תכננתי לכתוב שמצאתי את המתכון המנצח לאושר.

לפני תשעה ימים חזרתי מפריז, ללא המזוודה שלי, היישר לתוך זרועותיהן הדביקות של 39 מעלות שלוו בשיעול קולני ונזלת משובחת. 

 זה לא שהתקררתי, באמת שלא. הסתובבתי ברחבי העיר מלווה במאה וחמישים שכבות, כובע, גרביים ארוכות ושני זוגות מכנסיים אחד על השני. (מודה שעם הכפפות נתקלתי בקושי. מי צריך כפפות שכל התפקיד שלהן הוא למנוע ממך לאכול עם הידיים ולצלם, כאילו הייתה החופשה בחסות משותפת של סטודיו סי ויהדות פולין.) רק המזוודה שלי כנראה לקחה את זה קצת קשה, שלא באשמתה. שהרי היא לא מיועדת למדרכות קרות כאלה, שהטמפרטורה הממוצעת בהן היא בין פלוס 2 למינוס 2, נהיה לה קר בגלגלים. אז היא העדיפה להאריך את השהות בתקופת התאוששות קצרה ולהישאר בקונקשן באיסטנבול, ודאגה שבזכות השפעת אני לא אצטרך כלום ממנה חוץ מפיג'מה. אז לא כעסתי עליה. כשהיא נחתה עם שליח ביום הבא, פתחתי אותה בחדר השינה כאילו לא נפרדנו מעולם והזכרתי לה כמה כיף היה. (אנשים עם 39 מעלות חום מדברים אל מזוודות, זה אחד הסימפטומים.)

אז תכננתי לכתוב שמצאתי את המתכון המנצח לאושר: הימצאות קבועה במרחק של 10 דקות הליכה ממגדל אייפל, שחריגה ממנה מותנית באישור רופא מומחה בלבד. (אף-אוזן-בגט). במקרים מסובכים יותר, מומלץ לרשום מגורים בדירה שמאפשרת לראות את המגדל מהחלון. לצערי זו הייתה הדירה שקיבלנו.

דירת שני חדרים בקומה החמישית ברחוב שקט בסן ג'רמיין, שלא הייתה לי מילה אחת רעה לומר עליה. חוץ מזה שהיא לא הייתה שלי. שבחלון חדר השינה שלה חיכה מדי בוקר וערב מגדל אייפל, בסבלנות רבה ובשקט מופתי. לא "אם מתכופפים קדימה ורוכנים בזווית של 45 מעלות" ולא "ביום טוב". כל יום היה יום טוב, והוא תמיד היה שם. ולמרות שכבר ראיתי את מגדל אייפל, ולמרות שסירבתי להתלהב מ"דברים של תיירים", ואפילו ש"כולם יודעים שצרפתים לא באמת אוהבים אותו", ידעתי שקבלת גישה ללא הגבלה למגדל אייפל בזווית העין, זה ללא ספק המתכון המנצח לאושר. (ובתור מי שזכתה ביומיום לנוף למיצג הארכיטקטוני הנודע שזכה לשם "החלק האחורי של בנק לאומי למשכנתאות", קשה להרשים אותי.) 

הנוף הזה הוא מה שהפיל אותי. הוא האשם הבלעדי לכל מזכרת שקניתי, כל קרואסון שגרם לי לכאב בטן וכל מקרון בגודל של הראש שלי שרציתי לתת לו בית. לא הבנתי איך זה אפשרי לרצות לעזוב את הדירה הזו, ולעזוב את העיר נראה לי עוד יותר בלתי מובן.

בערב השנה החדשה הלכנו יחד עם כל התיירים המאוהבים-בעיר האחרים אל שער הניצחון. אלפי שוטרים חמושים השגיחו על כמות בלתי הגיונית של אנשים צווחנים עם מקלות סלפי וחרמוניות שאכלו נקניקיה בלחמניה והרגישו שיותר טוב מזה לא יכול להיות. אם זה לא ניצחון, אז ניצחון מהו. ועל אף הצפיפות הלעיתים לא אנושית ברחובות ובמטרו, הערב עבר בצורה שקטה ומסודרת.

כמה ימים אחר כך כבר אירעו פיגוע הירי במערכת העיתון "שארל הבדו" והטבח במרכול כשר ברובע ה-12 של העיר היפה הזו, וגרמו לזיקוקי השנה החדשה ולמתכון שלי לאושר, לטעם מר וכל כך לא רלוונטי. הפכו אותו למתכון פג-תוקף. 

כולנו בתור תיירים מאמינים שאם רק תיסע מספיק רחוק תוכל להיות מאושר. שהרי בסופו של דבר, אפילו למארחים שלנו היה מתכון משלהם לאושר שלהם: הם טסו לברזיל. אבל ההוכחה שקיבלתי, הייתה תזכורת עגומה לכך שזה כל כך לא נכון. בין אם יש לך מגדל אייפל מחוץ לחלון או לא, הרכיב החסר למתכון לאושר, הוא בדיוק הרכיב הזה שלא תמיד קל או אפשרי לקבל: שקט אמיתי. 

אז תכננתי לכתוב שמצאתי את המתכון המנצח לאושר, אבל כבר לא יכולתי. אני אמנם החלמתי מהשפעת שלי, אבל עכשיו פריז היא זו שמרגישה רע כל כך, ולא ברור מתי ואם בכלל זה יעבור לה. כשהסתכלתי על המתכון שלי לאושר פעם נוספת, הוספתי לרכיבים קמצוץ שקט, עם קו תחתון למטה. הלוואי שאפשר היה לרשום לפריז לצרוך את זה פעמיים ביום כדי להחלים ממה שקרה לה. הלוואי שהיה אפשר לרשום את זה לכולנו. 

 // אילנה קלמן

השעה הייתה שמונה בערב, ישבתי בגסטהאוס באחד הכפרים הכי צבעוניים בהודו;
תוהה אם להישאר בחדר ולהחביא את עצמי, או לצאת החוצה ולחפש את עצמי.
כך או כך, הרגשתי מאוד חסרה.
הבטן דווקא הראתה לי אחרת והתנפחה בהורמונים שאתגרו לי את מצב הרוח, ובפחמימות שלעגו לי למשקל, אבל זה שהג'ינס יושב צפוף על המותניים, כך הבנתי,
לא אומר כלום על העצמה אישית.

'אני לא בורחת', הסברתי, 'אין אף אחד שירדוף אחריי', הבהרתי.
בסך הכול מתחשק לי להתרחק מכל סימני השאלה.
יותר מזה, קיוויתי לגלות מה יש מעבר למה שאני כבר מכירה.

עם השנים, נאלצתי להאמין שאם אלוהים דוחה לי את השידוך, לא ממנף לי את הקריירה ומתלבט איפה למקם לי את הארגזים, אז צריך להיות יותר מזה – חייב להיות יותר מזה!
החיים לא יהיו פשוטים ורגילים כמו שתכננתי; לוח הזמנים שלי לא יסתכם במשרה מלאה משמונה עד ארבע, בבישול ארוחת ערב משפחתית ובהשכבת הילדים לישון – זה פשוט לא זה -  אז קצת לפני גיל 30 ארזתי את עצמי וטסתי להודו. כאן קורים ניסים.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי; בפעם הקודמת התחמקתי כמעט מאותה הסיבה, אלא שאז הייתי בת 23 והיה כאן בחור אחד שנורא רציתי לאהוב, וכמה קל היה לי לקשור את עצמי לחלום ההוא, ולא לרצות לגלות מה יש מעבר למה שאני כבר מכירה.

אז נכון, כבר אמרו לי לא פעם, ניסים שקורים בהודו לא יכולים להתגשם במציאות הישראלית. בארץ אי אפשר להתמקח על חלומות; או שקונים אותם במחיר מלא, כולל מס דמעות, או שמוותרים וממשיכים הלאה. בישראל, אף אחד לא ירדוף אחריי ברחוב ויצעק: 'פליז מאדאם! קאם, איי גיב יו גוד פרייס, אוקיי?'
אבל קיוויתי.

מחוץ לחדר יכולתי לשמוע קולות מפתים של צעירים שדילגו בין צ'אי לצ'אי והורידו ראשים בגאווה, אבל העובדה שלא זכרתי איך קראו למג"ד, איפה הפלוגה יושבת עכשיו וכמה השגתי בפסיכומטרי, הראתה שלא טסתי מכספי המועדפת. במקום זה טיפסתי על קירות הגסטהאוס באחד הכפרים הכי צבעוניים בהודו, נזכרת שבפעם הקודמת שהייתי באותו המקום, פגשתי בחורה נחמדה בת 30, שעזבה את עולם ההייטק ובאה לחפש משמעות לחיים. נזכרתי איך ריחמתי עליה בזחיחות לא לי, מאמינה שאין סיכוי שלי זה יקרה; הרי עד גיל 30 כבר אדע בדיוק איך החיים שלי צריכים להיראות והם יראו בדיוק כמו שאני רוצה! תהיה לי קריירה מבוססת, יהיה לי גבר נפלא לצידי, נקים יחד בית ומשפחה, וכל המחשבות התועות של פעם ידחקו לשולי הלא רלוונטי, אלא שהמציאות שרטטה לי אחרת, ופתאום מצאתי את עצמי, רווקה בת 30, עוזבת הכול ונוסעת לחפש השראה במדינה בה מסתובבות הרבה מאוד צעירות בנות 23 שחושבות שלהן זה לא יקרה.

בשעה שמונה וחצי נזכרתי שחברה טובה שתלה לי בתיק כרטיסי גירוד. סתם ככה בשביל המזל. למרות שרוב הפעמים אני נהנית מחדוות הגירוד ולא יותר, באותו הרגע כששלפתי כרטיס חיש-גד בורסה ומטבע של 2 רופי, רציתי לזכות. לזכות באמת.

שער המכירה צריך להיות גבוה משער הקנייה…
שער המכירה צריך להיות גבוה משער הקנייה…

כשסיימתי לגרד, חיוך גדול צבע את החדר וההשראה התגנבה דרך חלון פתוח לנשמה. באותו הרגע הבנתי שכשיגיע הזמן הנכון ואחזור לארץ, לא אזנק אל תהומות הריק המוכרים ולא אמעד בין סימני השאלה, אלא אמהר לפדות את ההוכחה שניסים שקורים בהודו, יכולים להתממש גם במציאות הישראלית.

// טל עזר

אני צופה בתחקיר של מיקי חיימוביץ על עובדי הקבלן ובא לי לבכות, לצרוח, לשבור משהו. כמה חוסר צדק, כמה שחיתות, כמה כאב.

אני תוהה כמה אנשים ראו את הסרט הזה, כמה אנשים כאבו בכאבם של עובדי הקבלן או של כל אחד אחר שנפגע מהמדיניות וההתנהלות פה, כמה אנשים רוצים לעשות כדי לשנות.

התחושה היא שהרוב בחברה שלנו מרגיש מרוחק מהדבר הזה שנקרא "פוליטיקה". אולי המרחק הזה נובע מפחד או מחוסר ידע, אבל הוא בעצם אנחנו. הפוליטיקה היא הכי אנחנו שיש. אותה פוליטיקה מורכבת מנציגים שאנחנו בחרנו (אפשר להתווכח מי מרכיב את "אנחנו") ומקבלים בשבילנו החלטות על איך כל דבר במדינה הזו עובד.

בין היתר, התחושה הזו היא אחד הגורמים לחוסר ההתעניינות וחוסר האקטיביות בכל הסוגיות החברתיות המשוגעות שקורות במדינה שלנו. עובדי הקבלן זה רק פסיק בתוך המכונה המושחתת והמשומנת היטב הזו שנקראת פוליטיקה, כנסת, ממשלה. בשליפה מהמותן אני מוציאה עוד כמה פסיקים: יוקר המחיה, מחסור בדיור בר השגה, מנגנון שכירות פרוץ ובלתי הוגן, גיוס חרדים לצה"ל, מע"מ אפס, והרשימה שואפת לאינסוף. רק כשזה נוגס בנו או במישהו יקר לנו אנחנו בוחרים להתעניין, לפעול ולעתים אף להילחם.

חלקנו יצא לרחובות ב-2011 כי קרעו אותו עם שכר הדירה. השאר צפו בזה דרך המסך ותמכו במקרה הטוב, או זלזלו במקרה הרע. המחאה של עובדי הקבלן מתנהלת כבר שנים – ומי לוקח בה חלק? צודקים, עובדי הקבלן. ועוד כמה אנשים שאכפת להם, אבל לא מהווים את הרוב והם לא רבים, לצערי.

מתוך עמוד הפייסבוק של שלי יחימוביץ׳

קשה פה. אין על כך עוררין. אבל המצב שנוצר הוא כזה שכל אחד שקוע כל כך בבעיותיו (גדולות ככל שיהיו) ולא מצליח לראות מעבר ל-ד' אמותיו. נוצרת כאן בורות המונית, התעלמות מתהליכים שישפיעו על כולנו בסופו של דבר, ויש כאן רק מרוויח אחד (או כמה בודדים, ליתר דיוק). 

אנחנו, העם, מפסידים מזה. הכוח של העם כקבוצה שווה יותר מסך חלקיו. אתם מבינים את החשבון? כשאנחנו פועלים בשביל הכלל, התועלת היא עצומה- בשביל הכלל. כקבוצה מגובשת אנחנו יכולים להחליט. אנחנו יכולים להחליט מי יישב שם, מי יהיו נבחרי הציבור, ואז לא יהיה ספק – הם יעבדו בשבילנו. 

אנחנו יכולים להשפיע. אנחנו חייבים להשפיע. זה מתחיל מלבחור. תסלחו לי, אבל בחירות לראשות הממשלה זה ה-obvious (למרות שאחוז נרחב מהציבור יחלוק עליי. 34.8% מהציבור שלא הצביע בבחירות האחרונות, אם תהיתם). 

הבחירות האמיתיות, ההשפעה האמיתית היא בפריימריז. כדי להצביע בפריימריז צריך להיות חבר מפלגה. זה המקום בו אנחנו בוחרים את חברי הכנסת, אחד אחד. הסרטון הבא יסביר את חוקי המשחק יותר טוב ממני:

תסלחו לי על הפרובוקציה, אבל איך אפשר להתלונן על מה שקורה במדינה הזו, כשברגע האמת, בבחירות, בחרנו לשבת בבית ולתת לאחרים לבחור בשבילנו?

כאזרחים במדינה דמוקרטית, יש לנו זכות לקחת חלק בשלטון. זה בא לידי ביטוי בעיקר בבחירות. כמובן שכל עשייה נוספת היא מבורכת, אבל אני מתמקדת בבסיס. אני מגדירה את זכות הבחירה כחובה של כל אדם שמגדיר את עצמו אזרח במדינה. אנחנו עובדים סביב השעון כדי לאפשר לעצמנו לחיות כמו שאנחנו רוצים, אז איך אפשר לוותר על הבחירה באלו שמקבלים את הכוח להחליט על המדיניות? 

 בקיצור, תתפקדו. אוטוטו בחירות, לא שמעתם?

// ירדן ששון

אני הבחורה הזאת שאוכלת פיתה עם מלא מפיות, כי פיתה יכולה להיות סקסית אבל טחינה ממש ממש לא. אני הבחורה הזאת שבסדר גם אחרי הצ'ייסר השלישי, או הרביעי, בחמישי אני הבחורה שמפסיקה לספור. אני ההיא שיודעת הכל על מלחמות, כי עצב זורם לי בדם, אני זאת שרוצה לטייל בעולם, אני ההיא שתמיד יש איתה ברירה, אני זאת שמעריצה גיבורים למרות שמעולם לא כבשה את יצרה.

אני הבחורה שרוצה. 

רציתי להיות כמו כולם ועדיין לזהור, רציתי להיות כמו אלה שהם לפי הספר- שיהיה לצדי איש שאגיד לו כן וחיית מחמד, חמות ששונאים ומריבות על שטויות. רציתי להשתין על מקל ולחכות לפסים, או לפחות לדאוג מהתוצאה. רציתי לא לבלוט, ובכל זאת לנצנץ, או לפחות שזה מה שיחשבו. רציתי להיות בול- לזכור לכבות את הגז רגע לפני; הגלישה, הפליטה והשיא.

אני הבחורה שמחכה. 

חיכיתי לאושר, כי חשבתי שהוא אמור לבוא בכמויות רציפות, ולא בפולסים. חיכיתי לכסף, מאותה החוקיות בדיוק. אני ההיא שרצתה להיות ברנדה, או קלי, ואז באה ואלרי מלון ורציתי להיות הילדה הרעה על אדן החלון. אני ההיא שהייתה מלכת הכיתה, הילדה שהטביעה תלתלים בנטורל פורמולה, שהסכימה לאכול בהפסקת עשר רק ממרח השחר או גבינה לבנה. 

אני ההיא שלא רצתה לשבת ביסודי ליד ארקדי כדי לעזור לו בעברית, אני ההיא שלא הרגיש לה מספיק טוב להיות אני האמיתית.

אני הבחורה האחרונה. 

ההיא שאהבה אחרונה, שאהבו אותה בסוף. זאת שחוזרים אליה. ההיא שאחרי הפסקה של חצי שנה פתאום מופיע זר גדול בדלת, ככה, ביום שישי. אני הבחורה שחושבים שהיא לא פראיירית. אני ההיא שכן. אני ההיא שיודעת מה טוב לי ובאיזה זמן, מה הדבר האמיתי ומה סתם רומן. 

אני ההיא שרוצה להיות גדולה אבל חולמת להישאר קטנה לנצח, אני מטפלת, כמו ריקי לייק, ולפעמים קרבן כמו בנשיקה במצח.

אני הבחורה שלא יודעת מה היא חושבת על אהבה. סתם. אני יודעת, אבל זה סוד.

אני הבחורה שמקווה. 

להסתפק במועט, או רק במה שיש, לשלם במזומן ולא להסתמך על האשראי. ההיא שמקווה שהוא יגיד אם יש לי משהו בשיער, או בשיניים, זאת שמקווה שנצחק מזה אם כן, שהוא יחבק אותי אם לא, הבחורה שמקווה שנמשיך להרגיש איך זה בפעם הראשונה, אבל בכל הפעמים. זה לא תמיד מצליח, אני גם הבחורה ההיא שמאכזבים.

אני דרמה, כמה דרמה, באמא שלי. מוגזמת לפעמים כמו פרק של נקמה, אבל טובה, ביקר לי טובה, כמו אלישיה פלורק בעונה ראשונה. אני ההיא שמחפשת דברים חדשים- בגדים, עצות, מאהבים, אנשים. אני זאת שתמיד חוזרת לכל מה שמוכר, לדברים הישנים- בגדים, עצות, מאהבים, אנשים.

אני הבחורה שמשתדלת.

לצאת לרחוב ולצחוק, סתם ככה, זו שמשתדלת לחייך גם לאלה שבא לי להוריד להם את הראש, ההיא שרוצה להגיד את האמת תמיד, לא להיות צבועה, אני הבחורה שמשתדלת לא להיות צבועה לאלה שבא לי להוריד להם את הראש, משתדלת להיות רגועה, לא עצבנית, ובעיקר משתדלת לא לרצות להוריד לאף אחד את הראש. אני הבחורה שלא מצליחה.

אני הבחורה שאוכלת פיתה, נו. 

לא נעים, אבל אני הבחורה הרגילה. מספיק זמן התנצלתי עליה, כשרציתי להיות כמו כולם ועדיין לזהור. ואני זוהרת, כמו כולם.

אני כבר לא צריכה לפי הספר, וגם לא להגיד למישהו כן. אני הבחורה שאוכלת פיתה, לעזאזל. וצ'יפס. איזה עולם זה צ'יפס, להתחתן.

// נטלי מיכאלשווילי

הרב אמסלם, הרב אמסלם, הרב אמסלם! צעקתי, צעקתי ממש חזק. הרגשתי איך הגרון שלי מחזיק את עצמו

ומתאמץ, בכל הכוח, לא להתפוצץ. באותו רגע, גאווה התמלאה בי כשהגרון שלי, הצליח לא להתפוצץ במעמד כל כך מחייב.

הרי אם היה מתפוצץ – גם הייתי מובהל לבית החולים, וגם הייתי הופך, סביר להניח, ואני לא מזלזל ברפואה של היום, ובישראל בפרט, יש לנו רופאים מצוינים, אבל הייתי הופך כנראה לאילם. וגם, וזה נורא חשוב, במעמד כמו שלי, לסיים צעקה עם גרון מפוצץ זו בושה שתלווה אותי כל חיי, ומספיק אני סוחב בושות עוד מהתיכון. דבר נורא קשה סך הכל, לסחוב בושות, הרי כולם מצליחים לנער אותן מיד ואני, סוחב אותן בושה אחר בושה.

מה שמוסיף למשקל שלי. אבל לא משנה מה, הלכתי לרופאים הכי טובים בארץ. בושות הם לא יודעים להסיר. ואני אמרתי להם – תקשיבו, זה גם בושה שאני ככה עם הבושות על הגב. והם שתקו. בגלל זה, אני מצד אחד לא מזלזל ברפואה הישראלית, אבל מצד שני – ש לי ככה בטן עליהם. כי אם הם היו רוצים, היה אפשר. אבל עכשיו,

גם יש לי בטן על הרפואה הישראלית, וגם גב מלא בושות. לך תמצא בחורה ככה.

ובגלל זה צעקתי לרב אמסלם, וחייב לציין לשבח, שוב, את הגרון שלי, שלא גרמה לכל אלפי האנשים לראות איש שמן עם גרון מפוצץ, אמרתי לרב – אתה חייב למצוא לי שידוך. ומה שהוא ענה לי זה רק – עזוב אותי, אני לא מתמודד הפעם, אני לא מתמודד הפעם. הוא לוקח את זה נורא קשה, כי לוחצים עליו אנשים, ואני ניסיתי לבוא אליו בגישה נוחה. אבל עדיין קשה לו, ואני לא מאשים. אבל הוא התעלם ממני, אז צעקתי. והוא המשיך. סך הכל, אני לא שופט אנשים. אבל ההתעלמות של הרב הייתה לי קצת קשה. כי בכל זאת, רב, והרי, אלוהים מתעלם ממני פעם אחר פעם, אז לפחות שהרב.

הרב אמסלם!

והוא אמר לי, שנראה שאני סוחב המון דברים מהעבר. ותמיד משהו מפריע לי, ומשהו גורם לי לאי נוחות. הנהנתי. הרב אמסלם ליטף אותי כמו שרבנים מלטפים, וכל שכבות הבושה נוקו מעלי. אחר כך הוא עבר לגרון, שהייתה פצועה מהצעקות הרבות, והוא הרגיע אותה. וירד לי לבית החזה, ואז לבטן הנפוחה שיש לי על עולם הרפואה בישראל. והוריד גם את זה. הפכתי לאיש רזה, וחטוב, עם ריבועים ושרירים. כמו שתמיד רציתי. והרב אמסלם הסתכל עלי, כמו שרבנים מסתכלים על אנשים חתיכים כמוני, ופתאום נעלמו לאלפי האנשים

שמסתכלים העיניים.

והתחלתי לדאוג. אמרתי לו, שיש בתוכי דאגה. ואצלי, הדאגות באות בצורה של זקפה. זה בגלל שבצעירותי, הייתי מאונן המון עם דלת פתוחה, כי לא היה לנו מפתח בבית. והוא אמר לי, שאתקרב אליו, ולא אתבייש. והוא שפשף לי את הדאגה והסיר אותה. ועכשיו אני לא דואג. בכלל לא דואג. ומצידי, שיחזרו לכל האנשים העיניים, ויראו, איך אני והרב – כי יותר אני לא מתבייש, ועל עולם הרבנות הישראלי, לעולם לא תהיה לי בטן נפוחה.

// גל משיח

אני חושבת שאני לא היחידה שיש לה נטייה לצאת עם סגנון מסוים של גברים שוב ושוב, לכולנו יש נטייה לצאת עם אותה הגברת בשינוי אדרת, ולאחר מספר מסוים של מערכות יחסים, דייטים כושלים ואפילו שלושה סטוקרים, הינה חמש- עשרה עובדות שאספתי על רווקים בני שלושים פלוס:  

1. הם רגילים לישון לבד לכן שיינה איתם היא אתגר כמו ספורט אקסטרים, הם נוחרים, זזים ודוחפים ואת אף פעם לא יודעת אם תעברי את זה בשלום.

2. כל מה שהם אומרים לגבי הזמן הפנוי שלהם תמיד נשמע חשוד כמו חלוקת תקציב המדינה, את אף פעם לא בטוחה איפה ועם מי הוא באמת היה, כמו שאנחנו אף פעם לא באמת יודעים לאן כל הכסף הלך.

Roy Lichtenstein

3. את לא יודעת עם איזה הפרעה פסיכולוגית תצאי אחרי קשר אתו כמו שאת אף פעם לא יודעת אילו תופעות לוואי יהיו לך אחרי שתאכלי שווארמה.

4. החברים והעבודה שלו תמיד יותר חשובים, להסתפק בזה זה כמו לקבל את תואר נערת החן בזמן שמלכת היופי והסגנית קטפו את כל הפרסים והתארים השווים.

5. הם כמו תשבץ היגיון של הארץ, את אף פעם לא יודעת אם פתרת את כל התשובות באמת נכון.

6. הם כמו מכשיר טכנולוגי עם מיליון אפשריות, אם תלחצי על הכפתור הלא נכון הוא עלול להילחץ ולהפעיל את עצמו מחדש עם מישהי אחרת.

7. הם לא יציבים רגשית כמו שער הדולר, תמיד בעליות וירידות.

8. יש להם את התירוצים הכי טובים, לתפוס אותם בשקר זה קשה כמו להרשיע חבר כנסת על דבר עבירה.

9. להיכנס איתם לזוגיות זה כמו להתחיל תואר, זה מסורבל ומסובך ואת אף פעם לא יודעת מה יצא לך מזה בסוף.

10. כדי להוכיח לעצמם שהם יכולים להתמיד לפחות במערכת יחסים אחת בחיים הם לרוב יאמצו בעל חיים, לרוב נקבה. 

11. הם מסובכים כמו משוואה באלגברה עם יותר מדי מינוסים, פלוסים ונעלמים, בהתחלה הם מאתגרים, אחר כך מתסכלים ולבסוף את מתעצבנת ומתייאשת מהם.

12. אם הוא חולה כדורגל והדבר הכי קרוב לכדורגל שאת מוכנה לסבול זה גרעיני חמנייה בסלט הטבעוני שלך, אל תכנסי לזה אפילו.

13. לרוב הם יהיו מכורים לאחד משלושת הדברים השכיחים ביותר: סמים, סקס ואלכוהול, וככל שהם מכורים ליותר דברים כך מספר מערכות היחסים הרציניות שהיו להם בחיים קטן.

14. קל להתאהב בהם כי הם נורא מקסימים בהתחלה, הם מעולים בהסתרת הפאקים שלהם בדייטים ראשונים כמו שמומחים בפוטושופ יודעים ללטש ללא דופי פגמים.

 15. תמיד תזכרי שאי אפשר לשנות אותם – אבל בהחלט אפשר להחליף.

// דיאנה לויט

ביום שאת מבינה שכתיבה זה  מה שמאפשר לך לנשום בשגרה היום יומית שלך, את הופכת להיות מלקטת. מלקטת נושאים עליהם תכתבי הלילה, אוספת תחושות שאותן את מקלידה במהירות ב"פתקיות" באייפון. את הופכת להיות אספנית של חוויות, שום דבר לא נשכח מזיכרונך, הכל מקבל תוקף ונפח נאה יותר על המקלדת.

החיים שלך מזינים את הרצון לכתוב. כל מילה מיותרת שאמרת במקום לא מתאים, הערה שהעירו לך, היתקלות שגרתית- הכל הופך למילים. 

הרצון הוא לחוות כדי לכתוב, פתאום את כמו גבריאל גרסיה מרקס בספר "לחיות כדי לספר". החיים כבר לא מתנהלים על פי מה שכתבו אחרים, אלא הכתיבה מזינה את החיים שלך. במהלך הכתיבה ואחריה, מתגלה בך האקסביציוניזם החבוי, זה שרוצה שכולם יראו את אשר בראשך, זה שרוצה לקלף ממך שכבות של שתיקה שתמיד אפיינה אותך.

מתוך- Urban Street Art

יחד עם הרצון להיחשף, מרים ראשו הפחד, הפחד שמא יגלו את אשר על ליבך. הפחד ששום דבר כבר לא שלך בלבד. הכתיבה החופשית כבר לא חופשית כל כך, היא כבר תלויה ברגשות של אלו שקוראים אותך. הכתיבה מתרסנת כדי לא לפגוע בקרובים לך, כדי שלא יגלו את הכעס שיש לך עליהם, שחלילה לא יגלו שאת זוכרת את הפגיעה שלהם בך ואת הצלקות שאת נושאת על עורך ועל ליבך בגללם. הכתיבה החופשית, נטולת הרסן מפנה מקום להומור עצמי גרוע, או לביקורת עצמית סרקסטית.

זהירות צנזורה!!!!!!!

(מתוך visualphotos.com)

ואז הצנזור שבך מתעורר לחיים. הוא קורא את אשר כתבת ומעביר ביקורת יבשה ומשעממת. הצנזור השמרן והמשעמם שלא מאפשר לך לירות את החיצים המורעלים למקומות הנכונים ולפגוע להם ישר ללב, אלא רק באוויר בעלטה- מוחק ברשעות את הרגש שלך ומשתיק את הצעקה הרמה, באבחה קלה הופך אותך למותק שאת צריכה להיות.  את הוא הצנזור, הצנזור הוא החינוך הזה שקיבלת בבית- להיות מיושבת, להיות כמו כולם, לדבר בלחש ולא לחשוף את אשר על הלב. 

אותה הכתיבה שמאפשרת לך לחוש כמו מחוץ לגופך את כל מה שעברת, הופכת לאבן הבוחן של אחרים כלפייך. כל מה שידעו עלייך בעבר אינו נכון עוד, אחרת את בעייני הקורא שמכיר אותך במגרש הביתי.  הפייסנות והסלחנות שלך אינם עוד, במקומם יש אותך האמיתית- המצונזרת והמפוחדת מדעתם של אחרים. זו את שמנסה לספר סיפור ולעבור את כל המכשולים, לנסות לצעוק מבעד למבוכה ומבעד למסך השלווה החיצונית ששידרת כל חייך. 

הרצון לספר סיפור חיים הופך להיות "לספר סיפור", סיפור שבו הדמויות הן לא את, סיפור שבו השם הוא לא שלך, סיפור שהוא לא הסיפור שלך. הנרטיב מנצח את האמת הכואבת שעלולה להכאיב גם לאחרים, או לגלות להם שכואב לך. 

למרות שהתיישבת כדי לכתוב את אשר טמון בתוך נבכי זיכרונותייך הכואבים ביותר, זיכרונות שמוצפנים במגירות החבויות ביותר בתאי מוחך ומתחילים כבר להגליד ורק רוצים להתפרץ לכל עבר וללכלך את כולם בהפרשות ודם. את כותבת הכל ואז- באבחת מקלדת מוחקת את הכל. 

את כבר לא הסיפור, את המספר.

// אסתי נדיב

מעולם לא היו חסרות לי בנות. לא חברות ולא בנות להעביר איתן את הזמן. לא האמנתי בידידות, תמיד אמרתי שזה משהו שבנות המציאו לעצמן כדי לבלות עם כמה בנים במקביל ולהרגיש בסדר עם זה. את אלה שהגדירו עצמן "ידידות" שמרתי במקום שמוקדש לשעות שמשעמם לי בשיעורים או באמצע הלילה.

אחת מהן הייתה שונה. לא יודע אם לקרוא לזה ידידה, יצאתי איתה. אולי אפילו יותר מזה, יכול להיות שאפילו אהבתי אותה. אבל זה היה קצר. היא הייתה קטנה כזאת, מישהי שבא לך להעיף באוויר בכל פעם שאתה רואה אותה. אני לא יודע אם הייתי מגדיר אותה כוסית, אבל לא כי היא לא כזאת, פשוט האופי שלה נכח שם יותר מהמראה. היא לא הייתה שמנה, הייתה אפילו רזה. אבל מה שעניין אותי ב-20 הדקות הראשונות שפגשתי אותה, הפסיק לעניין אותי בדקה ה-21.

חבר משותף הכיר בינינו. היה לה חבר, תמיד היה לה חבר. כשאני חושב על זה, מעטות הפעמים שהכרתי אותה רווקה. וזה מוזר, כי לצד כל החברים שלה, תמיד היו לה ידידים. היא הייתה כמו הבנות הטום-בוי האלה, ש"מזיינות" גברים, פמיניסטיות במסווה של מגניבות. אבל היא לא "זיינה" אף אחד, ומערכות היחסים שלה תמיד היו רציניות וארוכות. והידידים שלה תמיד היו נוכחים. גם אם היא לא הייתה נפגשת איתם, הם תמיד היו ברקע, בשיחות הוואטסאפ או הצ'אט המעצבן הזה של הפייסבוק, תמיד הם שם. והיא, מצידה, דאגה לטפח את הקשר עם כל אחד מאיתנו. להשקיע את מידת ההקשבה הרצויה או אפילו לדבר איתנו בטלפון שעות, העיקר שנהיה מרוצים.

היא הייתה מהבחורות האלה שנותנות לך להרגיש שאתה הכי טוב בעולם, שאם מישהי לא רוצה אותך זו היא שמטומטמת ולא הגיוני שהיא לא רואה כמה מדהים אתה. אבל היא גם ידעה לתת לך בראש, לכעוס עלייך כשהתנהגת בצורה שלא נראתה לה, להתעצבן ממש. ואהבתי את זה. ככל שהיא התעצבנה ידעתי שהיא מקשיבה לי יותר. אם הייתי אומר את אותו הדבר לחברים שלי, הם היו משתיקים אותי ואומרים שאני גיי שאוכל את הראש ושאלך למצוא חברה. מציאת החברה הייתה פעולה קשה משחשבתי, אבל היא הייתה הדבר הכי קרוב לזה.

אחרי כמה חודשים היא נפרדה מהחבר. פתאום היא הייתה רווקה ולא ידעה מה לעשות עם הסטטוס הזה. היא הייתה רגילה להסתכל על כולם בבוז, לזרוק "יש לי חבר" ולסובב את הראש. מהר מאוד היא למדה, שיחקה עם הסינגל כמו זמרת מקצועית, מראה נוכחות בכל מקום, עד שגם לה נמאס. וכשהיא הייתה נשברת היא הייתה נעלמת, אפילו לי. יכולתי להתקשר אליה שעות וההודעה הקבועה של "אני במרתף" הייתה נשלחת שוב ושוב. התעצבנתי. לא הבנתי איך ברגע כל כך קריטי, כשאני צריך אותה, היא פשוט נעלמת. לא עונה, מתעלמת.

לקחתי החלטה, אם ההר לא בא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר. הסתכלתי על ההודעה האחרונה שלה "במרתף" ועל ה"נראה לאחרונה" שלה, והחלטתי להוציא אותה מהבית, לעשות לה קצת טוב. נסעתי אליה, אחותה פתחה לי את הדלת, הסתכלה עליי במבט מוזר, אבל הכניסה אותי הביתה, כי הייתה רגילה שאנשים אקראיים באים אל הבית. ירדתי במדרגה הראשונה והתחרטתי. הלכתי אחורה. מה אני צריך לרדוף אחרי מישהי שאני אפילו לא מזיין? היא הרי השתמשה בי. היא משתמשת בכולם. אולי חוץ מהחבר הזה שלה שהיא שבויה שלו. כשהיא תצטרך אותי היא תדבר. כשיתחשק לה להיות עם אנשים אחרים היא תעלם. ואני בטח אזרום עם כל הגחמות האלה. אולי כי מזוכיסט. אולי כי אני רוצה לשמור על הסיכוי.

סגרתי אחריי את הדלת ועם הטריקה, קיבלתי הודעה "יש מצב שהיית פה? הרחתי אותך"

אולי באמת יש בה איזה קסם. הלוואי וידעתי.

// רוני שינקמן

אני בוחנת, בוחרת, מצפה, ממתינה, מדמיינת איך זה יהיה ובסוף כשזה מגיע זה לא בדיוק מה שחשבתי. הזמנתי מרק קובה והגיע קובה בלי מרק, הזמנתי את הסלט הויאטנמי והם בדיוק החליפו לו את הרוטב, הזמנתי סושי והווסאבי נגע בו וקלקל את הטעם.

גם הוא לא בדיוק מה שחשבתי. הוא קצת פחות וקצת יותר ממה שייחלתי לעצמי.

הוא נראה כמו שחשבתי רק קצת יותר גבוה וקצת יותר שרירי. הזיפים בדיוק במידה. הוא מדבר בדיוק כמו שחשבתי אבל קצת יותר מצחיק ובלי קול בס. הוא מוכשר כמו שדמיינתי אבל בהרבה יותר תחומים. הוא אוהב לשבת בבית אפילו יותר ממני. הוא לא ישתה איתי אלכוהול אבל הוא יזמין איתי אוכל. הוא מעשן ולא מראה סימנים שהוא רוצה להפסיק.

הוא אוהב את המשפחה שלו אבל קשור אליה פחות מאשר אני למשפחה שלי. יש לנו סדרי עדיפויות שונים. הוא הרבה יותר מבולגן ממה שחשבתי שיהיה, התרגלתי למסודרים ופדנטים יותר ממני, והוא הרבה פחות. לפעמים בא לי להשתגע מזה אבל אני בוחרת שלא, כי יש לו מספיק דברים טובים אחרים בין כל הבלאגן הזה שלו. הוא הרבה פחות דרמטי ממני, הרבה יותר רגוע, הוא צוחק ממני, הוא אוהב לאכול והוא לא יודע לבשל.

הוא כל מה שחשבתי שהוא יהיה – רק קצת יותר מזה וקצת פחות מזה, אבל כמו שמישהו שפעם אהבתי אמר לי כשהוא סופסוף מצא את האהבה האמיתית שלו – "כשזה זה, זה פשוט זה". זה נשמע כמו קלישאה, אבל אם התמזל מזלך ומצאת את "זה" אז זו לא סתם סיסמה אלא המציאות. כל מה שהיה בעבר נראה פתאום הגיוני. ברור. מקובל. הלקחים שהייתי צריכה ללמוד והכאבים שהייתי צריכה לחוות וכל מה שקרה ובעיקר לא קרה – כמעט הכל פתאום מקבל את ההסבר שלו.

כשמחפשים לא יודעים מה ה-דד ליין. מתי תסתיים המנהרה ואראה כבר את האור, מתי האכזבות והכשלונות לאורך הדרך יבהירו שהיה שווה לחכות, מתי שברי הלב ורסיסי העבר יתאספו יחדיו, יהפכו לכלי חרס מרשים ויודיעו חגיגית שהעתיד הזוגי מתחיל עכשיו וזהו, זה זה, זה שלכם, זו אהבה, עכשיו תשמרו עליה.

ופתאום באמצע החיים זה קורה גם לך. את מוצאת את עצמך יושבת על ספה ענקית עם איש שתמיד נראה לך ענק, גם כי את קטנה וגם כי את טיפה מעריצה אותו. מי שגורם לך ככה לחייך ראוי להערצה. מי שהצליח להסיר את קורי העכביש סביב ליבך מבלי לגרום לשריטות, הוא ראוי להערצה. היד שלך גורפת את שערות ראשו, ואת יושבת לצידו ויש לך בלב שלווה כזאת. זה טבעי לך, נכון לך, נעים לך, ובפעם האחרונה שהרגשת ככה היית באמצע שנות ה-20 לחייך, ביקום שלא קיים כבר.

הוא אוכל לידך את הטייק אווי, שהגיע כמו שציפיתם, רק קצת אחר. פאד תאי עם מלא בוטנים למעלה, כמו שאת אוהבת והוא לא. את שותה לידו את כוס היין המלאה שלך ופתאום את רואה רק כוסות מלאות. הריקנות עברה לתחומים אחרים בחיים, שם קל לך יותר להתמודד איתם כי הם תלויים בעיקר בך ופחות בגורל, שיואיל בטובו להביא לחייך בדיוק את האדם שאת רוצה, בדיוק בערך.

אהבה זה כמו טייק אווי.
לפעמים עד שהיא באה כבר נגמרת הסבלנות.
לפעמים מותר לפנטז גם על מנה שעדיין לא הגיעה.

// סיוון סטרומזה

יום שלישי, שתיים עשרה בצהריים, תחילת הקילומטר השישי בריצה על ההליכון בחדר כושר, מזפזפ בטבעיות בין הערוצים בטלוויזיה, בין שידורים חוזרים של "חברים" לבין ערוץ "הנשיונל ג'יאוגרפיק" (ערוץ שמשום מה מאד נפוץ בחדרי כושר) ונתקל במהדורת חדשות מיוחדת שמתחילה בערוץ שתיים עם הכותרת "ארבעת הקורבנות בפיגוע בהיפר- כשר מובאים למנוחות".

זכרתי שהיום אמורה להתקיים הלוויה, כאן אצלנו בארץ, בהר המנוחות בירושלים, אבל משום מה השידור הזה הגיע אלי ממש בהפתעה. האוזניות מחוברות לטלפון הנייד מוציאות סאונד של מוזיקת האוס בפול ווליום שזאת המוזיקה שאיתה אני בדרך כלל מתאמן, הגוף ספוג זיעה אבל הראש נמצא במקום אחר לגמרי…

מסתכל כמו בהיפנוזה על הטלוויזיה, על טקס לוויה של ארבעה אנשים שאני כלל לא מכיר, אני לא שומע את הקולות אבל רק רואה את המראות של "טקס הקריעה" שבו רב עובר בין הקרובים האבלים של הנרצחים וגוזר להם אחד אחרי השני את החולצות. בשלב הזה, כשמצלצמות הטלוויזיה מוצמדות לפנים של האבלים ברגעים הכל כך קשים האלה שהם נמצאים על אדמת ארץ ישראל המחבקת והאוהבת במעמד אנשי הציבור הבכירים של המדינה וקוברים את יקיריהן, העיינים שלי התמלאו בדמעות שזלגו במשך דקות ארוכות והתמזגו ביחד עם הזיעה.

הסתכלתי שמאלה וימינה אל עבר ההליכונים שלצידי לראות אם הרצים שעל ידי מבחינים בי בוכה כמו תינוק ביום היוולדו, וכלום, במזל, ניצלתי מהפאדיחה, כל אחד היה עסוק בשלו. הנער שלצידי ראה שידור חוזר של משחק כדורגל והקשישה שהלכה הליכה קלה בהליכון מהצד השני ריחפה במחשבות שלה.

בשלב מסויים, כשהחלו הנאומים של נשיא המדינה וראש הממשלה, שאת המלל שלהם אפשר היה לחזות מראש, הפסקתי את הריצה, ניגבתי בזריזות את הפנים מהדמעות ויצאתי החוצה מחדר הכושר אל חלל חיצוני ריק מאנשים, מנסה להסדיר את הנשימה ובו זמנית גם להבין למה בכיתי עכשיו במשך רבע שעה.

מתוך ויקיפדיה

באותם רגעים נפל לי האסימון שגם שבוע קודם לכן בכיתי כשצפיתי בסרט דוקומנטרי על חולת סרטן וכמה ימים לפני כן בכיתי מהתרגשות ומאושר מפאקינג שיר ששמעתי ברדיו באוטו שהצטרף לבכי אחר שהיה שבוע לפני לכן ולבכי נוסף שהיה לי בחודש שעבר ואז פתאום קלטתי שאני בכיין! ולא רק בכיין, אני האימאמא של הבכיינים!

נכנסתי בחזרה למכון עם עיניים מעט נפוחות וישר הגעתי לאזור המשקולות להחזיר לי בחזרה את הגבריות שאבדה לי רגעית ברגעים האחרונים עם ההתגלות העצמית שזה עתה חוויתי. עושה סט ועוד סט וגם נותן צעקת: "אווווי" של מאמץ, מסיים את האימון, קורץ למדריכת כושר עם הטייטס הצמודים (מקווה שלא הבחינה בתינוק בוכה על ההליכון) וממשיך לדרכי.

אז למה לעזאל לי ולבערך  – 90% מהגברים בארץ יש בעייה עם זה שאנחנו בוכים בציבור? מה מביך בנזילת הדמעה הזאת? מה גורם לנו להרגיש פחות גבריים כשאנחנו מרגישים ומזדהים עם רגשות של אנשים אחרים? למה כשאני יודע שהולכות לרדת דמעות אני ישר מנסה להיות מבודד מאנשים?

נמאס לי, בשנת 2015 גם לגברים מותר לבכות ואני אבכה, אם זה במכון כושר, ואם זה במשחק כדורגל ואם זה בדוכן שווארמה!!! (רק חייב לציין לנשים שקוראות את הפוסט שאני גם מלא בטסטוסטרון, נשבע, מוכן לשלוח תוצאות של בדיקת דם).

// פז רובינזון

מאז שהגעתי לגיל 30 אני מרגישה שחוקי המשחק השתנו. אין לי כבר את כל הזמן שבעולם כדי להכיר אותו לאט לאט ולגלות אם הוא האחד בשבילי, אני לא אומרת יותר "בסדר, מה אני בלחץ. יש לי עוד זמן".

הבנתי שאולי אין באמת אחד שהוא רק בשבילי, אלא אינסוף אפשרויות, ושאני רק צריכה למצוא את זה שהכי יתאים לי. הבעיה היא לדעת איפה לעגל פינות, אם בכלל. הרי נסיך חלומותיי לא יבוא לדפוק לי בדלת, וגם אם כן, הוא כנראה לא יהיה בדיוק כמו שדמיינתי אותו ובטח יהיו גם בו דברים שאני לא אוהב, אבל שאהיה מוכנה לקבל.

9 ROOMS

יש שלושה דברים שאני לא מוכנה לוותר עליהם, נקרא להם השילוש הקדוש. מספיק שמישהו יחסר באחד מהם כדי להוריד לי ממנו. זה לא משהו שטחי, ואני לא מתנשאת וחושבת שגברים צריכים לעמוד אצלי בתור, אלה הם הדברים שעליהם אני פשוט לא מוכנה לוותר.

אז נתחיל מהמוח. פעם יצאתי עם בחור שלא ידע מי זה קורט קוביין. או nirvana. אני לא מחפשת לצאת עם גאון הדור, וגם לא עם בעל שני דוקטורטים לפחות. אף פעם לא נמשכתי לבחור הכי חכם בכיתה כי לא בא לי כל הזמן להרגיש לידו טיפשה, אבל אני כן רוצה מישהו שיהיה לא פחות חכם ממני. זה גם לא שיש לי דרישות אקדמאיות, למרות שאקדמאים הם סקסיים בעיניי. זה יותר עניין של ידע כללי, אינטליגנציה רגשית ובכלל. אני לא אמשך למישהו שטיפש ממני.

NIRVANA

הדבר השני הוא מודעות. האקס שלי למשל היה מבחינתי מושלם. הוא היה חתיך, חכם ומבין עניין. הוא היה גבר גבר, כזה שלא נכנע לאף אחד ושום דבר, הוא היה קצת יותר חכם ממני, ורק כי הוא ידע לעשות כסף כמו שאני לעולם לא אדע. אבל בכל פעם שניסיתי לדבר איתו על משהו שקשור לרוח, הוא התקפל לכדור קטן ומצ'וקמק ועשה כאילו הוא לא שומע אותי עד שהייתי מפסיקה לדבר. ומה עם להשתדל להיות ערני בכל רגע כדי לחיות את החיים שלך בצורה הטובה ביותר? לא רוצה לצאת עם מישהו שבכל פעם שאדבר על מדיטציה יחשוב שאני קוקו לוקו.

מדיטציה עוזרת

והדבר השלישי והכי חשוב, הסקס. מבחינתי מערכת יחסים שיש בה סקס פחות משלוש פעמים ביום – כולל סקס בוקר – זו לא מציאה גדולה. יצאתי פעם עם מישהו שהיה שוכב איתי פעם אחת בערב, וזהו. בבוקר הוא לא התעניין בי או בגוף שלי שרק רצה שילטף אותו במקומות הנכונים. זה עניין של התאמה, של כימיה מינית ומקום דומה על הספקטרום, שמתחיל מאנשים שיכולים לחיות בכיף רוב חייהם בלי יותר מדי סקס ונגמר בסוטי המין. אם את בקצה, לא תוכלי לצאת עם מישהו שבקצה השני ולהיפך. חייבת להיות התאמה. ולא חשוב כמה אתם מסתדרים בכל שאר התחומים בחיים, חוסר התאמה בסקס מועד לכישלון לטווח הארוך.

בתכלס, מה אני יודעת. אני אף פעם לא שוללת מראש דבר, אבל אני כן אוותר על מישהו בגלל חוסר התאמה באחד מקודקודי השילוש הקדוש כי הם בסיסיים עבורי. אני יכולה להסתכל על כל אחת ממערכות היחסים ולהגיד בדיוק איזה מהם היה חסר. אבל יש מעט שאני יכולה להסתכל עליהם ולומר שהיו את שלושתם. בפעם הבאה שזה יקרה, אני לא אתן לו ללכת כל כך מהר.

// נטלי להב

תשעים אחוז מהתלמידים שלי מאובחנים עם משהו. כולם מודעים למצב, זה לא מפריע להם. יש להם p.h.d במה זה a.d.d והבן דוד שלו a.d.h.d. הם לוקחים רטלין, דקסרין קונצרטה. הם יודעים את השעות, את המינונים, והם יודעים להתנצל לפני השיעור מראש אם הם שכחו לקחת את הכדור.

כמה פעמים בחיי שאלתי את עצמי אם גם אותי היה צריך לאבחן במשהו כשהייתי יותר צעיר. חלק מהפעמים השאלה הייתה נסיון למצוא תירוץ לזה ששוב נכשלתי במתמטיקה. קיויתי שיום אחד תתגלה התסמונת "דיסלקציה ממש ספציפית שקשורה למספרים" ואז סוף סוף יתנו לי הקלות. לא קרה.

למען האמת חוץ ממתמטיקה הייתי תלמיד לא רע בכלל. רוב הפעמים שהרגשתי שאני שונה משאר האנשים מסביבי נבעו מסיטואציות חברתיות. גם במקרה הזה קיויתי שיום יבוא ומישהו יאבחן אותי כסובל  מ"פסיכוטיס חברתיתיס", ויתן לי הקלות, יסביר לי שאני חייב לצאת פעם בשבוע לבירה עם חברים בתור טיפול מונע או לפחות ירשום לי גראס רפואי.

התקוות שלי לאיבחון כזה התמסמסו עם השנים. אני חייב להודות שעוד לא ניסיתי קאוצ'ינג, הילינג ותקשור דרך מלאכים, אבל כרגע ההרגשה היא שאני לבד בעניין. ואולי זה לא כל כך גרוע. נכון, ממש לא מומלץ לאבחן את עצמך בשום מישור. אבל מה אם לנסות להסתכל לעצמך בעיניים באופן שכלתני ככל האפשר? רוב המוזרות החברתית שלי נובעת מסטרס, אוקיי, את זה כבר הבנתי. כתבתי את זה, הקאתי את זה, קיבלתי תגובה מרגשת מאימא שלי אחר כך- יופי.

יושב בנאדם ומנסה להבין מאיפה הסטרס בא. ומאיפה הפתיל הקצר. יושב, ונזכר. כשהייתי בן 6 ראיתי כתבה בטלויזיה על רעב באפריקה. קפאתי מול המסך לחמש דקות, ואז התחלתי לילל בבכי ולצרוח על ההורים שלי שאני רוצה לתרום את דמי הכיס שלי לקניית קילו מלפפונים וקילו עגבניות לרעבים באפרקיה (מזכיר שוב- הייתי בן 6. לגיטימי שחשבתי ששני קילו ירקות יצילו את מרכז אפריקה מרעב).

זה אני בגיל 6, מנסה לפתור את הרעב באפריקה

אז מה אתה מנסה להגיד, חוץ מזה שהיית ילד קצת מוזר? חכו, הנה זה בא. לא משנה כמה זמן עבר מאז, הילד בן השש הסופר רגיש ההוא עדיין חי ובועט. מתוחכם יותר, מסווה את עצמו כדי שלא יחשבו שהוא משוגע, כבר לא בן שש אבל חי וקיים.

אנשים רגישים לא מקבלים תסמונת מיוחדת בשבילם. גם לא כדורים (מה עם הגראס הרפואי ההוא? לא? אוף בסדר). באופן אירוני הם בדרך כלל נמצאים בתחומי האומנות, שהם גם ככה תחומים דרמטיים גם בלי הדרמה שאנשים כאלה מביאים איתם.

איש בתחום אומנותי לדוגמא
צילום: אפרת אביגיל בשרי

אני מכיר איש אחד כזה שלא רוצה ולא צריך את כל הדברים האלה. מה שהוא כן רוצה זה קצת הבנה. רק זה ולפתור את הרעב באפריקה.

//זהר רץ

אזור הדמדומים של הכדורגל הישראלי מכיל כרגע את שתי הקבוצות שלנו. אין לנו אלא להתנחם במשפט שאמר המאמן הגרמני האגדי אוטו ריהאגל: "לפעמים אתה מפסיד – ולפעמים הקבוצה היריבה מנצחת".

מורן:

1. כדי שלא תישרף נשמתי בי בעודי חי, אוציא מקרבי את המילים השורפות את גרוני. לפעמים, ברגעים קשים במיוחד, אני קצת מקווה שנרד ליגה. נכתת את רגלינו וצעיפנו בין האיצטדיון ביבנה להיכל הכדורגל בעילוט. נבנה קבוצה של שחקני בית ונחזור בסערה לליגת העל. גדולים יותר, טובים יותר, חכמים יותר, יפים יותר, מאושרים יותר.

בכלל לא O.K

2. מרקו בלבול הגיע והתחיל להמציא את הקבוצה מחדש. שינויים, ניסויים, מעלה את דגני לקישור, מחליף את שני המגנים, קובר את ג'בר עטאא בין בקבוקי המים לספריי הקסם, נותן לכליבאת 82 דקות. הלו! מרקו! איפה אמא? כי בא לי לבכות בחיקה.

3. המשחק של מכבי חיפה ייפול או יקום ואז ייפול על התקפות מתפרצות ובעיטות לחיבור של חן עזרא. מרוב התבססות על מתפרצות השחקנים לא יודעים לעשות שום דבר במשחק מסודר, שלא נדבר על יצירת מצבים. איטית, מסורבלת, כבדה, חסרת דימיון, חסרת יכולת, לא מאומנת. קצת מזכיר לי את הקבוצה שאני משחק בה בימי רביעי.

4. אני אוהב את גוסטבו בוקולי אהבת אמת. רק בשנה שעברה קיבלתי ממנו חולצה עם חתימה. גוסטבו כבר לא מתאים למשחק שלם, לא יכול להתמודד באמצע אפילו עם נערי הפועל פ"ת בטח שלא מול סוללת הסימפסונים. אני לא מאשים את גוסטבו, אלא את מי ששם אותו שם, דורש ממנו לבצע פעולות שהוא כבר לא מסוגל. כרגע הכדורגל של גוסטבו מורכב מלב והלב הזה גדול, אבל בכל משחק נוצר בו סדק קטן. אל תשברו לו את הלב.

להיות במרכז לא מבטיח שלא תהיה לבד. מכבי חיפה הפייסבוק הרשמי

5. הקבוצה לא צריכה שינוי בעמדה זו או אחרת. היא צריכה שידוד מערכות ושינוי דפוסי מחשבה. לשלם לאלמנות, יתומים, נזקקים ומהגרי עבודה זה חשוב וטוב ליחסי ציבור, אך כנראה שלבנות כך קבוצת כדורגל זה בלתי אפשרי.
ואז החתימו לי את אלירן עטר… (דופק את הראש בקיר).

מור:

1. הירוק פה חושב שהקבוצה שלו במצב גרוע, לי נראה שהוא פשוט התרגל ליותר מדי טוב. ככה זה כשלוקחים אליפויות בקבלנות והופכים לדבר האמיתי בכדורגל הישראלי. אין קלישאה יותר שחוקה מזו האומרת שארוכה הדרך למטה, ואצלם, ברוך השם, יש הרבה דרך למטה.

2. אנחנו, לעומת זאת, רגילים לתנודות במצבנו, התנודות הרבה פחות חדות. דאבל פעם בעשר שנים, עונה יפה באירופה פה ושם, הרבה סגנויות וגם כמה גביעים שאספנו על הדרך. זה לא הופך את הכדורגל שהפועל משחקת לנסבל יותר. אוי לעיניים שרואות.

3. עומר דמארי, מבחינתי אחד משלנו, עושה צעד מהיר ומשלים את צעד הפרש השחמטי שלו בתנועת אלכסון לליגה השנייה בגרמניה. חלק יבקרו את המהלך, חלק יגידו שהכל עניין של כסף, חלק יפרגנו. אני אומר: זה לא הצעד האחרון. כשיש תחושה שדברים טובים קורים לאנשים טובים, אני מרוצה. תענוג.

תפס כנפיים. ר.ב לייפציג העמוד הרשמי בפייסבוק

4. ואם כבר דברים טובים אז האולם ע"ש אריק איינשטיין (זה שעיריית תל אביב לא החליטה איך לקרוא לו אבל לנו זה לא ממש משנה): שני משחקי בית, שני ניצחונות. אוירה מדהימה, קטש נראה כאילו נוח לו באדום. תחושה שדברים טובים הולכים עוד להגיע. לא מאמין שאני אומר את זה, אבל מזל שיש לנו את הכדורסל השנה.

טום בריידי, ווינר אמיתי גם בוויקיפדיה

5. המשחק האמיתי – הפלייאוף של ה-NFL לקראת סיום ואני כל כך שמח שחזרתי לראות פוטבול. ספורט שלמביט מהצד נראה אלים ללא תכלית אך למעשה מכיל בתוכו כל כך הרבה מחשבה, ספורטאי על ומתח מטורף. עוד שלושה משחקים לסוף, ממליץ מאוד לא לפספס. כמו כן, טום בריידי המלך.

ג'ון פרושיאנטה שמע לראשונה על מכבי חיפה בשנת 2005  מחבריו השבדים חברי ABBA, לאחר שמאלמו העיפה את הירוקים ממוקדמות ליגת האלופות. אך לא אחד כפרושיאנטה ייקח את הצד המנצח. תודה לך ג'וני בוי.

// מור שפיגל ומורן כהן

אני אטי ואני מדברת עם זרים.
אולי משהו השתבש בחינוך שלי, אבל אני באמת מאמינה שלדבר עם זרים זה לא כל-כך נורא. לפעמים יש לי תחושה, כאילו אנשי העולם כולם מפחדים לחלוטין מזרים- ועל מה? הרי גם אנחנו זרים בעיני הזרים!
שלא תבינו לא נכון, בניגוד לדעה הרווחת, בהחלט יש פה עניין של שיקול דעת. אם מישהו מרגיש לי חשוד או מסוכן בוודאי שלא אשאר ואפטפט, אבל אני לא יכולה להפסיק לתהות- האם גם אנחנו נראים לאחרים כל כך מפחידים ומאיימים?

אם חושבים על זה קצת, אני מניחה שאני זרה קצת מוזרה.
אני זו שעושה פרצופים לילדים שלכם אבל מתנהגת כאילו הכל כרגיל כשאתם מסתכלים. אני זו שאדבר עם הזקנים בקופת החולים, אתבדח עם הקופאי של הרכבת, או אציע טרמפ לאנשים שביקשו ממני הכוונה. אני אדבר במשך שעה שלמה עם המוכרת בחנות הספרים על כל הספרים האהובים עלינו, ואכיר את כל שליחי האוכל שמגיעים אלינו לעבודה. אני זו שעורכת היכרות עם האנשים שיושבים לידי בטיסות, הרי בכל זאת, אנחנו נחלוק את אותו המטר ברבוע למשך 12 שעות..
בכל מקום שאליו אלך, אני מדברת עם זרים וזרים מדברים איתי בחזרה.

(ולפעמים הילדים גם עושים פרצופים בתגובה…)

המשפחה שלי תמיד נהנית לצחוק על החיבה היתרה שיש לי לזרים ולהם אליי.
אבא מספר שכשהייתי קטנה, באחד הימים הוא הסתובב לרגע להגיד שלום, וכשחזר הוא מצא אותי מספרת לזוג רנדומלי עם כלב שפגשתי ברחוב שההורים שלי התגרשו ושאני ממש בסדר עם זה כי כולם אוהבים אותי ושעכשיו יש לי שני בתים. אפילו סיפרתי מה כל אחד מהם קנה לי ליום ההולדת.

אחותי נלחצה כששמעה שבטיול שלנו ליפן פטיאס ואני פגשנו בבחור רוסי בשם דניס, והתלווינו אליו ליום שלם שבו הוא הוביל אותנו בכל הרחובות והסמטאות הקטנות של טוקיו, טייל איתנו יום שלם, צילם אותנו ואפילו הזמין אותנו לארוחת ערב! מבחינתנו- הוא עשה לנו את היום, אבל איכשהו לאחרים זה נראה מוזר ואיום.

דינר עם דניס… לא מאיים כלל וכלל

גיסי לעולם יזכור לי שבטיול בארה"ב לפני ארבע שנים כשחיכינו לאוטובוס התיישב לידנו אדם זקן ומחוסר רגל, שהתחיל לספר לי על חוויותיו ממלחמת ויאטנם. סתם ככה, שאל איך קוראים לי, ופשוט התחיל לדבר ולספר... המשפחה ניסתה 'לחלץ אותי מזה', אבל מבחינתי ישב לידי אדם בודד מאין כמותו, שרק רצה שמישהו יקשיב.

קשה לי לתפוס את החוויות האלו כמוזרות כל כך. נכון, יש אנשים גסי רוח וזאבים מחופשים שמחפשים לפגוע בנו. אני לא חושבת שבגללם אנחנו צריכים להפנות עורף ולהתעלם מכל האנשים הטובים באמצע הדרך, או יותר גרוע- לא להיות האנשים הטובים בדרכם של אחרים. בגלל אנשים רעים נסתגר בעצמנו לגמרי ונתעלם מכל השאר? זה כמו להגיד שבגלל שברון לב אחד נסתתר לנצח ולא נאהב עוד לעולם, לא?

לעולם אין לדעת איפה נפגוש חברים חדשים..

אולי אני נראית נחמדה מדי, שזרים מדברים איתי תמיד. אולי זה משהו שאני משדרת כמו שאימא שלי אוהבת להגיד. אולי זו פשוט ההבנה שבעולם קטן כמו שלנו, זרים הם לא לגמרי זרים- הם ילדים, אחים, הורים או סבים של מישהו. אולי אפילו שלכם. הם לא מפחידים כשחושבים עליהם ככה, ולרוב הם פשוט בודדים.

אז למרות שגם כשהאוטובוס ריק יבחרו לשבת לידי אנשים זרים שאני בכלל לא מכירה, במקום להתבאס אני משתדלת להוריד אוזניה. ולמקרה שאותו הזר יצטרך במקרה אוזן קשבת, אני לגמרי מוכנה להיות זרה קצת מוזרה.

// אטי דניאל לוי

בילדותי כל הזמן למדתי דברים חדשים. תמיד הייתה לי תחרות עם החברה הכי טובה שלי דאז, שירי, למי יש יותר חוגים! היא תמיד ניצחה באחד. אם לי היו שבעה, לה היו שמונה. כשלי היו שמונה, לה תשעה. מעצבנת. אבל זה היה מדהים. הייתי בחוג פינג פונג, התעמלות קרקע ומכשירים, בלט, חליל צד, מדע, מקהלה ועוד כמה שאני כבר לא זוכרת.

הסקרנות הטבעית הזאת שנמצאת בכל ילד וילד היא מדהימה. היא גורמת לילדים לרוץ למגוון פעילויות אחרי בית ספר- ספורט, ריקוד, מדע… אבל באיזשהוא שלב, זה נעצר. אצל הרבה ילדים זה כשהם מתחילים להיות קצת יותר גדולים. בחטיבה "חוג" הופך להיות לחנונים ולשבת עם החבר'ה אחרי בית ספר ולשרוף את הזמן זה הרבה יותר מגניב. אחר כך החיים מתחילים להיות יותר עמוסים. בגרויות, צבא, טיול, לימודים אקדמאים, עבודה, זוגיות, משפחה. אצל רובנו זה מפסיק. הסקרנות לדעתי לעולם לא נפסקת, פשוט הפרקטיות של החיים דורסת אותה. כי למי יש זמן ללמוד דברים חדשים? וכסף לזה? צריך לעבוד, לפרנס, להכיר בן/בת זוג, להתחתן, להקים משפחה, לקנות דירה, משכנתא, פנסיה… מה עכשיו סקרנות? חוגים? זמן זה כסף, כסף זה זמן ואת שניהם אין. בגיל 25 היה לי איזה משברון של "יחסינו (אני ואנוכי) לאן?".  בדיוק הפסקתי את לימודי האקדמים אחרי סמסטר אחד בלבד (תקשורת, בינתחומי, מחזור 01, כבוד), עבדתי בתור ברמנית ודוגמנית וחיפשתי תוכן. לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד, אם אני רוצה ללמוד, למה כולם לומדים ואני לא, איך מחליטים מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה… מלחיץ. ואז נזכרתי בילדות. בחוגים. בכמה כיף שזה היה, וקפצתי לתוך *ה"דלוריאן" הפנימית שלי שמתי גז וחזרתי לשם. חזרתי לנגן על חליל צד. מצאתי לעצמי מורה מקסים, שלימד אותי ג'ז, מוזיקה אירית, רוק! היינו הולכים יחד לג'ם סשנים מגניבים עם מוזיקאים מוכשרים, הופעתי פעמיים עם להקת קאברים מדהימה (The Groove Redemption) כמה טוב זה מוזיקה לנשמה, קשה לתאר במילים. איזה תקופה.

התחלתי ללמוד משחק מול מצלמה בניסן נתיב. קורס שהוביל אותי להחלטה לעבור לניו יורק ללמוד משחק ב"לי שטרסברג", ואת הלימודים שם העשרתי עם לימודי תסריטאות, יוגה ו"הישרדות בקור הניו יורקי" (גם משהו שחייבים ללמוד). וכשחזרתי לארץ המשכתי בקו הזה. למדתי קופירייטינג, חזרתי לשחק כדורעף, התחלתי לרקוד, ולפני חודש התחלתי ללמוד מפוחית. 

הסקרנות הזאת שהחזרתי לחיי בגיל 25 היא אחד הדברים המבורכים שיש לי. אני עובדת ועושה את כל הדברים האלה של המבוגרים (מינוס חתונה, משפחה ומשכנתא בינתיים), אבל תמיד מוצאת זמן ללמוד משהו אחד חדש לפחות. ארגז הכלים שלי הולך ותופח ואני לא יודעת איפה אני אהיה ומה אני אעשה כשאני אהיה זקנה (כי גדולה אני כבר), אבל מה שבטוח זה שהילדה הסקרנית שבי תהיה עשירה! 

*הדלוריאן מ Back to the Future כאילו דאהה… (-;

// טל שומרון

פתאום הבנתי שאני לא מחייכת בתמונות. אני עוברת על הפיד שלי בפייסבוק, רואה את כל התמונות שכולם מעלים ללא אבחנה ומבינה שלי אין כאלו. 

ההיא הייתה בחרמון והצטלמה בסלפי עם השמש שמשתקפת במשקפיים של בן זוגה, ההוא הלך לארוחה יוקרתית וצילם את הצלחות של לפני ואחרי ואני עם פרצוף התשעה באב שלי. לא מחייכת.

אני ממשיכה לדפדף ואי אפשר שלא להבין שכרגע השילוש הקדוש הוא שמש-שלג-משפט מתוחכם. הפוסטים כולם צבועים בצבעי הסוואה – כל אחד בונה לעצמו את הדרך בה הוא יוכל להיות יותר אהוב ויותר מוכר. האחד מדבר בתבניות, השני במשחקי מילים והשלישי בסיפורים קצרים. התגובות משתפכות ("הכתיבה שלך הורסת!! (לבבות, פיות, פרפרים וחיוכם מאוהבים)"), הלייקים לא מפסיקים להגיע ואם יש שיתופים אז זה בכלל שיא. 

לפני כמה ימים היה מפגש של כל נבחרי הפייסבוק – אלו שהסטאטוסים שלהם הגיעו לבית המקדש הוירטואלי הלא הוא "סטטוסים מצייצים". ראיתי בפיד שלי לפחות עשר תמונות מאותו הערב של אותם נבחרים מצולמים עם עצמם על בריסטול תלוי על קיר.

זה באמת מרגש. אתה אוסף לך כל החיים אנשים שאוהבים אותך, עומד לצידם ברגעים הנמוכים והקשים, שומר על קשר ומתקשר בחגים ובסוף ציטוט של משפט שכתבת כשישבת עם עצמך ולא רצית להרגיש לבד – הוא זה שמסמל את העליונות שבך. 

לא פעם הרהרתי לעצמי למה אני רואה כל כך הרבה פרסומים בפיד שלי של אנשים שאני בכלל לא מכירה ומעבר לזה- גם לוחצת "לייק" אוטומטי ואפילו מוסיפה איזו תגובה שמשעשעת רק אותי. 

כן, גם אני מכירה את הציטוטים הגדולים שלהם וגם אני חלק מההמון, זה שעולה לבית המקדש עם מנחה, אבל למה? למה אני חלק מהדבר הזה?

אין לי הרבה תמונות מחייכות ולפעמים אני מסתכלת על המפורסמים הוירטואליים האלו מחייכים מאוזן לאוזן. אפשר לקרוא בין השורות שלהם שהם מחייכים, ממש כמו שאפשר לשמוע מישהו שמחייך בטלפון בזמן שיחה. 

זה ממכר ונעים לראות חיוך וכמו דבורה לדבש נדבקתי במלכודת. אני גם רוצה. לפעמים יש תחושה שמי שקרוב לצלחת יכול להנות ממנה גם הוא בעצמו אז ניסיתי להתקרב. לצערי המציאות מצביעה על אמת דיי שונה ובתכלס - היחידים שבאמת נוגעים בצלחת של המקורב המפורסם שלו הם הטבחים של ראש הממשלה. ולא מהכיוון המחמיא.

פעם לא הייתי מחייכת, הייתי הולכת עם חיוך פנימי ומבוייש שעשה בשבילי את העבודה ובנה סביבי חומות של הגנה. 

אנשים שלא מחייכים תמיד נתפסים כקרים ומרוחקים ולי זה שיחק תפקיד – רציתי שאנשים יתפסו מרחק כדי שאוכל לשמור יותר על עצמי, ואז הגיע האינסטגרם והפייסבוק ומה לא ושם לי את האמת בפנים. 

כשאני לבד – אני מחייכת מלא, אז למה הסטטוסים שלי לא מחייכים? ולמה התמונות לא מסגירות את האמת? כדי להוסיף עוד שמן למדורה ממשיכות להיזרק להן עוד תמונות לחלל השומם. תופסות עוד ועוד מקום ריק. ספק וירטואלי, ספק אישי.

מבין כל התמונות תופסת את עיניי תמונה אחרת שמחממת לי את הלב. סוף סוף תמונה ללא שכבות של איפור, תנוחות צילום מזוייפות ותגובות מלוקקות. תמונה של רגע פשוט, שאף אחד לא שם עליו עין ביום-יום, שממלא אותי בפשטות. תמונה מהבטן, מבפנים, מהקישקע של המעיים. 

אני מזמן כבר מחייכת, עם חיוך פנימי וחיצוני ולפעמים אפילו יוצאות תמונות יפות שמסגירות את כל אי-השלמות שבי ואז אני פוגשת בעוד תבנית ממוסגרת בתוך מסך ושמחה שהחיוך שלי תלוי רק בי.

// הדר ביסמוט

עזבו אתכם משטויות. בכל אחד מאיתנו יש פאקצה קטנה בת 12 שמתה לקחת חלק באחת משלל תוכניות הריאליטי שרצות על המרקע. כמה מאיתנו יושבים מול המסך ואומרים – אני הייתי יכול להיות יותר מצחיק/דרמטי/חתיך/מעצבן . או- אני הייתי אומר לה ככה, או אחרת.

הייתה תקופה שמלהקי הריאליטי גילו את עצם קיומי ופנו אלי בשלל הצעות מרגשות וקוסמות, אבל עם כל הצעה שכזו הגיעה גם השיחה עם אמא שלי האהובה, שהזכירה לי שאני אומנם מקסים, חכם, שנון ונראה לא רע בכלל, אבל…

שלושת הנקודות אחרי ה"אבל" מסמלות את הטירוף החבוי בי. מה שמבטיח אומנם את העובדה שאהיה חומר מצוין לריאליטי, אבל מעלה גם את השאלה מה יהיה המחיר שאשלם אחריו. וכך החלום שלי להיות כוכב ריאליטי נגנז, לשמחתה של אימי.

וככה היה עד לרגע שבו הגיעה ההצעה מ MaVeZe להצטרף לריאליטי של וויבר.

האמת? בהתחלה היססתי. סתם. ישר אמרתי כן. הרי מה שטוב למירי רגב טוב גם לי. קיבלתי הזדמנות לקחת חלק בריאליטי, אבל אחר. כזה שבו השליטה נשארת ביידים שלך, אתה מחליט מה לשלוח ומתי, איך כמה ולמה. כזה שמאפשר לאנשים לנהל שיחה טובה, ולפעמים להתעלם אחד מהשני בוולגריות של חבורת ישראליות בתור לפריימרקט – או כמו שסטרומזה אמרה וסליחה אם הציטוט שלי לא מדויק "לפעמים אנחנו נראים כמו חבורה של אנשים עם תסמונת טורט שכותבים דברים בלי שום חיבור נראה לעין ".

אנחנו מתכסחים, מתווכחים, משלימים ועולים לגריל אחד אחרי השני כעולים לגרדום ורועדות לנו הביצים (או הביציות) כשמגיע הסט קומפלט על שמה של כוהנת הסקס הגברת שור.

העניין הוא, שבשלב מסוים, אתה שוכח שמדובר בפלטפורמה שעוקבים אחריה 2243 אנשים ( נכון לרגעים אלה ). ואתה חי אותה. משתף תמונות אותנטיות מהחיים שלך, אוהב באמת, שונא באמת, כועס, צוחק, מתאהב. נו. ריאליטי! אז אני איל זיו קואז. ואני כוכב ריאליטי. ריאליטי למתקדמים.

אמנם לא מחכה לי צלם של פנאי פלוס מתחת לדירה( אולי כי אני גר בגרמניה), לא הזמינו אותי להשקת שקר כלשהו וגם 15 דקות התהילה לא ממש משחקות אצלי תפקיד, אבל זכיתי לחוות את החוויה הזאת עם אנשים מדהימים, שנונים ומרגיזים בו זמנית שהופכים אותה לבלתי נשכחת. היופי הוא, שגם אם מדובר בבית וירטואלי אנחנו שם אחד בשביל השני. בטוב וברע. לדוגמא, השבוע נדבקנו כולנו בשפעת. זה התחיל בגווילי, עבר לנטשה שלי, אח"כ לנטלי אהובתי, לסטורמזית עם עצירה קצרה אצל שיר'לה אחרי הסקי הנועז שהיא עשתה בחרמון, יסיים את הסיבוב אצלי בכל הכוח. ויראלי כבר אמרתי?

אם אתם כבר עוקבים אחרינו- שיחקתם אותה. ואם לא, אז בהחלט הגיע הזמן. בואו להתאהב, לצחוק, לשנוא, ולקלל את גהל על כמות הבן אנד ג'ריס שהוא מקבל בחינם.

אנחנו כבר שם ☺. ואתם?

// איל זיו-קואז

זיתים #1

בדרך לגן עדן איבדתי גרב אחת. היא נעלמה לי בתוך הציפית של השמיכה וכשניסיתי לשלוף אותה כבר היה מאוחר מדיי, וככה נכנסתי – עם הפיג'מה הכי מכוערת שלי וברגל אחת יחפה.

גן עדן לא נראה בכלל כמו שדמיינתי- לא היו בו פרחים ודשאים, עצים או צמחים בכלל. בעצם הוא לא היה גן. הוא נראה כמו עיר ענקית, אפרורית ומסועפת. חיפשתי את סבתא שלי ומצאתי את הבניין בו היא גרה. מתחת לבניין שלה עמד שליח עם ערמה ענקית של מגשי פיצה. מסתבר שפיצה היא המאכל הלאומי בגן עדן ושליחי הפיצה משולים לשליחי האל. אולי זה מה שהם, מעין מלאכים עם טוסטוס במקום כנפיים שיודעים הכל מהכל, איפה כל אחד גר ומתי הוא הגיע לגן עדן וכמובן- בדיוק איך הוא אוהב לאכול את הפיצה שלו.

most beautiful pics

'סבתא שלך?', השליח פנה אליי, 'פיצה עם הרבה זיתים?' הוא זיהה אותי מיד כמבקרת עם הפיג'מה והמבט המנומנם בעיניים.

'היא באמת גרה בבניין הזה', הוא אישר, 'כבר הרבה שנים. מ-1999 אם אני לא טועה.'

'אבל באיזה דירה בדיוק?' ניסיתי לדלות ממנו מידע. הסתכלתי על תיבות הדואר, בכל התיבות היו דחוסים עלונים עם פרסומת לפיצה אבל השם של סבתא שלי לא היה רשום על אף אחת מהן.

צלצלתי באינטרקום של השכנים אבל אף אחד לא ענה ופתאום הדלת נפתחה וחבורה של נערים ונערות בחולצות גרעין והתלהבות של שנת שירות יצאו לכיווני. הם כולם מתים? חשבתי לעצמי, וגם- זו ההזדמנות שלי להדחף פנימה לבניין.

השליח עצר אותי במבט.

'טיפ ממני', הוא אמר, 'היא כנראה לא רוצה לראות אותך.'

'אבל היא כבר שנים שלא ביקרה אותי בחלומות.' התמרמרתי.

'אני יודע', הוא ענה במבט אוהד, 'זה כנראה עוד לא הזמן.'

הוא נתן לי משולש של פיצה עם המון זיתים וכיוון אותי ליציאה מהעיר. הדרך חזרה הייתה קצרה יותר מהדרך שבה הגעתי והזכירה את גן עדן מהסיפורים. הלכתי בין ציפורים מדברות ופרחים ששרים ובאחו רעו חדי קרן ופגסוסים. קפצתי בין עננים בקלילות ובענן האחרון ראיתי את השמיכה שלי וגם גרב אחת, אבודה. גרבתי אותה וצללתי לתוך השמיכה. אני לא יודעת כמה זמן ישנתי, אבל כשהתעוררתי עמד באוויר ריח חזק של פיצה, עם זיתים.

מתוך ויקיפדיה

זיתים #2

כל מה שנשאר לי ממנו זה בקבוק של זיתים דפוקים שהנחתי על המדף במטבח.

הוא אמר לי לפתוח את הזיתים בפברואר בכיור ריק מכלים. לא לנער את הבקבוק, לפתוח בזהירות ואחר כך לשפוך את כל הזיתים לכלי אחר יחד עם המים שלהם. חשוב מאוד שהמים יכסו את על הזיתים, הוא הדגיש, ואמרתי שאני יודעת.

הוא התפלא ושאל איך אני יודעת, והיה לי קצת קשה להסביר איך אני יודעת את מה שאני יודעת, בלי להיות נצר לשושלת מפוארת של פלאחים שמגדלת זיתים בארץ הזו כבר 400 שנה, כמוהו.

מתוך ויקיפדיה

סבא שלי הוא פרדסן ואבא שלי היה קיבוצניק. טענתי את הטענה הקבועה שלי לכל מקורות הידע האגרונומי שלי שנע באופן אקלקטי מתפוזים ועד אבוקדו. לא יודעת איך נדחפו לשם הזיתים, אבל הם נדחפו, והוא הסתכל עליי במבט הזה שלפעמים אנשים מביטים בו כשהם קולטים שאני הרבה יותר ממה שהם חושבים.

שאלתי אותו אם נהיה ביחד בפברואר בזמן פתיחת הזיתים? הוא אמר שהוא מקווה שכן אבל שאפשר לפתוח את הזיתים גם בינואר אם לא רוצים לחכות כל כך הרבה זמן.

לא אכפת לי לחכות, אמרתי, אבל הוא כבר נעלם. השאיר אותי עם בקבוק של זיתים דפוקים ולב שבור.

// ניב נעמני

קודם כל נתחיל בעובדות לאלו שאיבדו את האוזניים והעיניים בימים האחרונים. אנשי הפייסבוק הורידו בבוקר יום שישי את העמוד המפורסם-הכל-יכול "סטטוסים מצייצים" משום שהפרו את תנאי השימוש של פייסבוק, בקצרה: מצייצים העלו פוסטים ממומנים מבלי להגיד שהם ממומנים. 

מתוך כתבה בוואינט:

"לן אישר את הדברים ומסר בתגובה כי "'סטטוסים מצייצים' הוא אחד מגופי התקשורת המובילים במדינה, המגיע לקהל של 3 מיליון גולשים בשבוע, וכמו גופי תקשורת מובילים אחרים, משתמש בפלטפורמות השונות ובנכסיו הדיגיטליים להעביר גם תוכן במסגרת שיתופי-פעולה ממומנים. כל התכנים של 'סטטוסים מצייצים' עוברים מבחן קפדני ומתפרסמים רק אם הם ויראליים, אותנטיים ועומדים בערכי המותג. גם לנו שמורה הזכות לבצע עסקאות תוכן שיווקי".

מנדי שורקי – צילום מסך בול בזמן

סטטוסים מצייצים מוצג כעמוד קהילתי, עמוד שמשרת את העוקבים שלו בתור עמוד בידורי, חלק מהפוסטים שעולים הם מצחיקים, חלק מהם מעניינים, חלקם אפילו סופר חשובים, העניין הוא שיש הרבה מאוד פוסטים שראינו בצורה של "אתם חייבים לראות מה קרה לדני אצל חברת שקרכלשהו" ואז מגלים שמאחורי הקלעים שמדובר במימון הפוסט ע"י חברה מתחרה ל"שקרלכלשהו".

אז קודם כל נבהיר שאכן מדובר בהפרת תנאי שימוש, אין כאן דעה, יש כאן הפרת תנאי שימוש. אבל בואו נסתכל רגע אחד אחורנית, האם כל מה שוואי-נט מפרסמים הוא נטול מימון ואינטרסים? האם כל פעם שאנחנו רואים בניין עם מותג עליו באמצע סדרה שאנחנו אוהבים זה בטעות? ממש לא. ככה העולם עובד, יש דרך לקבל את מה שאתם אוהבים ולרוב, אלו חברות עם כסף שאחראיות על המימון והתמיכה. 

אז מה קשור לגוגל? פשוט מאוד, גוגל מעניש אתרים שמפרים את תנאי השימוש, כמו בסיפור של מצייצים ופייסבוק, כך גם גוגל העניש כמה וכמה אתרים לאורך השנים על כך שהם מוכרים קישורים מהאתר שלהם, כן כן, מה ששמעתם, גוגל מעניש אתר שמוכר קישורים שיכולים לעזור לאתר שמקבל את הקישור להתקדם בצורה האורגנית בגוגל, גוגל מבקשים שאם אתר מוכר קישור, עליו לעשות זאת בעזרת קוד ספציפי שגוגל יוכלו להבדיל. 

העניין הוא שבסופו של יום, כל אחד שמפעיל אתר או עמוד קהילתי שמתוחזק יומית (ושעתית במקרה של מצייצים) חייב להיות מתוחזק כלכלית אחרת הוא לא יחזיק מעמד, אף אחד לא עושה משהו "בשם שמיים" בצורה כל כך מתוחזקת וטובה שכזו. 

האם כבר נפתח ״סטטוסים מצייצים 2״? (צילום מסך מלפנות בוקר)

תנאי שימוש לא נמצאים שם ליופי אך גם לעולם לא יהיו מעצור. אני מכיר מעל 200 אתרים שמוכרים קישורים בצורה בוטה שאם גוגל היה יודע עליהם – היה מעיף אותם בלי לחשוב בכלל (ומדובר באתרי ענק).

"כולם עושים את זה" לא אומר שזה מותר, אבל בהחלט אומר שמצייצים לא הראשונים ולא האחרונים. מצייצים עושים את העבודה שלהם נאמנה, הם מעולם לא שיקרו בפוסט, אבל כמו בכל מדיה אחרת, לפעמים הם מעדיפים להראות משהו אחד על פני השני תודות למימון. 

(צילום מסך מלפנות בוקר)

// שמוליק דורנבאום

לפני כשבוע עלה פוסט אינטימי שלי. על הפוסט קיבלתי מגוון של תגובות, שנעו בין מחמאות שאמרו שזה אחד הטקסטים הכי טובים שכתבתי ל ״מה זה הדבר הזה?״

אחרי שיחה ארוכה אל תוך השעות הקטנות של הלילה עם חברה, התחלתי לתהות האם עברתי קו אדום? האם ישנו גבול בשיתוף והאם בכלל צריך להיות גבול.

כשרק התחלתי לכתוב ב"מה וזה", לא פחדתי לכתוב אך חששתי לפרסם בדף הפייסבוק שלי. נעתי בין הפחד לשתף וכביכול להודות בדברים שחשתי, אך הכחשתי כלפי חוץ את קיומם. מהצד השני, חיפשתי מישהו שיקרא, יזדהה ואולי גם ייתן לי עצות.

באופן קבוע כשכתבתי, פחות חשבתי על איך אני מוצגת בפוסטים ויותר חששתי לפגוע בשאר האנשים שכתבתי עליהם.

קצת פחות משנתיים אחרי, אני תוהה מה הם הקווים האדומים שלי, מה הם הנושאים שעליהם אני מוכנה לכתוב הן בפייסבוק והן בבלוג שלי.

לכל אחד מאיתנו יש את הגבולות שלו, על מה הוא מוכן לדבר ולכתוב ומה הם הנושאים שמבחינתו הם יהרג ובל יעבור.

יש אנשים שמדברים באופן חופשי על חיי המין שלהם ויש כאלה שהשורש נ.ש.ק. יגרום להם להאדים ולאבד את המילים.

יש אנשים שאצלם המשפחה היא טאבו, האח המכה, האמא הדיכאונית או הדוד שבכלא, ויש כאלה שלא יתביישו לספר על כך.

יש כאלה שלא יכתבו על חוויות הסמים שלהם או על דברים לא חוקיים שעשו ויש כאלה שידברו על נושאים אלו בחופשיות.

כשהתחלתי לכתוב במה וזה, אחי ואחותי ביקשו שלא אכתוב עליהם ושלא אשים תמונות שלהם. אחותי אף ביקשה שלא אציין את שמה בקרדיט לתמונה. אני מכבדת את בבקשתם ואכן אין לי כמעט פוסטים משפחתיים. אני מתמקדת בעצמי, בחלומות שלי ובחוויות שאני עוברת.

כשאני כותבת, אני חושבת על הגבולות שלי, עד כמה אני מוכנה להיחשף. לעיתים אני מחכה עם פרסום של פוסט, אפילו חצי שנה לפני שאני מפרסמת בגלל העובדה שהרגשתי שהפוסט טרי מדי. כשהרגשתי שאני בשלה לפרסם אותו הוא אכן עלה.

9 rooms

אחד הדברים שהעירו לי עליהם שהפוסט והתמונה של ההודעה מוציאים אותי בחורה זולה. זה גרם לי לתהות למה כשבחור נסע מתל אביב עבורי לירושלים או מבאר שבע לשדרות זה התפרש כלגיטימי אבל אם אני זו שנוסעת פתאום זה הופך למשהו מוזיל.

הכתיבה עבורי היא תרפיה לנפש, היא המקום שבו אני מרגישה הכי בנוח, להיות כנה ואמיתית. וכמו שאמרו לי לא פעם, יסמין הכותבת היא לא תמיד יסמין שפוגשים פנים מול פנים, כי יש דברים שיותר קל לכתוב עליהם מלדבר עליהם.
לכל אחד מאיתנו יש את הקווים שלנו, מה הדברים שגורמים לנו לחוש עירומים ומה התחומים שאנחנו לא מתביישים בהם.

הקווים האדומים הם לרוב אישיים, ומשתנים מאדם לאדם וחשוב לזכור שזה בסדר, שמה שנראה לאחד משהו חשוף במיוחד לא יהווה כזה עבור אדם אחר.
ככותבת שרוצה להשתפר ולהמציא את עצמי מחדש אני בחונת כל הזמן את הגבולות שלי, אני מותחת אותם, בודקת כמה רחוק אני מוכנה ללכת. אני לא מתכוונת להתנצל על הכתיבה שלי, או על מה שאני חושבת ומרגישה. מי שמכיר אותי יודע שאני לא מתביישת להפגין את הדברים האלה.

צילום: לינור סקוטלסקי

מה גם שאני גם מניחה שאם הפנטזיה מהפוסט הייתה מתרחשת הייתי שומרת אותה לעצמי ולא כותבת עליה בראש חוצות.

// יסמין רמון