמה. בעצם, כל מה שצריך כדי לא לצאת מהמלון ולהרגיש הכי רחוק שיש. אני, חובבת הטיולים-הכי-רחוק-שאפשר, ויעל חובבת-לא-לנסוע-יותר-מעשרים-דקות, מצאנו שקט ושלווה בעיר. כמובן בליווי של בקבוק שרדונה ירדן. וכל מה שיכולנו לחשוב הוא איך אנחנו חוזרות לכאן שוב- עם הבן זוג? ליומולדת? לצילומים? בסופשבוע הקרוב??

אחרי שנחנו ליד הבריכה הכי קרוב לשמש שאפשר ירדנו לטיפול בClarity SPA. אחרי הטיפול הכל היה ברור. גם לפה נשוב.

השעה התחילה להיות מאוחרת ורצינו למשוך עוד קצת…ירדנו לאכול עסקית צהריים ב-17:00 (אמרנו שמשכנו?) במסעדת BLACKSTONE שבכניסה למלון (ופתוחה לקהל הרחב משעות הבוקר עד הערב) ואז הסתכלנו אחת על השניה. והבנו. שנגמר.

אם גם אתם כמונו, עובדים ללא הרף, לא מוצאים זמן לנשום, אוהבים חופש אבל לא רואים אותו באופק. קחו כמה שעות או לילה, ותזמינו מקום באינדיגו. ותעשו את זה בסטייל האורבני. המפנק. הרגוע. אל דאגה, בבוקר תוכלו לשוב לעבודה תוך 10 דקות.

מלון אינדיגו, מתחם הבורסה ברמת גן,  03-9300033

// טל וולקוביץ

// יעל מונרוב

לא ראיתי את חבר שלי כבר ארבעה ימים. לא שזה מוזר, כשאני טסה לרוב אני לא רואה אותו יותר זמן – שבוע, שבוע וחצי. אבל לא ראיתי אותו ארבעה ימים ואני בארץ ואנחנו גרים במרחק שלושה בניינים אחד מהשני. גם לא הכי נכון להגיד שלא ראיתי אותו, כי ישנו כמעט כל לילה ביחד, אז אולי ראיתי אותו בחצי עין, אבל לא ממש.

למה אני מציינת את העובדה הזו? כי היא מעידה על כל כך הרבה דברים אחרים.

אנחנו חיים משעה לשעה, דקה לדקה, רגע לרגע. לפעמים לא עוצרים בשביל לחשוב אפילו, כאילו הזמן בורח לנו בין הידיים. 24 שעות שנמסות להן בלי שנשים לב לכך. לפעמים כשאני בניו יורק אני מרגישה את זה יותר – אנשים רצים שם ממקום למקום, ממעבר חציה אחד לאחר, כאילו הם רודפים אחרי משהו. אחרי מה?

היום, אחרי תקופה דיי ארוכה ועוד אחת כזו שבדרך, היתה לי שבת של מנוחה. יכולתי, באמת ובתמים, לא לעשות כלום. ותאמינו לי שנצלתי כל רגע מה"לא לעשות כלום הזה" (בסדר בסדר, שטפתי את הבית והכנתי אוכל – אבל זה כי אני לא באמת כזו שמסוגלת לא לעשות כלום שעות) והלא לעשות כלום הזה היה לשבת ולחשוב קצת – על החיים, על הלימודים (שיגמרו-כבר-הלוואי-אמן-אמן-נמאס-לי-ממש), על העבודה, על המשפחה, על החברים, על החבר שלא ראיתי ארבעה ימים.

חשבתי לרגע שבאמת ובתמים אני לא מבינה אחרי מה אנחנו רצים, הכרה? כסף? "חיים טובים" יותר? אהבה? חשבתי לעצמי שזה תהיות של ילדה קטנה. אמרתי לעצמי שדי, אני צריכה להתבגר קצת, עברתי כמה דברים בחיים ואני יודעת למה אנחנו רצים. אבל תכלס, בפנים בפנים.. אני לא.

מבולבלים? גם אני. בכל פעם מחדש שאני חושבת על זה. בפעם האחרונה שלי בניו יורק עמדתי באמצע הרחוב והסתכלתי על האנשים ואמרתי לעצמי – נועה, את לא תהיי כזאת. את לא תרוצי אחרי החיים, הם ירוצו אחריך. את – את תהני מכל רגע.

אז כמו שכתבתי בהתחלה – לא ראיתי את חבר שלי ארבעה ימים. יודעים למה? ניחשתם נכון. כי אני רצה. אלוהים יודע לאן, אבל רצה. קמה מוקדם בבוקר לעבודה, מתרוצצת ממקום למקום, משם ללימודים, משם הביתה, מתכננת כבר את מחר. אני קמה לפניו, מדברים קצת בטלפון במהלך היום, הוא חוזר אחרי, נותן לי נשיקת לילה טוב ו..אני קמה לפניו. ואלוהים…אני מתגעגעת אליו. אפילו כשהוא שוכב, פה עכשיו, ישן על המיטה לידי.

אני צריכה איתו עשר דקות ביום. עשר דקות של להסתכל לו בעיניים, לחפש את החיוך שלו במבט, לספר לו איך עבר עליי היום, לשמוע איך עבר שלו. לרכל איתו על חברות שלי, על ההיא שעשתה קטע מטומטם ועל זאת שנפרדו ממנה. לשמוע אותו נאנח על הלימודים, נאנח על העבודה, נאנח על חוסר הזמן ועדיין צוחק בקול רם. למצוא את הקמט הקטן שלו שאני כל כך אוהבת כשהוא צוחק. להתייעץ איתו על דברים שקורים ועל דברים מפגרים. לעודד אותו בדברים שקורים לו. להקשיב לו כשהוא מחייך ומספר לי על עוד משהו בכדורסל או בטניס או בעוד איזה ספורט שאני לא באמת מבינה בו יותר מדי. צריכה להרגיש אותו מחבק אותי, להרגיש את השפתיים שלו על הצוואר שלי, לשמוע את הנשימות שלו. לא לרוץ איתו בחיים האלה אלא להיות נוכחת איתו, ממש כאן ועכשיו. רוצה להנות איתו מכל רגע ולא לרדוף אחרי כלום. אני צריכה עשר דקות בסוף כל יום.

עשר דקות של אהבה.

//נועה כוכב

"החיים, הם לקחו אותי"

ועכשיו הם לא לוקחים אותי יותר, עכשיו אני לוקחת אותם. למחוזות יפים, למקומות מרגשים, לכתיבה שיוצאת מתוך הבטן, עמוק מבפנים. לים! שבו אני יכולה להיות הכי אני ובלי לחשוש, לאהבות שבכלל לא ידועות לי וזה מפחיד אותי ועושה לי בלגן בראש. לריקוד פרוע, משוגע, שלא מתחשב באף אחד או אחת ובכלל לא איכפת לו מהגדרות, מגבלות, נורמות, ריצוי אנשים או דרישות.

עכשיו אני לוקחת את החיים למקום שבו אעוף, כמו פרפר, צבעונית ונפלאה, בולעת את האוויר וצוללת אל תוך האדמה. נושמת, לראשונה.

עכשיו אני לוקחת אותך, אתה שהולך לכיווני, לך בעיגולים, בקפיצות, עם עצירות או בין השורות, לך על קווים ישרים או על גשרים, בתעלות או במדרונות לבנים – הבחירה היא שלך. רק דע שגם אני הולכת לקראתך, בדרכי שלי, שאני עוד בונה עם עצמי, פתוחה, נרגשת, דרוכה, חסרת ביטחון, טועה, מפוחדת ומלאת ציפייה. זו אני, לטוב ולרע.

עכשיו אני לוקחת את החברות הכי טובות, אלו שמקשיבות, מספרות, מקבלות, לרגע לא מתייאשות. אלו שלא שופטות או מבקרות, אלו שמוצאות איך להתחבר, לעשות, להיות. אלו שפשוט אוהבות.

עכשיו אני לוקחת את העבודה הנפלאה שלי, שבכל יום מאתגרת את האני הרצינית, העקשנית, סוגרת החללים והפינות ומעמידה אותה לצד אני היצירתית והמצחיקה, השטותניקית, הקולנית והרגישה. יום אחד, את זה אני יודעת, שתי האניות יהיו החברות הכי טובות.

עכשיו אני לוקחת את המשפחה שלי, זאת שמשחקת רמיקוב אחרי כל ארוחת שישי, זאת שתולה על עץ גבוה בסוכה את הכיסא של אליהו הנביא וזאת שתמיד מאחרת לכל מקום בלפחות שעה, גם אם זה רק לקפוץ לארוחת ערב אצל השכנה. המשפחה שלי, זאת שיש בה אמא שהכי טבעי מבחינתה זה לאסוף גולגולת של אייל מהיער ולהניח אותו ליופי על עץ בגינה, ואבא שבגיל 60 מדלג כמו ילד על מדרכות השכונה. זאת שיש בה אחות שבלעדיה לא הייתי אחות גדולה ועבורי תמיד תהיה המתנה הכי מאתגרת ונפלאה ואח יקר, שהוא התגלמות היופי והטוהר, הצניעות והתום, זה שמחזיר לי את האמון באנשים מדי יום.

עכשיו אני לוקחת את עצמי. את הילדה התמימה, החכמה, הרצינית והרגישה, שעד גיל 15 כתבה יומן אישי, רקדה ברחובות בשמלתה הלבנה, אהבה את הרעיון של אהבה לא פחות ממה שרצתה להיות מאוהבת בעצמה… זו שלא פחדה, כל הזמן ומכל דבר שאותו לא הכירה או ידעה.

9Rooms

אני לוקחת את הנערה. זו שבתיכון התאהבה בחבר הכי טוב שלה, שרק היא יודעת עד כמה באמת פגע בה, זו שתמיד הייתה הכי טובה, הכי נחושה, הכי לחוצה, הכי מרצה, זו שהייתה כ"כ רגישה עד שלא שמה לב שהיא מכסה, מעלימה את עצמה ונהייה לה דחוס וחם כל כך עד שהבעירה את עצמה.

אני לוקחת את ההיא הלא ברורה. זו שהיא לא נערה ולא אישה. זו שבבת אחת החיים לקחו אותה והעלימו אותה בתוך הלהבה. זו שהלכה לאיבוד, לא הרגישה, לא התעניינה, לא ידעה, לא התכוננה, זו שלא הרגישה ולאט לאט הפכה לחתיכת פחם שחורה וחסרת צורה.

אני לוקחת את האישה. הזורמת, המכילה, זו שכבר אני וזו שאהיה, זו שצמחה מתוך האדמה, זו שבלעה את הלהבה לתוך בטנה וברחמה השכינה אותה באהבה. זו שלצייר עם הפחם למדה ועם האש את ביתה חיממה, זו שאת שמלתה הלבנה עם קווי פחם שחורים עיטרה ובגאווה הילכה בה.

זו שבהזמנה לחייה כתבה: איילת אשכנזי, ברוכה השבה.

//איילת אשכנזי

אי אפשר לאהוב אותי, היא מתפרקת מולי לחתיכות. אי אפשר, היא צורחת. ואני יושב פה, מתכווץ לכדור לחץ קשיח ונאלם דום.
אני לא יודע מה לעשות במצב הזה. השעה שתיים לפנות בוקר. היא מטפסת על הסולם, מעיפה את המזוודה למטה מהבוידם ומתחילה לדחוף לתוכה כל בגד הבא ליד. יש לה בכי של חיה פצועה שנלכדה במלכודת שממנה אין יציאה. והמוח שלי על ספידים. אני רואה אותה ולא מאמין שלפני שעה היינו בדרך לתפוס ראש בפאב. רק לפני שעה היא חזרה הביתה מעוד יום עבודה. לדירה הזו שלנו, עם ארבעה חדרים צבועים לבן ורצפה אפורה קרה. כזו שנעים להלך עליה יחפים ביום קיץ חם ולראות את טביעות הרגליים מוטבעות לרגע ומתנדפות לאויר המתערבל שחודר מהמרפסת הירוקה.

מתכנן בינתיים על הפאב הזה, אקח אותה ביד בלי לשאול שאלות. הפעם אני לא שואל מה לעשות. אני אומר לה. שתתלבש יפה. עם השמלה הירוקה הצמודה שלה. זו שחושפת טפח קטן ומרעידה לי את הנימים בפנים. ואני לא זוכר מה קרה שם. בין השמלה הירוקה והנימים והרגע הזה.
עכשיו היא שעונה על הקיר באפיסת כוחות. המסקרה נוזלת לה על השמלה הירוקה, יוצרת שביל שחור מרוח. אני עומד מולה בתחתונים עם כוכבים וחושב שהייתי סוטר לה כדי שהיא תפסיק לצרוח. כל הכוח שלי אצור בין הכוכבים בתחתונים והנימים בפנים שרוטטים מפחד ומזעם.
תופס אותה בכתפיים, מפעיל יותר כוח ממה שצריך. היא חסרת משקל וצורה עכשיו. ממשיכה למלמל שאי אפשר לאהוב אותה. תסתמי כבר. הלוואי והייתי יכול להרכיב אותה מחדש, נורמלית יותר. שתצליח להבין שהיא הדבר שאני הכי אוהב. לא בקלישאה, באמת. לא סתם אוהב, רק כדי לאהוב וזהו. אוהב כי היא האדם הכי אמיץ שהכרתי, כי אין בה פחדים מהלא נודע, כמו שיש לי. הפאזל שלי הוא חתיכות מפורקות של פחדים. אני מתעב את התמונה של הפאזל שלי. הפאזל שלה מורכב מטלאי על טלאי, אבל בה אין פחד מהמחר ואני רוצה שזה יקרה גם אצלי.

אני אוהב אותה כי המגע שלה על העור שלי מזכיר לי שאפשר לאהוב גם אותי. אני אוהב אותה כי אין בה ביקורת לדברים הכי מסריחים שאני עושה לפעמים. אני אוהב אותה כי חשבתי שהתגברה על כל מה שעשו לה פעם. נשאר רק המבט שלה, שמצטנף ממשפט לא ידוע, כשהיא מתחילה לראות מלבנים אפורים שעולים מהזכרון. כל מלבן אפור מכיל זכרון שחור שאני לא יכול להכנס אליו. המפתח אצלה והיא לא מכניסה לשם אף אחד. רק היא והביקורת העצמית השנאתית הזו.

אוחז בה בכתפיים, נושא אותה כמו דף נייר שמונח על היד. לאט שלא יעוף לי ויעלם ברוח התזוזה. מניח אותה על המיטה. זו לא את שאי אפשר לאהוב. אני שונא את עצמי. בזכותך אני מצליח לאהוב. בינתיים היא מתקפלת לכדי פלונטר אנושי. נראית כמו כלב בייגלה לבן עם שיער בלונדיני. נרדמת תוך כדי מלמול שאי אפשר לאהוב אותה. זה לא משנה מה אני אגיד, היא לא שומעת כלום עכשיו.

שחור הלילה משכיח ממני את המזוודה שמחכה ליד הסולם. היא תקום בבוקר ותתעלם ממנה, כשאני אחזיר את הבגדים לארון. תצחצח שיניים ותבדוק אם הן עדיין לבנות ותתלונן כמה האף שלה לא סולד. ואני אלך למטבח להכין קפה. מת לחביתה, לשבור את כל הביצים שאני הולך עליהן. הרסיסים ישארו בחדר השינה. עד הפעם הבאה.

//קרין קובלסקי

בעד – שלומי טסה

הייתי, כמו כולנו, בכמה חתונות בחיי. יפות יותר ופחות. מושקעות יותר ופחות. בחלקן רציתי לחנוק בידיי את הזוג המאושר, כגמול לחנק הכלכלי שעברתי כסטודנט בעונת חתונות. הייתי בחתונות מצומצמות, צפופות, מעונבות ומכופכפות. עם מוסכניק על תקן דיג'יי, ועם כליזמרים שמרביצים רימייקים לליידי גאגא. הצורך האינסופי לחדש, לעשות משהו "שמתאים בדיוק לנו", כי זו "החתונה שלנו ואנחנו נחליט מה יהיה" ולא בא לנו משהו בנאלי, רוצים שיישאר זיכרון מיוחד וכיפי בדמות עוד מגנט מצהיב. מרוב חידושים, זה נראה אותו דבר. אוכלים, שותים, רוקדים, מצטלמים, הביתה.

עם כל זה, אני אוהב חתונות. במיוחד כשמדובר באדם קרוב אליי. אני עדיין מעדיף להתבכיין בשקט על הפרידה הכואבת בין הארנק שלי למעט המזומן שבו, מאשר להיעדר ולא לתרום כלל. הסיבה המרכזית היא שאני מת על הרגע הזה שבו עומדים שני אנשים, ומגלים מספיק תמימות וביצים, שלא לומר קלות דעת, כדי להכריז בקול רם שמעכשיו הם לנצח. זו סיטואציה כל כך נאיבית (הכותב הינו בן להורים גרושים באושר, עם או בלי קשר) שאי אפשר להישאר אדיש כלפיה.

כשזוג מחליט להתחייב בלי לקיים אירוע פומבי, זה מצטמצם לכדי סידור של שישי בבוקר, כמו ללכת לדואר. משהו שאפשר לעשות בטריינינג. מבחינתי, אם כזו אדישות הייתה מספיקה, אולי לא הייתי כזה אופטימי שאוכל לחיות עם הבחורה לנצח. אני רוצה את האופטימיות הזו, מגיע לי לשאוף אליה. כאשר (ואולי גם אם) תגיע אישה שאחליט שאני רוצה לחיות איתה לנצח, לא ארצה שהמודל לנצח הזה יהיה טריינינג וחולצת סוף מסלול, אלא משהו שמנסה להתעלות מהשגרה. שגרה תהיה לנו מספיק. אולי יותר גרוע משגרה. אולי נתגרש בסוף, אולי יהיו לנו חרא של חיים ביחד. מה זה משנה?

היפה בלבן

אהבה לא קשורה למציאות. יעיד כל גבר שמתגורר בפרנדזון. תעיד כל בחורה שזרק אותה בחור והיא עדיין לא משחררת. בעיניי, אהבה היא לא דבר שתלוי במרחב או בזמן. אם היא חזקה מספיק, ואם אפשר ליצור רגע שבו אפשר לחגוג אותה, ולו לכמה שניות, במרחב, בזמן ובטוקסידו שבאמת ראויים לה, אז כן, הייתי רוצה אותו. להיות האופטימי הכי מטומטם בעולם (או להיפך), ולהצהיר אותה בפומבי.

נגד – הדס גוילי

האנושות ידעה לא מעט המצאות מטופשות: הזקן הצרפתי, חולצות עם כריות בכפתיים, ה"הנראה מחובר לאחרונה ב… "או ילדי אור הירח. אבל אולי המטופשת ביותר היא החתונה.

מתחתנים יקרים, חשוב לי שתדעו – האורחים היחידים שנהנים מהאירוע הם ההורים שלכם. אחרי שנים של תיזוזים מחתונה לחתונה – הם יכולים להחזיר את ההשקעה הכספית של פיזור הצ'קים שלהם וכן, גם התקווה לנכדים. אבל אם תסתכלו מסביב ותראו את אלו שעושים עכשיו רכבת לצלילי משינה, מלאים בשרשראות הוואי וחולצות מזיעות – הם סובלים.

נכון, הם מחוייכים מאלכוהול, הם העלו תמונה לפייסבוק עם הכותרת "חתונתתתת השנהההה" והם ישבחו את האוכל כשתשאלו אותם למחרת, אבל זה רק בגלל שהם אוהבים אתכם. לא את האירוע. הם הטריחו את עצמם לנסוע עד גן האירועים בחור הזה שבחרתם כדי שהמנה תצא זולה, הם מטפסים בחליפות ונעלי עקב על צוקים כי החלטתם שאתם רוצים אירוע לא שגרתי בהרי ים המלח, הכתם על החולצה מהסופלה פרווה לא ירד לעולם, הם קורבנות ל"בקרוב אצלכם" מלא הרחמים, הם הוציאו מאות או אלפי שקלים בשביל המתנה, הבגדים, הפן, החינה בה נזכרתם בשורשים המזרחיים שלכם לראשונה בחייכם, הלופט בדרום תל אביב שנראה כמו מאורת קראק ואליה הביאו קוראת בקלפים או חשפנית למסיבת הרווקות או רווקים בהתאמה.

החברה הטובה הזאת שמחייכת מהתרגשות בחופה תוציא את פירוט העו"ש למחרת ותראה את המינוס. החיוך יהיה אותו חיוך, רק עני יותר. בגדול, גם אם זה היה האירוע שלי לא נראה לי שההשקעה הכספית הלא הגיונית בעליל על ערב אחד בו אני לבושה יפה ואומרת "תודה שבאתם" לקרובי משפחה מקרבה שביעית שלא ראיתי בחיי היא הוצאה מוכרת. לפחות לא מוכרת על ידי ההיגיון.

שמחה גדולה הלילה

אני לא צריכה אורחים שיחגגו את האהבה שלי ובטח שאני לא מחפשת שיתנו לי פרס על זה שהמערכת יחסים שלי מחזיקה מעמד. אהבה זה משהו אינטימי שאני מעדיפה לחגוג אותה עם ההוא שאני אוהב, כל יום ולא פעם אחת בחיים.

ובטח מבלי לקבל אחר כך ביקורת על מידת העשייה של הסטייק.

רוצים לקבל את מגזין מתחתנים במתנה? לחצו כאן

//שלומי טסה

//הדס גוילי

לא האמנתי, אפילו לשניה, שזה יקרה לי שוב.

לא חשבתי שיכול להיות מצב כזה שארדם ליד מישהו כשאינני שיכורה, עצובה, מחוללת.

לא העלתי על דעתי שהגבר שמנשק אותי בלילה יהיה גם חברי הקרוב.

לא האמנתי שאשמע שוב את המילים "אני אוהב אותך" ושכל הקיטש הזה יישפך ממני.

אבל עובדה, זה קרה.

אני חושבת שהדבר הכי טוב שקרה לי בחיים היה שהשמנתי, בגלל כדור לא מתאים העליתי כמעט 20% ממשקלי ופתאום על גופי הדקיק עטיתי שכבת שומן בלתי מוכרת. לא ידעתי איך לעכל את עצמי עם 15 ק"ג מיותרים. דבר אחד ידעתי – אין יותר גברים, אין יותר לילות של סקס סמים ואלכוהול. את הגוף הזה אני לא מראה לאף אחד. ויהי מה.

בעבר, לאחר שהשלמתי עם הנפש הקשה מנשוא, ידעתי להשתמש בגוף ובמיניות שלי כדי להשיג את מבוקשי. עתה, משאבדו גם אלו, חשתי מיוסרת מתמיד. לא האמנתי שנותר לי עוד מה להציע לעולם, כל שכן לעולם הגברים.

ואז בא א' שלי. לגמרי במקרה, בלי שאף אחד מאיתנו ירצה. לא העזתי לחלום עליו. מבחינתי הייתי גוף שמן ונפש חבולה, שילוב קטלני של מזרנים מהלכים לכל היותר. אמנם החברה הפטריאכלית לימדה אותי להאמין ש"בחושך כולם שווים" וש"מי שממיין לא מזיין" , אבל הבושה התגברה על האמת החברתית המכוערת שבה האמנתי כל חיי מתוך מצוקה ובטחון עצמי של חתול רחוב. הצעתי לו שנהיה ידידים ולמרבה הפלא הוא הסכים.

אף אחד לא הסתכל עליי מבפנים מעולם. אפילו לא בעלי לשעבר. קשה להסביר עד כמה חשתי על בשרי את כל מה שמכוער במין הגברי. מי לא פנה אליי בהצעות שיש שיקראו להן מגונות, אך בעיניי הפכו לנורמה? גברים נשואים, צעירים מאד, מבוגרים מאד, חברים לעבודה ושלל צורות חיים אחרות. מילים משורש ז.ר.מ נשמעו באוזניי יותר פעמים משמי הפרטי בשנים הללו. נאלצתי להחשף לאמירות מחפירות כשסירבתי ולאמירות מחפירות כשהסכמתי. כך או כך, בין אם הסכמתי או לא, המוניטין שצברתי היה מכוער. בשיטת חבר מביא חבר הם הגיעו, חלקם חושפים את פניהם המכוערות באופן ישיר וחלקם מתחבאים אחרי בקבוק יין ומילים יפות. אפילו לא אחד מהם נשאר ללילה. שנאתי את המין הגברי. שנאתי את המין הנשי שמאפשר לו להתנהג ככה. אך יותר מכולם שנאתי את עצמי, שנאת מוות, ייחלתי למותי בכל בוקר מחדש ובכל ערב מחדש. וכך התגלגל לו הגלגל, השנאה העצמית גרמה לי להמשיך בהתנהגות הפוגענית וההתנהגות הפוגענית הגבירה את השנאה העצמית.

ואז בא א' שלי והסתכל והזכיר לי את מה שכל כך התאמצו להשכיח – את הנפש שלי. ולא את הנפש השבורה, הפגועה. את הנפש הצעירה, היפה, הכמהה לחום ואהבה. הוא האמין בי ברגעים שלא האמנתי בעצמי. לפתע גיליתי שכל הקיטש שתיעבתי, הוא החיים האמיתיים. פתאום הבנתי שיש אנשים שבאמת חיים בקלישאה והצטרפתי אליהם. ואני כל כך נהנית.

זה לא היה קל, בגלל העליה במשקל בדיוק החלפתי כדורים והתקופה הייתה תקופה של חרדות קשות והתפרצויות סמי אלימות. א' שלי נחשף להכל, ליפה ולמכוער. לאמונה העצמית המתחדשת בצל החרדה המתעקשת. לצחוק המתגלגל ולבכי האיום , זה שאיים לקרוע אותו מעליי לרגע. אך הוא נשאר. א' שלי הרשה לי להיות מי שאני ובתמורה מי שאני נתנה לו את כל מה שהיא יודעת לתת. נתנה ותמשיך לתת. נכון, יהיו עוד ימים קשים. אבל אנחנו ניצחנו ונמשיך לנצח. אני, א' והתרופות.

//ענבל לוי

אומרים שבשביל שגבר ירצה משהו באמת, הוא צריך לעבוד בשבילו קשה. הוא צריך להזיע, להתאמץ, להילחם ולהשקיע ורק אז הוא ייקבל את תחושת הסיפוק הרצויה שתגרום לו רק לרצות את זה עוד יותר.

אם נותנים לגבר את מה שהוא רצה בקלות מידי, זה כבר לא נראה לו אטרקטיבי. זה קל מידי, לא מעניין ולכן יוותר מראש. גברים מזיינים במוח כמה בנות נכנסות לסרטים מיותרים על בנים כל הזמן ולא מצליחות פשוט לזרום, אבל למען האמת אם נבחן את המצב בעיניים אובייקטיביות, הם אלו שבכלל המציאו את המשחק המטופש הזה אותו אנחנו משחקות בלית ברירה.

אם תתקשרי אליו למחרת, הוא לא ירצה אותך. כשהוא יתקשר, אל תעני. ואז, תחזרי אליו אחרי שעה, אבל תישמעי כאילו שאת באמצע משהו. ותגידי לו שאת בדיוק עסוקה, ולא יכולה להיפגש. אבל אולי מחר יהיה לך זמן, בערב, מוקדם, ארוחת ערב אולי. נדבר מחר על זה. כשהוא יתקשר למחרת, אל תעני ישר. תחזרי אליו. אחרי שעה. תיראי עסוקה, את בכלל לא חושבת עליו בתוך כל היום העמוס שלך, למרות שאת עם עצמך יודעת שהוא הדבר היחיד שחשבת עליו כל היום. הוא יזמין אותך לבירה, תתעקשי על ארוחה, מוקדם. כדי שהערב ייגמר מוקדם, ותוכלי ללכת ולהגיד לו שיש לך תוכניות אחרות. תגידי לו שידבר איתך. אולי תעני. כנראה שלא. אבל תחזרי אליו אחרי שעה.

9Rooms

הם אוהבים שאנחנו קשות להשגה, מרוחקות, מעניינות ומיסתוריות. הם רוצים את הצעצוע היחיד שאבא לא קונה להם בחנות, הם חושקים באותה אחת שאף אחד לא הצליח להשיג, רק כדי להגיד "הנה אני הצלחתי! אני יותר טוב מכם!" אולי זה משהו עתיק יומין, שגבר חייב להילחם עבור הפרס שלו. את הפרס שלו. הוא צריך לזכות בך! אבל אם תגידי לו "היי. אין צורך להילחם, אני בעניין שלך בן אדם" אז לא. הפרס הופך לעוד צעצוע לא אטרקטיבי על המדף, שיעבור זמנו וגם הוא יילך לחירייה.

9Rooms

ואנחנו? אנחנו משחקות את המשחק הזה כל כך הרבה זמן שכבר התחלנו לשכנע את עצמינו שאנחנו אוהבות אותו, אנחנו בכלל המצאנו אותו. זה מכניס ריגוש והופך את העניין למאתגר יותר וככה יותר מתגמל. בלי המשחק בנים לא מעניינים אותנו כי זה היה קל מידי. אבל בנות. בתכלס. בינינו. היינו מעדיפות שיהיה פשוט. נראה בחור חתיך, נכיר, נצחק, נבלה, נתאהב ופשוט נדלג מעל שלב המשחקים.

אז מה המסקנה? בנים צריכים משחקים כדי להישאר בעניין. ואני? אני רוצה גבר שלא צריך משחקים. מישהו שיסתכל עליי וידע שאיתי הוא חייב להיות. לא כי אני מסתורית, ולא כי אני פנטזיה לא מוגשמת שלו. לא כי אני עושה לו חיים קשים עד שהביצים שלו נהיות כל כך כחולות שצריך ללכת לבית חולים. לא כי אני מפרפרת אותו, מטריפה אותו וגורמת לו עם כל "לא" שלי לרצות יותר. לא. אני רוצה גבר אמיתי, כזה שרואה מה הוא רוצה והולך על זה עד שזה שלו, ואז ממשיך לרצות. כי אני שלו והוא שלי ולא צריך משחקים באמצע כדי להבין את זה.

//נטלי להב

תמיד כשאני ממלאת את המקרר במצרכים בשביל שניים, תמיד ביום שבו אני לא חופפת את השיער, תמיד אחרי שאני מציינת בקול רם בפני מי שלא ראה אותי תקופה ארוכה שאני בשלב טוב בחיים, תמיד במוצאי שבוע ארוך ומסורבל, תמיד אחרי שאני חוזרת מהפוגה אצל המשפחה, תמיד בסמוך לתופעות קדם-וסתיות, תמיד כשהכוכבים עלאק בנסיגה, תמיד לאור דמדומי שמש בסמוך לתאריך חשוב, תמיד בחילופי עונות.

תמיד כשאין לי זמן כי אני נורא עסוקה, תמיד כשמתבהר לי אופק, תמיד כשאני צורבת את הרגע בתמונה, תמיד כשאני מעלה את האושר על הדף, תמיד כשאני נותנת את עצמי כדוגמה, תמיד אחרי שאני מחליפה מצעים, תמיד כשאני שולפת מגבת נוספת לייבוש, תמיד כשאני חושבת שדווקא לא קשה לעשות שמיניות באוויר, תמיד כשאני משחררת את הפחד ומסכימה סופסוף להאמין – תמיד אז. דווקא אז זה נגמר.

תמיד באותו הנוסח ותמיד מאותה הסיבה, תמיד זה מסתכם ב"לא יודע" ותמיד אני נשארת שקטה. תמיד נותרות עקיבות כבדות בתוך החדר שלי, תמיד קופסת הגלולות צוחקת עליי בפנים, תמיד המגבת נשארת רטובה, תמיד צפים אלפי סימני שאלה בלב וגדלים קוצים בנשמה. תמיד אני מתקשרת לאחותי ואז להורים, תמיד אני מודה לאל שיש לי כאלה חברים טובים, תמיד הם אומרים את אותם הדברים, תמיד אני מסכימה.
תמיד יש שיר עצוב ברקע, תמיד אין לי זמן לבכות כי אני נורא עסוקה, תמיד אני עסוקה. תמיד אני מרגישה אחרי זה את הצורך לקרצף את הבית, תמיד הלילות הופכים רדופים ואני נופלת למחשבות קטנות אמונה, תמיד אני מחפשת לזהות אם הייתה נורה אדומה, תמיד אני מגלה שהייתה שם נורה והיה לה גוון אדמדם וגם נחצה שם גבול אבל הוא היה מקווקו, תמיד אני מזהה את הגברת עם האדרת במעבר החצייה, תמיד אני חולפת על פניה כי אין לי זמן ואני נורא עסוקה, תמיד אני עסוקה.

תמיד אני כותבת אחרי זה, תמיד אני מופתעת בקושי, תמיד זה לא ברור ולא חד-משמעי ומצריך ממני הרבה חוסן פנימי כדי לדקלם את אותן סיסמאות שחוקות שלא מזיזות לי באותו הרגע, אלא רק בדיעבד, תמיד בדיעבד. תמיד הבושה והעלבון, תמיד ההתכנסות והשתיקה, תמיד חוסר הסיפוק וחוסר המיצוי ותחושת ההחמצה. תמיד הקנאה, תמיד האדישות, תמיד הרצון השברירי בחיבוק אחד אחרון שישכיח את הכול, תמיד הרצון הוא שברירי ותמיד אני לא מצליחה לשכוח כלום.

תמיד תמיד זה ככה, אבל הרי אין כאן שיטה. רק צירוף של מקרים שחוזרים על עצמם לגמרי במקרה, ובלי שום שליטה.

תמיד כשאני משחררת שליטה, תמיד כשכבר לא איכפת לי, תמיד כשאני אומרת שנמאס לי להגיד שנמאס לי, תמיד כשאני לא מפסיקה להיאנח, תמיד כשאני מרימה ידיים ונסוגה למקום מבטחים, תמיד כשאני מחליטה לעלוז בו, תמיד כשאין לי זמן לחשוב מחשבות עמוקות כי אני נורא עסוקה, תמיד כשאני עסוקה.

תמיד כשאני משאירה את המצרכים במקרר להירקב, תמיד כשאני פחות (או יותר) דרמטית, תמיד כשאני נזכרת שאפשר אחרת, תמיד כשאני מבינה שאפשר גם לא, תמיד כשתופס אותי חשק למרוח קרם גוף, תמיד כשבא לי לחפוף את השיער, תמיד כשהמגבת עושה סימנים של חולשה, תמיד כשטמפרטורת החשק עולה באחוז, תמיד אחרי שאני מצהירה בקול רם בפני מי שלא ראה אותי תקופה ארוכה ששום דבר לא השתנה, תמיד כשאני נאחזת בפחד ומסרבת בכל תוקף להאמין – תמיד אז. דווקא אז זה מתחיל.

//טל עזר