תכננתי לכתוב שמצאתי את המתכון המנצח לאושר.
לפני תשעה ימים חזרתי מפריז, ללא המזוודה שלי, היישר לתוך זרועותיהן הדביקות של 39 מעלות שלוו בשיעול קולני ונזלת משובחת.
זה לא שהתקררתי, באמת שלא. הסתובבתי ברחבי העיר מלווה במאה וחמישים שכבות, כובע, גרביים ארוכות ושני זוגות מכנסיים אחד על השני. (מודה שעם הכפפות נתקלתי בקושי. מי צריך כפפות שכל התפקיד שלהן הוא למנוע ממך לאכול עם הידיים ולצלם, כאילו הייתה החופשה בחסות משותפת של סטודיו סי ויהדות פולין.) רק המזוודה שלי כנראה לקחה את זה קצת קשה, שלא באשמתה. שהרי היא לא מיועדת למדרכות קרות כאלה, שהטמפרטורה הממוצעת בהן היא בין פלוס 2 למינוס 2, נהיה לה קר בגלגלים. אז היא העדיפה להאריך את השהות בתקופת התאוששות קצרה ולהישאר בקונקשן באיסטנבול, ודאגה שבזכות השפעת אני לא אצטרך כלום ממנה חוץ מפיג'מה. אז לא כעסתי עליה. כשהיא נחתה עם שליח ביום הבא, פתחתי אותה בחדר השינה כאילו לא נפרדנו מעולם והזכרתי לה כמה כיף היה. (אנשים עם 39 מעלות חום מדברים אל מזוודות, זה אחד הסימפטומים.)
אז תכננתי לכתוב שמצאתי את המתכון המנצח לאושר: הימצאות קבועה במרחק של 10 דקות הליכה ממגדל אייפל, שחריגה ממנה מותנית באישור רופא מומחה בלבד. (אף-אוזן-בגט). במקרים מסובכים יותר, מומלץ לרשום מגורים בדירה שמאפשרת לראות את המגדל מהחלון. לצערי זו הייתה הדירה שקיבלנו.
דירת שני חדרים בקומה החמישית ברחוב שקט בסן ג'רמיין, שלא הייתה לי מילה אחת רעה לומר עליה. חוץ מזה שהיא לא הייתה שלי. שבחלון חדר השינה שלה חיכה מדי בוקר וערב מגדל אייפל, בסבלנות רבה ובשקט מופתי. לא "אם מתכופפים קדימה ורוכנים בזווית של 45 מעלות" ולא "ביום טוב". כל יום היה יום טוב, והוא תמיד היה שם. ולמרות שכבר ראיתי את מגדל אייפל, ולמרות שסירבתי להתלהב מ"דברים של תיירים", ואפילו ש"כולם יודעים שצרפתים לא באמת אוהבים אותו", ידעתי שקבלת גישה ללא הגבלה למגדל אייפל בזווית העין, זה ללא ספק המתכון המנצח לאושר. (ובתור מי שזכתה ביומיום לנוף למיצג הארכיטקטוני הנודע שזכה לשם "החלק האחורי של בנק לאומי למשכנתאות", קשה להרשים אותי.)
הנוף הזה הוא מה שהפיל אותי. הוא האשם הבלעדי לכל מזכרת שקניתי, כל קרואסון שגרם לי לכאב בטן וכל מקרון בגודל של הראש שלי שרציתי לתת לו בית. לא הבנתי איך זה אפשרי לרצות לעזוב את הדירה הזו, ולעזוב את העיר נראה לי עוד יותר בלתי מובן.
בערב השנה החדשה הלכנו יחד עם כל התיירים המאוהבים-בעיר האחרים אל שער הניצחון. אלפי שוטרים חמושים השגיחו על כמות בלתי הגיונית של אנשים צווחנים עם מקלות סלפי וחרמוניות שאכלו נקניקיה בלחמניה והרגישו שיותר טוב מזה לא יכול להיות. אם זה לא ניצחון, אז ניצחון מהו. ועל אף הצפיפות הלעיתים לא אנושית ברחובות ובמטרו, הערב עבר בצורה שקטה ומסודרת.
כמה ימים אחר כך כבר אירעו פיגוע הירי במערכת העיתון "שארל הבדו" והטבח במרכול כשר ברובע ה-12 של העיר היפה הזו, וגרמו לזיקוקי השנה החדשה ולמתכון שלי לאושר, לטעם מר וכל כך לא רלוונטי. הפכו אותו למתכון פג-תוקף.
כולנו בתור תיירים מאמינים שאם רק תיסע מספיק רחוק תוכל להיות מאושר. שהרי בסופו של דבר, אפילו למארחים שלנו היה מתכון משלהם לאושר שלהם: הם טסו לברזיל. אבל ההוכחה שקיבלתי, הייתה תזכורת עגומה לכך שזה כל כך לא נכון. בין אם יש לך מגדל אייפל מחוץ לחלון או לא, הרכיב החסר למתכון לאושר, הוא בדיוק הרכיב הזה שלא תמיד קל או אפשרי לקבל: שקט אמיתי.
אז תכננתי לכתוב שמצאתי את המתכון המנצח לאושר, אבל כבר לא יכולתי. אני אמנם החלמתי מהשפעת שלי, אבל עכשיו פריז היא זו שמרגישה רע כל כך, ולא ברור מתי ואם בכלל זה יעבור לה. כשהסתכלתי על המתכון שלי לאושר פעם נוספת, הוספתי לרכיבים קמצוץ שקט, עם קו תחתון למטה. הלוואי שאפשר היה לרשום לפריז לצרוך את זה פעמיים ביום כדי להחלים ממה שקרה לה. הלוואי שהיה אפשר לרשום את זה לכולנו.