כבר כתבתי פה פעם על דיכאון חורף? ברור שכן.
ברוך שובך דיכאון חורף.

בלגן בחוץ. גשם, רוח, עלי שלכת מתעופפים. עננים קודרים שוקעים על חולות המועדים. הספה בחצר נפרדת מלילות הקיץ החמים, מהבירות, הסיגריות והחברים, ומתעטפת יריעת ניילון רחבה. כריות ומחצלות נערמות לפינה מוכנות לתרדמת החורף שלהן. הכביסה מתנחלת להתייבש באמצע המרחב המוגבל גם כך שהוא הסלון-חדר המשחקים-המשרד הביתי.

בלגן בראש. מחשבות על העבר ודאגות לגבי העתיד מתנגשות כמו מכוניות בלונה פארק. מה יהיה, איך יהיה, איפה יהיה, ומתי. לחישה של רציונליות מהדהדת בתודעה: זה ממש לא הזמן עכשיו להחלטות גדולות ומשנות חיים. לא. זה הזמן לסדר את הארון. להתראות לכם בגדי ים וכפכפים, שלום סוודרים וצעיפים. להיפרד מחלקם, לפנות מקום. לנקות. להתנקות. להשתבלל. לצלול מתחת לכירבולית מול אלישיה פלוריק ומיסטר ביג (ולהרהר אם הייתי סולחת לו במקומה. ברור שלא. אבל רגע, הוא מיסטר ביג. ברור שכן).

לברוח,
ובכל זאת להישאר.
להכין משהו מנחם ממקום רחוק.

Far Breton

כשהיינו בצרפת באוגוסט האחרון, ביקרנו שוב את החברים של חצי-כוס-מלאה בקצה של היבשת. שם, בבית האבן הקטן לצד גינת ירק ולול תרנגולים בתוך שדות של חיטה, לא רחוק מהמיגדלור העתיק ביותר בצרפת ועל שפת האוקיינוס האטלנטי, שם פתאום הרגשתי שוב כמו בסיני.

אחרי ארוחת ערב סביב שולחן ארוך מלא באנשים שצצו משום מקום, עמוס גבינות ונקניקים, ותבשילים מהבילים ויין, הו כמה יין, מישהו זרק שיש רק שלוש ביצים ואי אפשר להכין את עוגת השוקולד המפורסמת של ברונו. אבל פופו (שם לא בדוי) אמר שסבתא שלו לימדה אותו להכין פאר. פאר היא עוגה מסורתית מחבל בריטני, עוגה של חקלאים פשוטים מפעם. זה בעצם מעין פודינג אפוי עם שכבה של ריבת שזיפים שפופו בחתרנותו הרבה החליף בקוביות שוקולד.

היה לי ברור שגם הפעם אני יוצאת מהמקום הזה לא רק עם שלווה פנימית עמוקה ורצון לעזוב הכל ולהתמסר לגידול קישואים במערב צרפת, אלא עם עוד מתכון מושלם ומנצח שיש בו חמישה מרכיבים, קערה אחת, חמש דקות עבודה ומסורת ארוכת שנים של נחמה.

מה צריך?

5 כפות סוכר + עוד קצת לקישוט
7 כפות קמח
3 ביצים
1/2 ליטר חלב
קוביות או מטבעות שוקולד מריר איכותי
קצת חמאה לשימון התבנית ולציפוי

הכנה

משמנים היטב תבנית בינונית (לא מתפרקת)

מערבבים בקערה את הקמח, הסוכר החלב והביצים וטורפים במטרפה ידנית או חשמלית

שופכים את התערובת לתבנית

מפזרים מטבעות או קוביות שוקולד מריר איכותי ומניחים אותן בעדינות כדי שלא ישקעו עד התחתית. לא שזה נורא אם זה קורה, זה גם טעים, אבל הרעיון הוא שהם ישוטו להם באמצע.

מפזרים מלמעלה סוכר ותלתלים של חמאה (פורסים דק עם סכין חדה). פופו פיזר גם קוקוס, אני פחות התלהבתי.

אני גם הייתי יחסית קמצנית בחמאה (הדיאטה, וזה). אז רק לשם ההשוואה (אסור להשוות!), ככה זה נראה שם (וסליחה על הצילום הגרוע, כאמור בתום ארוחת ערב מרובת יין):

לתנור – כחצי שעה ארבעים דקות בחום בינוני (180 מעלות) – עד שהעוגה רוטטת אך יציבה ויש קרום מוזהב למעלה.

תודה גדולה לפופו על המתכון.

וגם לברונו וונסה על פתיחת שערי גן העדן הקטן שלהם בפנינו.

ועכשיו אני חוזרת לאישה הטובה עם פרוסת פאר.

לעוד מתכונים שלי לחצו כאן

// גילי הרפז

ג'ון סבסטיאן הוא לא טיפוס של חורף. בימים קרים במיוחד הוא מתחבא בפינה הקטנה והחשוכה שלו, בשעה שאני דווקא לגמרי בסדר. ג'ון סבסטיאן לא זז ממקומו גם כשהרוח מרעידה לו את הקירות. הוא לא זז גם כשריי צ'ארלס מנגן לו ממש ליד האוזן. 

בימים של חורף ג'ון סבסטיאן מסתכל עלינו בשקט מהצד. על איך שאנחנו מתכנסים בעצמנו כשאלוהים מתקרחן לו בשמיים, איך שאנו רכים פתאום כמו גלידה שחיכתה בשמש. הוא מסתכל עלינו גם כשהאף שלי מסמיק לקראתך, כשאנו נצמדים חוטם אל חוטם. הוא מסתכל ולא מוציא מילה. הוא מסתכל איך ברגע אנו הופכים חמים יותר מהשמש. איך החלון מתקשט כולו אדים ואנחנו מסתירים לו את העולם. 

לפני שנה מהיום צפיתי בכניסה החגיגית של 2014 דרך חלון קטן במטוס. בדרך חזרה לארץ משבוע של עיניים בורקות וידיים עמוסות כל טוב, בדרך חזרה למדים הירוקים. מלמעלה 2014 נראתה צבעונית ומבטיחה כשנפרשה בסטייל לונדוני על קו הרקיע. אין ספק שאכן הייתה. 

לונדון 2014

את תחילת 2014 חוויתי כשהשלל הלונדוני ועצמי נותרנו כלואים בארון. בשיאה של התפרקות עצמית התחלתי שנה שכולה ציפיה לאביב שיגיע ויביא עמו את החופש. 

לפני שנה מהיום כתבתי בלהט את הפוסט רומן רוסי. מילים ושורות שנכתבו בירייה אחת המטוס- הפכו פוסט סיכום שנה בשבילכם- וכותרת אחת ארוכה בשבילי. 

רומן רוסי היה הפעם הראשונה שנתתי כותרת לכאבים ולפחדים הכי כמוסים שלי. מתחת לשכבות של מטאפורות הסתתרו שם הצלקות הכי מכוערות שלי, כשהן מחבקות את הברכיים ומתנדנדות במקום כדי להירגע. 

לפני שנה מהיום כתבתי את הפוסט הזה והיום אני קוראת אותו בחיוך. יושבת מקופלת ומחבקת ברכיים על ספה בדירה שהיא שלי, בעיר שעושה לי ברק בעיניים. ניצחתי את 2014. 

תחבק אותי מאחור כשאערבב בצל ושום וכמעט אהבה במחבת. נוסיף קצת מעצמנו, קצת ממה שיש והמון שמן זית. כשהריח ימלא את המטבח החיוך יימתח מעצמו. תנשק את קו הסומק שלי. אני תוהה לתוך הזרועות שלך אם גם ג'ון סבסטיאן מרגיש פתאום בבית? הוא מתחיל לזוז. אולי גם לו ריח של שום מטוגן מזיז משהו שם בפנים שגורם לו להתגעגע. הוא מתחיל לזוז ואני רק נצמדת חזק יותר לזרועות שלך. 

Forget the past and travel the world

בשנת 2014 הפכתי את הקווים שעל הגלובוס למיתרי הגיטרה הפרטית שלי. פרטתי בחוזקה בלי לדעת לנגן, שרתי בקול רם וזייפני כי פשוט לא היה לי אכפת. 

בשנת 2014 פרקתי תיק ב', ארזתי חיי למוצ'ילה, קינחתי בשתי מזוודות עמוסות מעילי פרווה. בין הלבנים, הנעליים וכלי הרחצה החבאתי את הנקודות החלשות שלי, את הפחד המשתק שלי מלהיפגע, כדורים נגד דיכאון ואקמול. 

עמוסה בכל אלו יצאתי לכבוש עולמות ובעיקר את עצמי. נחושה להוריד משקל שכולו מנטלי, פיזרתי את רובם בדרך. השארתי אותם מאחור והתנצלתי שלא אתגעגע. חלקם התעקשו להישאר. לא נלחמתי. שלחתי ידיים קדימה ולמדתי לאחוז בפחדים שלי, לרקוד איתם לאור ירח. צעד הם, צעד אני- אין מוביל. כשמאלנית מהשורה הפסקתי להילחם בהם- ולמדתי לחיות איתם. 

מזה חודשיים וחצי שג'ון סבסטיאן ואני חולקים את אותו החלון מקושט האדים. הוא מאחורי זכוכית ואני מעט חופשייה יותר. ג'ון סבסטיאן לא שופט אותי כשאני טיפה פחות זקופה כשאתה הולך, שהעיניים שלי יותר מבולבלות כשאני לבד. הוא לא מישיר אלי מבט כשאני נוברת בצלקות המכוערות שלי, לא מגלגל עיניים כשאני משאירה את רומן רוסי על המדף. ג'ון סבסטיאן לא זז הרבה, לא מדבר כלל. לימים הוא נראה לי עצוב, השקט שלו ממאיים הפך למלנכולי. התנועות שלו מערמומיות פתאום מייגעות בעיניי. אני לעולם לא אבין איך הוא לא זז ממקומו גם כשריי צ'ארלס מנגן לו ממש ליד האוזן. הוא כנראה לא יבין מדוע אני מחבקת ברכיים ומתנדנדת מולו על הספה. 

ג'ון סבסטיאן בוודאי לא יידע שהוא הפחד הכי גדול שלי. 

ג'ון סבסטיאן 

 // עדי כהן

הפכתי אותו ולקחתי אותו לכל מקום, שיחקתי בין המקלדת לטאץ', אבל עכשיו הגיע הזמן לנתק אותו ממנה לחלוטין ולבחון את Asus t-100 כשהוא טאבלט, ותו לא.

אז כאמור, בימים האחרונים אני עוד בפריקות אחרונות, הרכבת מדפים ודפיקת מסמרים בדירה החדשה שלי. הטאבלט מצא את עצמו בלא מעט מצבי קיצון – וראוי לציין שגם הפעם הוא לא אכזב. בתור טאבלט, הייתי מצפה ממנו לשמש בעיקר לצורכי בידור וקצת פחות לעבודה, גיליתי אפשר לשחק אתו (פייסבוק, אינטרנט, יוטיוב, או), אבל ה-Asus t-100 הוא טאבלט מעולה למי שרציני ורוצה לעבוד ללא פשרות עם איכות הטאצ' שהתרגלנו אליה. והמשקל, דבר דיברנו על המשקל.

אין לי מעמד לטאבלט, ולכן זה לא שיכולתי להניח אותו מולי כמו מחשב. הוא תמיד היה צריך להיות על הברכיים, על הכרית, על התקרה, על כל מקום… הייתי בטוחה שאני אתקשה לראות בו, כי בזוויות מסויימות קשה לראות מסכים באיכות מיטבית, אבל מסתבר שלמסך יש זווית צפייה של 178 (!!!) מעלות. משמע, ניתן להסתכל עליו גם בשיפוע של 178 מעלות ועדיין לראות בבירור מוחלט. הדבר הכי נחמד בעניין הזה, הוא שכמה אנשים יכולים להסתכל על המסך יחד. כשהייתי צריכה לפתוח מטלות עם חברים, יכולנו להסתכל על המטלה מבלי שהיה צורך להטות את הטאבלט כדי שכל אחד יוכל לראות כראוי.

נוח לצפייה מכל זווית

בעיקרון, אני עובדת עם כל מיני אפליקציות ענן כדי לגבות את העבודות שלי. באמצע השבוע, הייתי צריכה להעביר למחשב חומרים מהמחשב הישן שלי, שהיו מגובים על יו-אס-בי והיו די כבדים. מסתבר שיש כניסת יו-אס-בי לטאבלט, ולא להתקן של המקלדת. זה אמנם נשמע מובן מאליו, אבל זה בכלל לא. זה אומר שבערך כל דבר יכול להיכנס לטאבלט, לא כמו אצל המתחרים שלא אנקוב בשמם, שדורשים להוריד תוכנות או חומרים לטאבלטים שלהם באמצעות תוכנות מסורבלות, כדוגמת אייטיונס. מוזיקה, עבודות, סרטים – הכל יכול לעלות על הטאבלט.

דבר נוסף שיש בו, הוא דיסק קשיח פלאש (SSD). כלומר, הכונן הקשיח הוא לא דיסק מסתובב כמו שהיו מייצרים בשנים האחרונות (כונן HDD), אלא כונן מתקדם יותר, שלא מכיל את הדיסק המסתובב המיושן שמתוכו היה קורא המחשב את המידע. לפיכך, הוא מהיר יותר, ואין סכנה שהוא יישרט או ייפגע עם תנודות חדות של המחשב. הדבר גרם למחשב לעלות מהר יותר גם כטאבלט, והסיר ממני כל דאגה לגבי הליכה למקומות מסויימים איתו, או איטיות של הפתיחה שלו ועליית מערכת ההפעלה. הכל מהיר.

סרטון שמשווה בין SSD לבין HDD

והמלצת השבוע: טלגרם. כשהרביתי לעבוד מהטאבלט, הבנתי שאין לי ווצאפ. טלגרם היא אפליקציית מסרים מיידית, ממש כמו ווצאפ, רק שהיא יכולה להתחבר גם למחשב וגם לטלפון. באופן הזה, יכולתי להוריד אותה לטאבלט ולשוחח עם החברים שלי באופן שלא מצריך ממני משחק בין הטלפון לטאבלט, אלא סוגר לי הכל לתוכו. על מנת להוריד את האפליקציה, ניתן לחפש אותה בכל מכשיר טלפון, ולאחר מכן להוריד אותה לכל טאבלט או מחשב שהוא. אם מורידים אותה למחשב, אפשר לחפש בגוגל Desktop Telegram. ההודעות מסתנכרנות, ואפשר לדבר עם חברים. תורידו, לא תתחרטו.

// עמית אשל

שלושה חודשים בערך אני מנסה לכתוב לך שוב. בכל זאת הפעם האחרונה הייתה כמעט לפני שנה. זה לא הגיוני איך הזמן עבר כל-כך מהר. למען האמת? לא הרבה השתנה מאז. יש לי עבודה חדשה, אבל את כבר מכירה אותי וזה בטח לא מפתיע אותך. את גם בטח יודעת שאם עשיתי צעד כזה אז זה רק בגלל שזה הצעד הנכון לעשות.

זה קרה לפני חודשיים וקצת וזה בהחלט נחשב להתקדמות. אמנם פחות במובן הכספי אבל התפקיד כאן הוא אחר לגמרי ואני גם מרגיש בו הרבה יותר טוב. אין לך מושג כמה בא לי לשתף אותך בדברים שאני עושה כאן. אין לי ספק שזה היה מעניין אותך ממש.

את יודעת שכבר שנה לא אכלתי גפילטע פיש? סירייסלי. המאכל הזה שכולם לא סובלים והוא הקמיע של האשכנזים, הדבר הזה שהגיע רק בראש השנה ופסח, אז לא יצא לי לאכול אותו השנה. כאילו, זה לא שלא הייתה הזדמנות, פשוט זה לא היה הגפילטע שלך, ובי נשבעתי שלא אהרוס את חווית הדג הקצוץ עם קציצה שלא תהיה בטעם הנכון.

בחודש יוני האחרון הייתי בוינה באיזו הופעה של להקה שאני ממש אוהב. כשחזרתי לארץ הבנות במשרד סיפרו לי על אלבום חדש שיצא לזמר בשם אד שירן (הוא גם ג'ינג'י) ושהן כבר חרשו עליו ועכשיו הגיע תורי. באמת אלבום נפלא. העניין שלפני כמה זמן גיליתי שם שיר שאיכשהו הצליח לחמוק ממני. כיאה לאיש המילים שאני, עברתי קצת על הליריקה שלו כדי להבין טוב יותר את המשמעות שלו. תוך שנייה העיניים שלי התחילו לדמוע כמו איזה ילד קטן.

לא מזמן הייתי בבית הזה ברחוב דליה 6 בקרית מוצקין. אם להיות כן, זה היה ביקור קצר כדי לקחת את הטלוויזיה שנשארה שם, הרי את וסבא כבר לא ממש תצפו בה. ממש כמו בעץ הנדיב, אפילו כשאתם כבר לא כאן – אתם עוד ממשיכים להעניק דברים. כל החיים דאגתם וטיפחתם וחסכתם מעצמכם כדי שיהיה לנו ועכשיו ששניכם שם למעלה, עוד יש לכם דרכים להמשיך לפנק אותנו. אבל זה לא העניין, מה שרציתי להגיד לך זה שבשנייה שנכנסתי לדלת פשוט הלכת לשבת על המיטה שלכם והתחלתי לבכות.

יש לבית הזה את הריח המיוחד שלו שאם אני רוצה או לא רוצה הוא מעלה בי כל-כך הרבה זכרונות. מהימים בהם אני ועינבר היינו באים אליכם לבלות בחופש הגדול כילדים ועד לזמנים בהם הייתי עוזר לך להוריד את הצלחות מהארון או סתם לוקח אותך הביתה אחרי שבילית אצלנו באיזה סופ"ש.

אני כל-כך מתגעגע סבתא. אין לך בכלל מושג כמה. אני לא מדבר על זה ביום-יום אבל לפעמים זה תופס אותי לא מוכן ולמרות שכבר עברה שנה, אני עדיין לא מעכל את זה. לפני כמה חודשים החלטתי שאמנם עזבת אותי אבל אני עדיין רוצה אותך קרוב אליי. חיפשתי את הדרך בה אוכל לממש את ההחלטה שלי והקדשתי לך חלק בגוף שלי. זאת דבורה לוחמת עם מגן של אריה. כן, ממש כמו השמות שלך ושל סבא.

הדבר הזה שאני כותב לך כאן שובר אותי. בחלק נכבד מהזמן שלי אני בונה לעצמי חומות ושם על עצמי שריון כדי להיות חזק מול המציאות היומיומית, אבל המחשבות עלייך משילות ממני הכל והופכות אותי לאיזו טרנטולה שרק עכשיו השילה מעצמה את הנשל והמעטפת החדשה שלה עוד לא מספיק חזקה. אני אשתדל לפתח עור חדש מהר כדי שאוכל לכתוב לך שוב בקרוב.

אני אוהב אותך סבתא. אין אחד במשפחה שלי שלא יידע מי את ולא יקבל את החינוך שלך.

// רן פינקלשטיין

המסלול בדרך כלל לא משתנה, שורפים את רוב היום בשביל אותו רגע. קל להתמודד עם דברים כשהמוח לא מפוקס ולא מנצל 100% מיכולתו. הדילמה הראשונה של הבוקר היא האם הקפה יהיה לפני הנסיעה, בזמן הנסיעה או לאחריה.

משם רוב ההחלטות קלות, סדר היום בדרך כלל ידוע מראש והחזרה היא הימור של דרכים, איפה תתעכב הכי פחות. מאותו רגע הדילמה השניה הרצינית של היום נכנסת לתוקף. בדרך כלל פותרים את הדילמה לפי מצב הכוחות הפיזיים של הגוף, נעזרים מעט במוזיקה.

יכול להיות שאם אהיה שם, אראה אותה במקום אחר ואם אבחר להיות פה אראה אותה שם. הבחירה בין שקט לרעש בדרך כלל מבלבלת, קשה לשים את עצמך במצב שאתה יודע במדויק מה אתה רוצה.

אתה מחפש רגעים של קלות דעת, שהמוח לא מנצל 100% מיכולתו, שהפעולה הכי קשה שתצטרך לעשות היא למזוג משקה או להקליד במכשיר החכם הודעה מפגרת.

פעם היה הבדל בין אמצע השבוע לסופו, היום הרוב דומה, הנתון היחיד שמשתנה הוא מספר שעות השינה שתצבור בלילה שאחרי. ברגעים של קלות דעת אתה לא מאמץ את הנתון הזה לאלגוריתם. הפעולה הכי קשה שתצטרך לעשות היא בכלל למזוג או להקליד.

המנטרה נמשכת, ברגעים של קלות דעת לפעמים ממש מהר ולפעמים אפילו לאט. אתה שונא את הבקרים של אחרי, תחושת ריקנות עצומה עוטפת את החדר ולגרור את עצמך מהמיטה הופכת למשימה בלתי אפשרית. לפני, בזמן או אחרי? שוב פעם צריך להחליט. היום יסתיים בסופו של דבר ותצטרך לבחור היכן ולמה או אם בכלל. ברור לך שזה יקרה בסוף.

אתה מקווה שהרגעים ילוו בקצת מוזיקה שאתה אוהב בלי שתתבייש להתנהג בטבעיות. כל מה שבא לך הוא איזה גג עם נוף אורבני מלוכלך ואוזניות על פול ווליום, בלי שישימו לב להכנס לתוך זה וברגעים של קלות דעת להרגיש כאילו מלך העולם.

ברגעים של קלות דעת היא בכלל לא מעניינת, היא פאתטית. אבל משהו בך רוצה לחלוק איתה את אותם תחושות אז אתה מושיט לה את היד. האינסטיקנט הוא לסרב בתוקף אבל שתי שניות של מבטים צולבים שמרגישים כמו נצח מתחפשים לליגטימציה שזה בסדר. לחיצה, אש, שאיפה, נשיפה, לגימה.

המוח לא מנצל 100 אחוז מיכולתו ופתאום יש לך שותפה, ביחד אתם מנסים לחבר ל80 שגם זה יותר מדי. הפעולה הכי קשה שתצטרך לעשות עכשיו היא לדבר בהיגיון אבל אתה לא מעוניין, רגעים של קלות דעת.

היא נראת לך כל כך יפה כשהיא ככה, מלאה בתוכן, מצליח לראות אותה דרך האיפור והקישוטים. שתחשוב שאתה דביל מושלם, מחר זה יתוקן כשתתעורר עם המסיכה שלך. ההרגשה הזאת ממכרת. בינתיים תחלקו את אותו הרגע, רגע של קלות דעת.

מן הרגל כזה…

// גל ילון

אמא ואני מתחת לשמיכה בשבת בערב. אני בת 10 בערך, וביום ראשון כל הכיתה נוסעת לטיול לחרמון. אני מתרגשת כי אף פעם לא ראיתי שלג באמת. אמא פותחת ספר שירים ומלמדת אותי את "מלכות החרמון". אני חושבת שזה שיר משעמם אבל כיף לי איתה, ככה, אז אני לומדת את כל הבתים בעל פה ומתרגשת לקראת הטיול.

בסוף הטיול בוטל, לא זוכרת למה. שנים חלפו מאז, במהלכן, עדיין, לא חוויתי אף לא פתית שלג אחד. אמא מספרת לי שכשהייתי בבטן שלה נסענו לחרמון, אז זה קצת נקרא בעיניי. אני מחייכת וחושבת שזה מגניב לחשוב שהייתי במקום שלא באמת הייתי בו.

עוד שנים חלפו, אני בת 25 ומשהו. גרה בירושלים, עיר הכפור הנצחית. יש דיבורים חזקים על שלג ואני דרוכה ומתרגשת ומחכה לו בפנים דבוקים לחלון. הבחור שהיה משאת נפשי אז שולח לי הודעה, יום לפני שהשלג הציף את העולם. 

אני בבועה של אושר, מרחפת בין כוסות הסיידר החם לצ'ייסרים הקרים ולדייט חלומי עם משאת הנפש ומטיילת את העיר שלי היפה, והלבנה הלוך ושוב. אנחנו אפילו זורקים אחד על השני כדורי שלג, לדעתי. אני עמוק בתוך סרט של דיסני.

כל המילים השמחות

אני קופאת מקור. נוגעת באצבעות חשופות, ובונה בובות שלג ומצלמת את כל הנקרה בדרכי. כמו ילדה קטנה בתוך שקית ממתקים ענקית. החיוך לא יורד לי מהפנים.

אני כמעט לא רוצה לחזור לחיים הרגילים שלי, כמעט רוצה שלנצח יהיה כאן כל הלבן הזה. משהו בו נותן לי שלווה. עושה לי אירופה בתוך ירושלים. כמו בחורה שלובשת בגד שמדגיש את העיניים שלה, או את השיער – יפה לה לבן, לירושלים שלי. מחמיא לה.

השלג נמס, בסופו של דבר. וגם הדייטים עם ההוא. עוד שורת זיכרונות נכתבה בלב. עברה שנה נוספת. הפעם השלג יורד במשך שלושה ימים רצופים. 

אני גרה במרכז של מרכז העיר, והבית שלי רוחש אנשים כל הזמן. אני שותה המון, יוצאת הרבה, בקושי ישנה בלילות ומתחזקת קשר הזוי עם מישהו שלא ברור מה הוא רוצה מחיי. 

אני עם עיניים פקוחות לרווחה לעולם ועיניים עצומות מאוד כלפי החיים שלי. אני עושה כל מה שבא לי, אפגע עוד מעט, אבל עד אז - מחכים לי שלושה ימים מלאי טיולים, ומסיבות והרפתקאות ואני מבטיחה לעצמי לבקר בכל המקומות שאני אוהבת בחיים הרגילים שלי, ולראות איך הם נראים כשהכול בהם לבן.

העיר העתיקה יפה כל כך בשבת בבוקר, הרובע הנוצרי שוקק כל כך, כאילו שנות השישים חזרו ועם כל פתית שלג שנוחת על הקרקע הן מחזירות אלינו קצת מהקסם האבוד שלהן. הלב שלי מתפוצץ מכל זה. הראש שלי מלא צלילים. 

* * *

ינואר 2015. הוא ואני יושבים בסלון.

המרק פולט אדים סמיכים, וודקה אספרסו שקיבלתי מהבוס מוצבת על השולחן, ולידה כוסות נמוכות. לאט לאט ההבנה שהשלג אכזב מחלחלת. הבוס מסמס לי שעובדים מחר. אני קצת נסגרת. מאבדת את התרוממות הרוח.

עוצמת את העיניים ובורחת מהמשמעות של האכזבה שלי. לא יודעת למה ייחסתי למשקע לבן וקפוא משקל גדול כל כך.

הוא רוכן אל המחשב ומקליד כמה אותיות. על המסך אני רואה את סיימון וגרפונקל האהובים עליי, מספרים איך הגיעה אליהם התהילה.

אני מסתכלת מהצד על החיים שלי, השונים כל כך מהשנתיים שקדמו להן. החיים היפים שלי שמלאים באהבה של איש אחד, ובדירה קטנה יותר, ובפוקוס גדול פנימה. אני נוברת ומחטטת בעצמי. כל כך הרבה עבודה יש לי.

אני יוצאת למרפסת, מסתכלת לשמים ומתפללת שבכל זאת משהו יתפס. התפאורה מוכנה, אני אומרת להם. בואו נתחיל ליצור זכרונות.

// קורל כהן

הם הבטיחו לי שפריז תהיה רומנטית, "היא עיר לשניים" הם אמרו. אני בכלל נסעתי לבד, ארזתי מזוודה שחורה של עבודה והייתי בדרכי לסופשבוע של אחת בעיר הרומנטית. הם אמרו שפריז תהיה בדיוק כפי שהיא הייתה, מתוקה כמו מקרון ונוצצת כמו מגדל האייפל. הם פשוט לא ידעו שפריז לא תהיה ככה לעוד זמן רב. מעיר לשניים הפכה פריז לעיר בודדה ומוכת טרור.

מתוך עמוד הפייסבוק של YNET

אנשים כבר פחות תמימים במדינה שלנו. כל הקיץ האחרון שעדיין בוהק בצבע אדום ורק קיווינו שמישהו יעמוד לצידנו, שמישהו יוכל להבין אותנו, או לפחות לנסות להבין מה עובר על מדינה תחת טרור. אבל גם בתוך תוכנו ידענו שזה עניין של זמן עד שהטרור ירחיב אופקים וגבולות, הרי מה זה בעצם משנה איפה, או כלפי מי, לטרור ממש לא אכפת שפריז מתוקה כמו מקרון ונוצצת כמו מגדל האייפל שבשבוע האחרון עומד מוחשך ועצוב באמצע העיר לאות הזדהות.

אני חזרתי מפריז רגע לפני הבלאגן, רציתי, כמה שרציתי לספר לכם כמה היא רומנטית וכמה זה קשה להיות שם אחת, אבל הזיכרונות המתוקים הוחלפו במהירות בחדשות הרעות שלא איחרו להגיע ונדמה כאילו כל העולם חטף יחד עם פריז את המכה הקשה. הטרור נמצא בכל מקום.

איור- דייב בראון, אינדיפנדנט

אני חושבת ש2015 היא אחת השנים החשוכות שהיו כאן. במשך כל השנה שעברה למדתי כתיבה בבית הספר שהמוטו שלו הוא "הכתיבה לא מתה". הכתיבה לא מתה, זה נכון, אבל הכתיבה גוססת. הרי איך אפשר להגיד אחרת כאשר הכתיבה וחופש הביטוי נמצאים חלושים תחת היד הקשה והבריונית של הטרור. מי היה מאמין שבדור האלפיים מפיקי סרטים בהוליווד יחטפו איומים חוצי גבולות מצפון קוריאה. מי היה מאמין שבמערכת עיתון סאטירית בפריז ירצחו שניים עשר אנשי עיתונות, כאשר הרקע הוא חופש הביטוי.

הנשק הכי חזק שיש לנו היום לא נמצא בבונקרים שמורים מתחת לאדמה, הוא לא בידיהם של החיילים והוא לא באגרופי ידינו. הנשק הכי חזק שלנו הוא המילים שאנחנו בוחרים להגיד ולכתוב, לבטא באמצעות יצירות אומנות שגורמות לנו לצחוק ולהזיל דמעה ולפעמים גם סתם לחשוב. לעצום עיניים ולדמיין שניתן להפריד את הטרור מחיינו, זה אולי עוד חלום רחוק, אבל גם עכשיו הטרור גובה מחיר כבד שאין כמותו. למה שנאפשר לטרור לבחור בשבילנו מה מותר ומה אסור להגיד, אנחנו סופגים מלחמות וטילים מהשמיים, אבל עד שנוכל לעצור את אלה אנחנו חייבים לעצמנו לפחות את חופש הביטוי.

מתוך עמוד הפייסבוק של YNET

חושך בפריז בשבוע האחרון. אנשים יוצאים לרחובות ברחבי אירופה עם שלטי הזדהות "Je Suis Charlie", שתומך במערכת העיתון הצרפתי. כולנו שארלי, לכולנו יש את הכח במילה הכתובה והמדוברת. זה לא מטרד מקומי, לא מדובר במלחמה מקומית. מדובר במלחמה חוצה גבולות על הזכויות הבסיסיות שלנו. אני מקווה שאירופה תמשיך לצעוק ואיתה גם שאר העולם, הכתיבה לא מתה ולמילים שלנו יש כח גדול הרבה יותר משנדמה לנו. חייבים להמשיך ולצעוק.

איור- פיליפ גלוק

//עומר טסל

אז ככה, את מכירה מישהו ממש חמוד, הכימיה ביניכם מרתקת אפילו את וולטר וויט ועל המצח יש לו קעקוע של ״האחד״ בדיו שרק את יכולה לראות. בקיצור, את במסלול המהיר לחופה. 

אבל אז עוברות שנתיים או שלוש ופוף על הפוף האופוריה נעלמת ומאמי מושלמי כבר לא כל כך חמוד, השיחות משעממות והאורגזמות הן כמו שטר של מאתיים בלי ההשתקפות של זלמן שזר כשמסתכלים עליו דרך מקור אור. זה בערך הזמן שבו את מבינה – את כבר לא אוהבת אותו.

המקרה הזה דרך אגב קורה בערך באותו הקטע גם לגברים, רק ששם האורגזמות הן כמו שטר של אלפיים – לא קיים.

אז מה גורם לנו לאבד את האהבה שלנו לאדם שהיה נראה לנו כל כך מושלם והאם האהבה באמת נעלמה או שאנחנו פשוט לא יודעים איפה למצוא אותה?

הגמילה מקוקאין

כשאנחנו מתאהבים המוח שלנו מתפוצץ בהורמונים שהתפקיד שלהם בעיקרון זה להפוך אותנו לזוג גיבורים בסרט קומדיה רומנטית לא מושקע. במילים אחרות אפשר להגיד שהמוח עובד עלינו כדי שלא נשים לב לכל הפגמים של הצד השני וככה ונבנה קשר מספיק חזק שישאיר את שני ההורים בסביבה כשיבוא הילד. מחקרים אפילו מראים שמה שקורה למוח שלנו בזמן התאהבות זה בערך מה שקורה למוח שלנו תחת קוקאין או קראק.

אבל בסופו של דבר ההשפעה עוברת, החסרונות מתגלים לנו והאושר שהרגשנו בתחילת מערכת היחסים כבר לא שם. אבל לא בגלל שכבר לא טוב לנו, אלא בגלל שהתרגלנו לכיף, בדיוק כמו שאנחנו מתרגלים לכאב של אחרי הפרידה ומתגברים, זה הקסם וגם הקללה של אפקט הזמן. 

לקח: לא הפסקתם לאהוב, אתם פשוט כבר לא בהיי, ברוכה השבה לעולם האמיתי שבו אנשים מסתובבים להם עם פגמים באישיות. תצמדו לדברים החיוביים ואולי גם אתה תזכו להיות מהאנשים האלה שבאמת נשארים ביחד. 

שוב אותו הדבר

אהבה, ביטחון, אמון הם כולם חשובים במערכת יחסים. אבל מערכת יחסים יציבה צריכה גם קצת חוסר יציבות או במילים אחרות היא צמאה לאפקט ההפתעה. תחשבו שאתם קונים חבילה של ביצי קינדר ומגלים שבכולן יש את אותה ההפתעה, באסה נכון? אז אל תתנו לקשר שלכם להיראות ככה. 

לקח: אנחנו יצורים מתוסבכים שצריכים חוסר ודאות בודאות שלנו. אז אם לא נוסיף פלפל לקשר לא נוכל להתלונן שאין כבר טעם.

שוב פעם לא שמרתם על התשוקה!

מערכת יחסים בלי תשוקה זה כמו קופה מהירה בלי תור, אין כזה דבר. כשהתשוקה נעלמת הסקס הופך לסתם עוד משהו שאנחנו עושים בשביל סיפוק מהיר כמו לקנות קפה בדרך לעבודה, וכשהסקס לא מלא בתשוקה, אז המוח שלנו מתבאס ומפסיק להזרים לנו את ההורמונים ששומרים על הקשר בחיים. 

לקח: תשמרו על האינטימיות, תדאגו לחזר אחד אחרי השניה ותתנו לעצמכם זמן להתגעגע כי זה השמן שהמדורה שלכם צריכה. ככה זה, אהבה זה קומזיץ של שני אנשים והאש לא תדליק את עצמה. התשוקה נוצרת רק דרך הפעולות שאנחנו בעצמנו יוזמים.

בקמצוץ:

ברגע שאנחנו מבינים איך המוח שלנו עובד במהלך הקשר אנחנו יכולים להבין גם שאהבה זה כמו לגדל כלב, אם לא תאכילו אותו הוא פשוט ירזה וירזה עד שהוא ימות והאשמה היא כולה שלכם. תזכירו לעצמכם למה בחרתם בבן או בת הזוג שלכם כדי שתעברו בשלום את שלב הגמילה, תדאגו לזמן איכות ותעשו דברים חדשים כדי לדאוג לצרכים שלכם, והכי חשוב – תעשו סקס כמו שצריך לעשות אותו, כי עם הסקס בא התיאבון ועם התיאבון מופיעה שוב האהבה והפעם זה לא רק תרגיל של המוח.

// איתן שטיינקורט

"אף פעם לא הבחנתי כמה שהשמים ריקים כמו אז שרבצת עלי במלוא כובדך וניסרת.
נשיפותיך החמוצות על פני ואני מביטה למעלה מחפשת משהו להאחז בו ואין
וכה מושפלת.. מושפלת.. מושפלת!
עכשיו גם אתם בוכים,
ותמיד מאוחר.
זה הבכי שלכם! האפילוג השמנוני לכל מחזות התועבה שבעולם!
אני כל כך שונאת אתכם."

(מתוך המחזה "משפטי אונס", חנוך לוין)

תדמיינו את הסיטואציה הבאה- אתם קמים בבוקר יום אחד וכדור מתכת קשור לרגלכם. הוא מפריע לכם לצאת מהמיטה. הוא מפריע לכם ללכת. הוא מפריע. לפעמים נדמה לכם שהצלחתם להתעלם מקיומו, אבל הוא כל כך איתכם, והוא חודר לחלומות. בחלומות הוא גדל וגדל ואתם רוצים לזוז, אבל הוא כבד. אתם בורחים, אבל הוא מתגלגל ומאיים למחוץ. ואז את מתעוררים, והוא עדיין שם- לוחש לכם את כבדותו.

מתוך עמוד הפייסבוק Urban Street Art

יום אחד אתם קמים ומגלים שהמפתח קיים. המפתח לא ירפא את הצלקות שהרצועות שקשרו את הכדור לרגל חותכות בבשר. המפתח רק יאפשר הקלה, יעזור לכם לבקש עזרה בסחיבת הכדור, יעזור לכם בלבקש עזרה בהסרת הכדור. אבל בגלל שלא התלוננתם קודם, בגלל שלא זעקתם קודם- אין לכם את הזכות.

נפגעי תקיפה מינית נאלצים לסחוב את הכדור הזה כל ימי חייהם. סיפור האונס המתמשך וההתאבדות של ורד לב הסעיר אותי. לא רק בגלל הסיפור המזעזע של ילדה שנאנסה כל שנות ילדותה על ידי אביה, לא רק בגלל ההתעקשות של הוריה להציגה כחולת נפש. גם בגלל אלה, אבל גם בגלל אוזלת היד של החוק. בגלל הקלות של התיישנות העבירה.

מתוך עמוד הפייסבוק Urban Street Art

לורד לב לא היה סיכוי בקרב מול המערכת בהכרה על הכדור שהיא סחבה כל חייה. את הכדור היא הדחיקה ברוב שנות התבגרותה, וכאשר נזכרה בחוויות הקשות אותן עברה מגיל שלוש וחצי, כבר היה מאוחר מדי. חוק ההתיישנות שלל ממנה את המפתח- את הענישה על ההתעללות המזעזעת שעברה.

הנושא הזה, של עבירות מיניות, סבב סביבי כל חיי. הוא מגיע אלי דרך אנשים קרובים אלי שחוו פגיעה מינית- בכל מגוון הצורות בין אונס לפגיעה מילולית. הוא מגיע אלי במדיה החברתית. הוא הגיע אלי כאשר האקס שלי מגיל 20 דחף לי את הראש כדי שארד לו כשלא רציתי ואני הייתי טיפשה מדי או ילדה מדי בכדי לעצור ולהגיד לו לא. הוא הגיע אלי כאשר אדם בוגר בבאר שבע שלף את הזין שלו מולי ומול חברה שהייתה איתי וצעק הערות בנוגע לגודל החזה שלי- בעוד אנו מנסות לברוח בבהלה כמה שיותר מהר מהמקום.

"למזלי" מעולם לא חוויתי אונס, אבל חוויתי הטרדות מיניות רבות מספור. החוויות האלה לא עזבו אותי ולא יעזבו אותי. זה לא משנה כמה פעמים ארצה לשכוח- תמיד יהיה משהו שיזכיר. החוויות שלי נחשבות "קלות" והחברה מעודדת אותי לדחיק ולהשאירן מאחור. אני אולי אעמיד פנים שמעולם לא הוטרדתי מינית, אבל הן חלק מכדור המתכת הזה שאני סוחבת על הרגל.

מתוך עמוד הפייסבוק Urban Street Art

אנחנו מוותרים על הנפגעים, אנחנו שוללים את זכותם לצדק ואת זכותם לשמור על גופם לעצמם. אנחנו מאפשרים לתוקפים לחיות בשלום ולנתקפת או לנתקף לחיות בתחושת אשמה. לרבים לא תהיה סביבה תומכת, אלא סביבה שתחפש דרך להאשמת הקורבן. התיישנות העבירה לאחר עשר שנים היא בושה. העבירה אולי תתיישן, אבל על הזכרונות אין תאריך תפוגה. על הנפש אין תאריך תפוגה.

במוצאי שבת, ה-17.1.2015, אני אהיה כאן כדי למחות ולהפגין במחאה שיזמה קבוצה 42.

ואתם?

// לינור סקוטלסקי

עייפתי והתעייפתי.

עייפתי כי גם להיות פסיבי ולשבת בצד ולחכות לסימן שמשהו הולך לקרות התיש אותי. התעייפתי כי נראה לי שלהיות אקטיבי ולנסות ולתקשר את הרצונות שלי זה חסר משמעות ומביא בדיוק ותמיד לאותה התוצאה.

איכשהו, הכל מוביל אותי לאותה נקודה. אני המקשיב ואני מתחשב ואני הוא זה שאוכל את התירוצים. אני זה שיישמע שמח ומתרגש, הרבה פעמים כי אני הוא זה שבאמת שמח ומתרגש. אבל שאר הזמן, אם אני לא, את לא תעשי כלום. שאר הזמן, גם אתם לא תעשו כלום.

ונמאס לי. נמאס לי ממך, וממכם מן הסתם. אבל בעיקר נמאס לעמוד ולחייך כמו אידיוט לשמוע את אותם טונים אפולוג'טיים. ואני יודע שהם שטויות, ואני יודע שאת פשוט סתם מדברת. אבל בראש רשימת הנמאס לי, עומדת לה בגאון, בלי עייפות או התעייפות, ההשלמה שלי.

לא בגלל שאני זה מאדר-פאקינג אני, אלא כי הסתכלות מבחוץ יכולה להוביל את עצמי רק למסקנה שאף בן אדם לא צריך לחכות כל הזמן לשום בן אדם אחר. גם לא לבת אדם.

נמאס לי להתעורר אחת לתקופה, להסתכל עלינו מהצד ולדעת שאם אני באמת הייתי בצד, הייתי בטוח מצביע על האמצע, איפה שאנחנו, ואומר "שם אני לא רוצה להיות", אני רוצה להישאר בצד.

ועכשיו.

אפילו הצד מעצבן אותי. לא רוצה להיות בכלל על אותה הדרך אתכם. אני לא חייב ולא מגיע לי לשבת בצד ולאכול את החארטות שאתם יודעים שאני לא אוכֶל, ואני יודע שאני לא אוכָל אף פעם. ככה חשבתי. אבל כוח האינרציה של הנימוס והשגרה כובל אותי מלהתנתק.

התרגלתי להתענג על ה-Highlights ולעמם את עצמי בשגרת ה-Lows הזאת שאנחנו מתחזקים כי זה מה שעושים עכשיו.

לכי את תזדייני, ולכו אתם, כולכם, לאותו מקום. כבר לא אכפת לי אם ביחד. אם את לא מעריכה את ההיי לייטס, אני לא צריך להשאיר דולקת שום להבה ואף לא זיק של מה שהיה. אם אתם בסדר עם שגרת הלואוז, מצפים לראות אותי מבסוט 24/7, מצידי תטבעו בבריכת הספקות העצמיים שגם ככה תכריע אתכם מתישהו.

אני לא פה כדי להיות הצל של הדמות שתרצי לראות לצידך. ואני לא פה כדי לשמן לכם את השפיות הנפשית מספיק זמן עד שגם ככה החיים ילחיצו את הדאון הזה חזרה לפרופורציות אליו הוא שייך.

אני פה. זה קודם כל.

ואני פה, לא מבקש ולא צריך נאומי מורל או הערצות סבסקוונטואליות לתכונות שלי כבן אדם. אני פה כדי לחפש את זאת שתאהב דווקא את המוזרויות שלי. שדווקא כל האינסטורמנטאליות של האופי שלי תשדר לה שגרה ושעמום, והפאק אפס ירגשו אותה.

אני פה כדי שהרב שיח יהיה תוסס ולא בגלל שאני במצב רוח תוסס עכשיו. איט טייקס טן טו טנגו. אני מרגיש, ביום חמישי מושלג שכזה, שבא לי להקיא את כל המילים הנחמדות שאכלתי, את האמפתיה שכבר לא אכפת לי עד כמה היא מזויפת.

אני מעדיף לצעוד 1000 צעדים לבד, ולדעת שהדברים שנראים לי נוצץ, זה לא רק כי אני מרוצה מעצם ההשתייכות עצמה. שאני לא מרגיע את עצמי במה שיש, רק בגלל שאחרים חרטו לי על הזכרון מילים מעייפות.

אני מעדיף לשבת בחדר עם שני גופי חימום, לשמוע את הגשם ממיס את השלג מהרחוב, להתעצבן מלקבל מה שאני מקבל רק בגלל ניסיון לא מוצלח מהעבר ולהרגיש שאין לי עם מי לחלוק את זה.

כי לחלוק ולהתייעף, זה גרוע מלחלוק עם מקלדת וקהל דימיוני.

// נדב מור

מי את? ליהי סגל. ילדה. בת 29, שחיה על קו תל אביב ניו יורק (למזלי הרב). מעצבת תכשיטים מזהב ויהלומים, בעלת המותג Bleecker & Prince. השם Bleecker מסמל את החנות אונליין ששם אני מוכרת את הקולקצייה של העיצובים שלי וPrince זאת המחלקה של העיצובים האישיים.. טבעות אירוסין והרבה תכשיטים שאנשים חלמו שיהיה להם אבל לא ידעו איפה ואיך לייצר.

אני

מכירה של התכשיטים שלי בחנות קונספט זמנית של שופליפטרס

מתוך יום צילום לאתר. דוגמנית: עליזה שרגא סטיילינג: שירן מניה צלם: מנחם רייס איפור שיער: בן קדר.

ההחלטה הכי עצמאית שלקחתי?  זה מתבקש… להיות עצמאית

יום צילום לאתר. דוגמנית: עליזה שרגא סטיילינג: שירן מניה צלם: מנחם רייס איפור שיער: בן קדר. טבעת 14k אדום מהקולקציה הנוכחית

14k זהב כסף ויהלומים שחורים. שרשרת גבר

ההורים שלי אומרים לי כל הזמן ״ליהי, את יכולה להחזיר את הקופסאות פלסטיק.. אחרת לא יהיה במה להביא לך אוכל.״

אמא ואבא, שניי אחיי ואנוכי בדרך לחופשה משפחתית בצ'ילה

עבודת החלומות היא להיות מבקרת מסעדות בעולם! איזה כיף כל היום לטייל בעולם ולאכול במסעדות וכל הטוב הזה מגיע עם משכורת.   אם הייתי חבר כנסת הייתי מציעה הצעת חוק ל.. טוב לי לעצב תכשיטים ולתת לחברי כנסת להציע חוקים. שכל אחד יעשה את מה שהוא טוב בו.

ככה זה מתחיל… עובדת על סקיצות בביתי

עגילי משולש 14k זהב לבן ויהלומים

המחשבה האחרונה שלי לפני השינה היא: טוב זה קצת כבד… אבל יש לי טקס לפני השינה שבו אני אומרת תודה שאני חיה ובריאה, ויש לי משפחה מדהימה. מעין דרך להכנס לפרופורציות, לפעמים אנחנו שוכחים מה באמת חשוב. ה-SMS הראשון שלי בבוקר הוא תלוי ביום… תלוי בבוקר…

14k זהב מלא ויהלומים ויהלום צד בליטוש ישן. מהקולקציה הנוכחית

פעם ראשונה שאמרתי "עברתי את הגיל הזה" הייתה… האמת שאני זוכרת את זה ממש! הייתי באוטו ותמיד יש כל מיני פרסומות ברדיו כמו "הטבה מיוחדת למתגייסים!" כשברקע מתנגנת איזו מנגינה שנתקעת בראש, ואני זוכרת בבירור שזאת היתה הטבה ממש לא מעניינת וזה בכלל לא מה שמשך את תשומת ליבי. שם הבנתי שיש דברים שאני כבר לא יכולה לעשות כי "עברתי את הגיל הזה…"

עליזה ואני, מתוך יום צילום לאתר. דוגמנית: עליזה שרגא סטיילינג: שירן מניה צלם: מנחם רייס איפור שיער: בן קדר. עגילי משולש פתוח 0.25 קארט כל אחד, זהב לבן 14k

כשאהיה גדולה אהיה מאושרת ומתוכשטת. אני מקווה שאמשיך לעסוק בדברים שמרגשים ומספקים אותי .

טבעת אירוסין שעיצבתי. יהלום שמפניה 1.00 קארט. זהב 14k מושחר ומלא יהלומים קטנים, מנצנצים ומלאים באהבה

צמיד תות קשיח 14k זהב מלא ו65 יהלומים בשיבוץ פאווה. מהקולקציה הנוכחית

כשאצא לפנסיה היום שלי יתחיל בדיוק כמו שהוא מתחיל היום… בריצה 10k על החוף (טוב, לא באמת כל יום.. אבל לפחות שלוש פעמים בשבוע).

אין כמו הים

// ליהי סגל

מכירים את הרגע הזה שאתם לפני ראיון עבודה ממש חשוב ואתם מתלבטים מה כדאי ללבוש? אז אתם עומדים מול הארון וזורקים על המיטה את כל מה שלא רלוונטי ללבוש. ואז מה שכן נשאר לכם כאופציה ללבישה, מתגלה גם כלא רלוונטית לאור העובדה שחולצה ירוקה עם הדפס מלבני שעליו כיתוב  "קום והתהלך בארץ… גרעין נחל 04 ברעל!" עם כתמי אקונומיקה שנשכח בארון ממש אבל ממש לא אופציה.

"מה ללבוש?" אתה תוהה לעצמך ונלחץ עוד יותר שאתה מגלה שהריאיון שלך הוא בעוד שעה בדיוק ואתה צריך לקחת שני אוטובוסים כדי להגיע לפתח-תקווה.

אז אתה מתחיל קצת להזיע שנייה וחצי אחרי שיצאת מהמקלחת, אז אתה נכנס שוב לדוש מהיר.

יוצא ומגלה שהאוטובוס הראשון שלך יוצא עוד חמש דקות. אתה מתלבש מהר ומתבלבל בהתאמה של הגרביים, קצת ירוק נקודות ברגל ימין ו-ורוד "הלו קיטי" ברגל שמאל, ותוך כדי דופק את הזרת בקצה של המיטה, יוצא במהירות מהבית ורץ לאוטובוס.

חצי צולע, אתה מדדה לתחנה ומגלה שנפלו לך כמה שקלים תוך כדי ריצה. אתה מנסה לשלוף את האגורות האחרונות שזרקת אי שם לתוך כיס המכנס או לתיק. 

הגעת לראיון בדקה ה-90, אתה מזיע מחום כי רצת בדרך, התחיל לך התקף אסטמה ואתה לא מפסיק להזיע בידיים מהלחץ ושכחת את מי אתה בכלל אמור לפגוש לראיון.

איפה אני? מי אני? (מתוך visualphotos.com)

אתה נפגש עם המראיין וכל מה שאתה חושב לעצמך בראש זה "מעניין אם היא קולטת שאני על  סף מוות קליני מהלחץ??" אתה יוצא מהריאיון הגרוע שעברת עכשיו ואחרי כל זה אתה מגלה שיש לך פטרוזיליה תקועה בין השיניים.

"אוף!!!" אתה צורח לעצמך בלב. "אילו הייתי יכול לעשות את הריאיון הזה בבית עם המזגן, בלי לחץ…"

ואז אתה  מגלה שבדיוק לשם כך ולאור ההצלחות הקודמות החליט אתר יד2 דרושים לקיים פעם הרביעית יריד תעסוקה וירטואלי נוסף!

אז מה זה בכלל יריד התעסוקה הווירטואלי של יד2 דרושים?

במהלכו דורשי העבודה מסתובבים ביריד באמצעות דמות וירטואלית, פוגשים נציגים מטעם החברות המובילות במשק ומגישים מועמדות למגוון משרות והכל מהמחשב האישי או הסלולרי.

יריד התעסוקה הווירטואלי מספק מענה למחפשי עבודה במגוון תחומים כגון: שירות, מכירות, שיווק, כספים והייטק. בנוסף היריד הוירטואלי מאפשר לאנשים עם מוגבלויות לחפש עבודה ביתר קלות ונוחות, ללא צורך בהתניידות מיותרת. הכניסה אל היריד שמתקיים בימים 12-13 בינואר 2015 היא בחינם בכל שעות היממה.

בין עשרות החברות המגייסות המציגות ביריד ניתן למצוא את: פלאפון, טבע, סלקום, לאומי קארד, הוט, אדידס, וחברות הי טק מתוקשרות כגון: צ'ק פוינט, EMC ,Cellebrite, טנדם גרופ ועוד.

כמו כן, היריד מאפשר גם למחפשי עבודה אנונימיים ליצור קשר ישיר מבלי להיחשף. השימוש בצ'אט עם נציגי החברה מאפשר למועמד לעבור את שלב המיונים הראשוני בנינוחות והוא יכול לעשות את זה מכל מקום ואף לקבל מושג ראשוני לגבי התאמתו למשרה. גם עבור החברות מדובר בחדשנות חשובה, בשונה מירידים רגילים, ביריד הווירטואלי אין עלויות הקמת ביתנים, אין צורך בנוכחות פיסית וחשוב מאוד, כל ההגשות וקורות החיים הינם דיגיטליים בהתאם לעולם בו אנו חיים כיום".

להרשמה ליריד ליחצו כאן

// maveze

מתעטשת בפעם חמישית והשעה שתיים חמישים ואחת בצהריים. אולי סוף סוף נדבקתי מהקולגה שלי שלא מפסיק לאיים עלי בשיעול וליחה. והחלון פתוח עד גבול קצה היכולת שלו והיא לא רבה. קר לי אז אני קמה מהכיסא המסתובב וחובשת את עצמי במעיל Northface שהשאלתי ממך בבוקר, בקושי שיחררת לי אותו. אפילו קיבלתי סט חוקים איך להשתמש בו והכי חשוב לא לאכול ולשתות לידו. כזה אתה עם בגדים, קצת דרמתי. אני מתיישבת חזרה ובוהה שוב במסך המחשב. עוברות כמה שניות של בהייה, כשעולה בי תחושה מוכרת. מנחמת. ריח הבושם שלך נודף מהמעיל ואני מסניפה אותך כאילו אתה פה לידי. לרגע מתאפשר לי לדמיין את העור העדין שלך וחום הגוף שלך שמלטף אותי ונותן לי רגע של נחת, באמצע יום עבודה.

שיעול ליחתי של הקולגה שלי מחזיר אותי חזרה למציאות. אבל המציאות מכה בי ולוקחת אותי עכשיו למקום ברור, אחד ויחיד, המוצא להכל, תמיד, כתיבה. הרבה זמן לא פירסמתי פוסט, אולי כבר חצי שנה. מידי פעם, נאמנים שלי, שאלתם אותי מתי אפרסם עוד קטע וזה כל כך משמח לדעת שיש מישהו בעולם החיצון שבאמת איכפת לו. נחמה ברגעים דלים כאלו להבין שאני כותבת גם בשבילכם. זו מתנה. אז אני לא מתכוונת לשחרר אותה כל כך מהר.

מי שמכיר אותי יודע שהמוזה (תודה לאלוהיי המוזות) לא חסרה לי. רק תתפסו אותי עם אנרגיות ואני יכולה גם להמציא טקסט שלם שמתבסס על מילה, מבט או רעיון שתזרקו לאוויר. כשתשבו לידי במשרד, באוטו או בפאב כנראה לא תשימו לב לקסם שמתרחש מולכם. כי בכוחותיי בו זמנית ליצור סיפור שלם בראש ממוזה שהענקתם לי. העצוב הוא שכמו שתסיימו לדבר, גם הסיפור שלי ישתתק לשברים ויעלם. כמו שחלום ברור כל עוד העיניים סגורות וכמו שהוא מתמוסס עד שאין לו זכר כשהעיניים נפקחות.

StreetArt in Germany

זה כרוך ברגשות אשמה וחששות אבל כן, אני נהנית מהחשיפה. עד שהחלטתי להוציא את עצמי מהמגירה כבר אין מה להתחרט. ואני תוהה אם הבעיה טמונה בתירוץ שחוזר על עצמו בכל תחום בחיי. אני רואה בהכל משהו רגעי, לא מוחשי, חולף. נישואים, הבאת ילדים לעולם, קריירה, שלום, נהנתנות. קפריזות משויכות זמן ותקופה. ועולה השאלה, מתי אפסיק לפחד? מכם, הקוראים, אם נוח לכם עם מה שאני כותבת ואם אני לא משעממת אתכם עד מוות. עם מי ועל מה ואיך אני כותבת. ועל זה שכמוני יש עוד אלפים ובטח טובים ממני. ואם לא טובים ממני, מקובלים ממני. דוחפים ממני, פוליטיקאים ממני.

אומרים לא לפחד מהפחד. אז אומרים. אבא שלי אומר שאם כבר לפחד אז לשתף ואז כבר זה פחות מפחיד. ואמא (שהיא אויב מספר אחד של האגודה למלחמה בעיוות פתגמים בעברית) תמיד טוענת "החיים זה לא פיקניק". אז כמו שאתם מבינים אתם שותפים ושופטים למסע, אתם הקהל שבפניו אני מתוודה עכשיו- הכתיבה היא לא פיקניק ופרסום הכתיבה מבעית. 

כך נאמר

והנה, במקום שוב לכתוב משהו אבל לא לפרסם תחת שמיכת תירוצים של חוסר ביטחון, החלטתי לפרסם עכשיו. ולשתף אתכם למה זה לקח לי כל כך הרבה זמן. וליידע אתכם שאולי זה יפתח אותי מחדש ואולי שוב יקח זמן. תאהבו או לא, הפעם אני כותבת בשבילי, זו מלחמה. אל תלחצו לי לייק או שייר, רקומנד או תגיבו. תקפצו לי. הסמיילי שלכם לא יגבה ממני את המחיר, לא הפעם.

// רחל ברילמן

עליתי על הבמה ושרתי. האלכוהול שזרם לי בדם גרם לי להתנועע בחינניות תוך ביצוע רוקיסטי יחסית לשנסון רומנטי משנות ה-80'. ירדתי מהבמה ולגמתי שלוק גדול מכוס הבירה שחיכתה לי במקומה. לא שרתי מלא זמן ב"במות פתוחות" ובכלל, אחרי שעברתי חודש של "שעלת" בו הקול שלי כמעט ונעלם, הרופא אמר לי שאני חייבת לעבור טיפול כי מיתרי הקול שלי לא באמת נפגשים על מנת להפיק קול, אלא רק מתחככים ואני מיד דימיתי לו את מצבם למצב חיי המין שלי. הוא לא צחק.

בסמסטר האחרון של הלימודים שמעולם לא סיימתי, לא הייתי מגיעה בדרך כלל לאשדוד בימי רביעי, כיוון שחמישי היה היום היחיד שבו היו לי לימודים אז לרוב נשארתי בדירה הגדולה והריקה בשדרות. מיד אחרי שירדתי מהבמה הוא עלה, ניגן ושר את "ציפור מדבר" של אתניקס בצורה כל כך מרגשת ששכחתי לרגע שהביצוע במקור שייך לזאב נחמה. מצאתי נחמה בקול שלו שהצליח לחדור לתוכי עמוק ושתיתי עוד שלוק מהבירה שלי.

צילום: אפרת בקר

הוא ירד מהבמה ובא היישר אליי, אמר לי שנעים מאוד להכיר ושאל איפה הייתי עד היום. מוזר, זה בדיוק מה שרציתי לשאול אותו בלי קשר למקום ההוא ועם קצת יותר קשר לחיי האהבה שלי. לאחר שיחה קצרה התברר לי שהוא מנהל שם את הערב. פניתי לבעלים של המקום ושאלתי אותו אם זה בסדר שאקח את מנהל הבמה לכמה דקות. הוא חייך אליי חיוך מלא הבנה של כוונת זדון ואישור. זה היה ה"קיו" שלי לקחת אותו איתי לליווי לכיוון הרכב. היה נורא קר בחוץ אז אמרתי לו שייכנס פנימה ומבלי לשים לב התחלתי פשוט לנסוע, חוטפת אותו ומנהלת איתו שיחת הבלים כשאני מסתובבת במעגלים כדי שאוכל להשיב אותו לעבודה בשנייה שיבקש. אחרי כמה דקות הוא ביקש לחזור, החלפנו טלפונים ונפגשנו יום למחרת.

לא היה לי מושג שהוא בכלל חייל. על מה בחורה שתכף מסיימת את הלימודים האקדמאים שלה יכולה לדבר עם מישהו שעוד חודש משתחרר מהצבא? ובכן, מסתבר שעל הרבה דברים. אחרי הרבה הרמות גבה מכיוון החברים שלי והרבה התלהבות מכיוון החברים שלו כי הוא תפס מישהי "מבינה עניין", יצא שיצאנו שנה וכמה חודשים בהם למדתי ממנו כל כך הרבה על אהבה, זוגיות בריאה ונתינה ולעזאזל כל האנשים עם החוקים שלהם והרמת הפרצופים שלהם בכל פעם שהבינו שחמש שנים מפרידות בינינו.

צילום: אפרת בקר

התחלתי לעבוד בתל אביב והוא ללמוד מוזיקה, איך לא. אבל הוא לא הרגיש שהוא ממצה את עצמו והתקבל ללימודים בבית ספר יוקרתי בחו"ל. הדילמה של מה יקרה לנו עלתה כמה פעמים ואחרי אינספור התחבטויות היה לשנינו ברור שברגע הנכון ייפרדו דרכינו. הוא צריך להגשים את החלומות שלו ואני את שלי והפרש הגילאים והתשוקות הזה לפתע נפער כמו תהום עמוקה. 

חודש וחצי לפני שנסע שחררתי אותו.

כזה חמוד הוא היה. צילום: אפרת בקר

נתתי לו להיפרד מכולם ובכיתי 'נהרות' של החלטות מושכלות כמו בשיר ג'סטין טימבלייק- לא מאמינה לעצמי שאני מוותרת על הדבר הכי טוב שהיה לי בחיים. שלוש שנים אחרי, אין לי מושג מה קורה איתו. מתישהו באמצע הדרך, עבר מספיק זמן כדי שפחות יכאב וגיליתי כמה שזה קל לנתק היום אנשים מהחיים שלהם כשהם חוסמים אותך ב"אונליין". אני חושבת על הבחור שבא אחריו וגם היה קטן ממני בארבע שנים, זה שהתחיל ללמוד רק לפני שנה ואולי האחרון ששבר לי את הלב ותוהה איך זה שמאז שהבטחתי לעצמי שאני לא רוצה יותר ילדים, אני לא רוצה אף אחד.

// חן בוקר

"נשים הן כמו אוכל", אמר לי פעם חבר. "אתה לא יכול בלעדיהן, אבל יותר מדי יעשה לך כאב בטן". מבלי להפליל את מי שתרם לי את פנינת החכמה הזו, אני חייב לציין שמעולם לא היו לי יותר מדי נשים, ולכן אין לי דרך להפריך את הטענה שלו.

אבל הפוסט הזה דווקא לא על נשים, אלא על הצד השני של המשוואה – אוכל.

מערכת היחסים שלי עם אוכל, ובמיוחד בצורתו האפויה, התפתחה עם השנים. התחלנו ב"שלום שלום" (אני מסתכל בחשדנות על הצלחת, טועם מעט במקרה הטוב וחותך מהשולחן), המשכנו ל"באתי-ראיתי-אכלתי" (אני רואה אוכל, אוכל אותו, ומבקש עוד), עד שהגענו ליחסינו כיום – רומן סוער שמלווה בלא מעט אמוציות, צלחות שבורות, ניצחונות מרגשים ואכזבות כואבות.

מי שמכיר אותי באופן אישי יודע שהרומן הזה, שפעם היה חד צדדי, הפך עם השנים למערכת יחסים פעילה בה שני הצדדים שותפים באופן מלא. אני משתדל לגוון, לנסות כל פעם דברים חדשים ונועזים כדי להכניס קצת טעם ועניין, והוא מצדו משביע אותי, מענג אותי במקומות שרק הוא מגיע אליהם, מפלרטט איתי בכל פעם מחדש מתוך איזו תוכנית בישול וגורם לי רצון עז לתת לו ביס.

אבל הרומן הכי סוער שלי הוא עם סוג מסוים מאוד של אוכל – חלות, בגטים, עוגיות ושלל שילובים שונים ומשונים שכוללים קמח, מים, ולרוב גם חמאה. הרבה חמאה. אני אוהב אותו פריך מבחוץ ורך ונימוח מבפנים, עם יחס קמח-חמאה-סוכר שיגרמו לאחוזי השומן של ממציא הקנדי קראש להסמיק בבושה. אחרי ביקור קצר מדי בפריז לפני מספר שנים שכלל היכרות אינטימית עם מספר בגטים וקרואסונים כמו שרק הצרפתים יודעים לעשות, הרומן הזה רק התעצם.

זכור לי במיוחד מפגש מקרי עם טארט לימון, כזה עם קרם פטיסייר משובח וסימני חריכה קלים בצדדים, שממש קרץ אליי מתוך חלון הראווה של בולנז'רי קטנה ברחוב צדדי ברובע השלישי. זו היתה אהבה ממבט ראשון – לא יכולתי להסיר ממנו את המבט, גם כשהמוכרת הרימה אותו בזהירות מהמגש, עטפה במפית והניחה אותו בידיי הנרגשות. את מה שקרה לאחר מכן קשה לתאר במילים, אבל מאז אותו טארט מסעיר אהבתי למאפים רק תפחה.

בינינו, אין הרגשה טובה יותר מללוש את הבצק הרך בידיים, להמתין בציפייה שיתפח, לעצב, לקשור בלולאה, או פשוט לקרוץ ממנו עיגולים קטנים, ולראות אותו גדל ומשתזף בתנור החם. והריח, אוי הריח. רק מלכתוב את השורות האלו אני נזכר בטעם שלו.

ואז, אחרי דקות ארוכות של משחק מקדים, מגיע הזמן לקצת אקשן. אני מתחיל בליטופים עדינים על פני פניו המחוספסות, תופס את הקצה החם שלו (ואני אוהב כשיש מה לתפוס), מושך בעדינות, ומגלה את תוכנו הלבן שקורא לי לטרוף אותו. את ההרגשה שממלאת אותי בכל פעם מחדש כשהטעם שלו מציף לי את הפה קשה לתאר במילים. כשהוא בא עם איזו חברה בצד, אם זו שקשוקה, דג מרוקאי חריף או סתם שאריות מרק, החוויה האורגזמית בפה רק מתגברת.

תקראו לי שמן בגוף רזה, אבל מעולם לא עמדתי בפיתוי של מאפה חם שיצא עכשיו מהתנור. אם לא הייתי עושה מה שאני עושה בחיים, כנראה שהייתי נותן לבצק הפנימי שבי לכבוש אותי ופותח איזו מאפייה או פיצריה, כזו שכל מי שעובר לידה בבוקר לא יכול להתעלם מהניחוחות שיוצאים ממנה. עד שזה יקרה – אורוואר, אני הולך להוציא את החלה מהתנור.

// ידידיה אפק

אתמול לפנות בוקר נערך טקס 'גלובוס הזהב' ה-72. הכנתי לכם בפוסט לא רק סיכום של הזוכים אלא גם ביקורת על הסרטים הללו. בגדול, אלה שלדעתי הגיע להם לזכות השנה – זכו. אבל בואו נדבר בקטן:

בויהוד: סרט הדרמה הטוב ביותר + הבמאי הטוב ביותר + שחקנית המשנה הטובה ביותר (פטרישיה ארקט)

על פרויקט כה שאפתני (לצלם סרט לאורך שתים-עשרה שנה עם אותו הקאסט, כשגיבור הסרט בתחילת הצילומים בן שש, ולהצליח להוציא מזה סרט מצוין), ללא ספק מגיע ל-'בויהוד' התואר "הזוכה הגדול" של השנה. הסרט מספר את סיפור התבגרותו של מייסון, מגיל חמש עד שמונה-עשרה.

דניאל לינקלטר, במאי הסרט אוהב לקחת פרויקטים כאלה.פרויקט מוכר אחר שלו היא טרילוגיית  'לפני הזריחה', 'לפני השקיעה' ו-'לפני חצות'. למי שלא מכיר, זוהי טרילוגיה על זוג, כאשר כל סרט נעשה תשע שנים לאחר קודמו עם אותם שני שחקנים(אחד מהם, אגב, הוא אית'ן הוק, שמשחק גם בבויהוד). יש משהו באלמנט הזה של הזמן האמיתי (להבדיל מסרטים שמספרים סיפור חיים ומשתמשים בכמה שחקנים/אותו שחקן מאופר) שמעורר תחושות ורגשות כמו שרק הוא יכול.

בירדמן – התסריט לקומדיה/מיוזיקל הטוב ביותר + השחקן הטוב ביותר בקומדיה/מיוזיקל (מייקל קיטון)

יצירת המופת הזו היא סרטו החדש של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, שיצא לקולנוע בארץ ב-29.1. אני לא באמת חושב שמקומו של הסרט היה בקטגורית הקומדיה, למרות שהוא אכן מוגדר ככזה. יש בו רגעים קלילים אבל מדובר בסרט די אפל, בעל שאלות פילוסופיות על "מי הוא 'אני'" וביטוי עצמי, עם ביקורת נוקבת על עולם הפרסום ואף על עולם הביקורות (משמע אני קצת חוטא כאן, אבל אני מאמין שמר איניאריטו יסלח לי). המבע הצילומי של הסרט נפלא והסגנון המוזיקלי של הפס-קול מושלם לסרט.

מייקל קיטון מגלם שחקן עבר, שהיה מוכר כגיבור-על בשם 'בירדמן' (ניתן להשוות לבטמן, אותו גילם קיטון בסרטיו הישנים של טים ברטון), המנסה להשתחרר מדמות עבר זו ולזכות לכבוד מחודש, וזאת כשחקן בהצגה, אותה הוא גם מביים, בברודווי, המבוססת על 'על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה' של ריימונד קארבר. הסרט, שלמעשה הוא עצמו מן מחזה-מצולם, מגולל אחר ההכנות לפרימיירה, כל המשברים והבעיות שצצות מאחורי הקלעים והרבה יותר מזה.

התיאוריה של הכל: פרס השחקן הטוב ביותר בסרט דרמה (אדי רדמיין)

הקולנוע החליט לפנק אותנו בתקופה האחרונה בסיפורי חיים המבוססים על ספר (אבל על זה ארחיב בפוסט הבא). במקרה של 'התיאוריה של הכל' מדובר בספר-הזכרונות של ג'יין הוקינג המספר על היחסים שלה ושל גיבור הסרט – סטיבן הוקינג. מערכת יחסים שמתחילה הרבה לפני הכיסא והקול המכאני, כאשר עוד יכל לדבר וללכת.

את אדי רדמיין, המגלם את הוקינג, לא הכרתי טרם הסרט (לו הייתי משלים את 'עלובי החיים' הייתי מכיר). כעת, את שמו של השחקן המחונן כבר לא אשכח. זוהי לדעתי הזכייה הצפויה ביותר בטקס, אך בצד רב. פליסיטי ג'ונס, המגלמת את ג'יין, שיחקה נפלא גם כן אך את פרס השחקנית לקחה ג'וליאן מור על ['עדיין אליס']. ואני בכלל חשבתי שרוזמונד פייק תזכה בסרט על תפקידה המדהים ב-'נעלמת'.

מלון גרנד בוטפשט: סרט הקומדיה/מיוזיקל הטוב ביותר:

דיסקליימר – עד כה לא כתבתי על ווס אנדרסון מעולם. למה? לא אהבתי אותו. לא הבנתי מה עושים ממנו כזה "במאי גדול". לא אגזים אם אגיד שסבלתי כשצפיתי בסרטו 'משפחת טננבאום', ועוד יותר ב-'עמוק במים', אבל אין מה להגיד – מלון גרנד בוטפשט הוא סרט מצוין. סגנון המבע הסימטרי להחריד של אנדרסון, שעד כה הציק לי מאוד בעין, הפך בסרט הזה למטעם לעיניים, בייחוד כאשר שיחק לאורך הסרט עם יחס-המסך (שהיה סגנון מבע לא מפחות מגאוני/ שימו לב בטריילר איך מדי פעם, בייחוד בסוף הטריילר כשמציגים את הקאסט, יחס-המסך משתנה). ללא ספק הגיע לסרט לזכות, ולאנדרסון את התואר שעד כה פקפקתי בו. אני בטוח שאם היו נותנים מקום שני בקטגוריה זו, 'בירדמן' היה לוקח.

עוד פרסים:

בפרס השחקנית הראשית בסרט קומדיה/מיוזיקל, זכתה איימי אדמס (מסרטו החדש של טים ברטון, 'עיניים גדולות'). אני מחכה לסרט כבר תקופה אורכה. נדמה שברטון סוף סוף עשה סרט טוב שוב.

בפרס סרט האנימציה הטוב ביותר זכה 'הדרקון הראשון שלי 2'. לא רק שאני חושב שהגיע לו לזכות בפרס, אלא גם שמגיע לו לזכות באוסקר ולהיות מועמד בפרס "סרט האנימציה הטוב של העשור" לו היתה מועמדות שכזו.

פרסי הטלוויזיה: 'הרומן' זכה בדרמה הטובה ביותר ו-'טרנספרנט' בקומדיה. קווין ספייסי זכה על 'בית הקלפים' בפרס השחקן הטוב ביותר ו-'פארגו', עליה כבר המלצתי בעבר (פעמיים!), זכתה (בצדק רב) בפרס המיני-סדרה הטובה ביותר וכמו-כן גם בפרס השחקן הטוב ביותר במיני-סדרה (בילי בוב ת'ורטון).

ג'ורג' קלוני קיבל פרס מפעל חיים. ו… זהו. אין לי מה להרחיב בנושא.

הטקס הבא – האוסקר. למתעניינים, רשימת המועמדים תופץ בחמישי הקרוב.

// יניב חפץ

הנוסחא די פשוטה: אם הוא לא מסעיר אותי ומרעיד את עמודי התווך של הקיום שלי – הוא לא יגע בי. ואם הוא כן – אני בטוח ארצה יותר. זה לא שלא ידעתי את זה קודם. אני רואה חברות נופלות בפח הזה פעם אחר פעם וממשיכות לשקר לעצמן רק כדי לא להיות לבד. זה פשוט שאחרי כל כך הרבה זמן סוף סוף מישהו הצליח להזיז בי משהו. סוף סוף טעמתי על השפתיים את הטעם המשכר והממכר של הכמיהה. עפיץ ומריר ממש כמו דם טרי.

כך כתבתי פעם לאחר ניסיון כושל של הדבר הזה שרובנו מכנים "יזיזות". והנה, שנה וחצי מאוחר יותר, אני באותו מקום בדיוק. כאילו לא למדתי, כאילו לא התקדמתי.

אני יודעת שזה לא לגמרי כך. אני בשלה יותר, קרובה יותר לעצמי, אמיתית יותר עם הסביבה, ולכן כעת עומד מולי גבר נעים יותר. גבר שיודע להעניק. גבר שמתאים לי.

הכל פתוח, הכל על השולחן.

מתוך עמוד StreetArt in Germany

הוא צריך את הלבד שלו. הוא צריך לפגוע עם הראש בנקודה הכי נמוכה בקרקעית ומי כמוני יכולה להזדהות. אני מעריכה את היכולת שלו להסתכל פנימה, את האומץ לשתף אותי, את הקרבה שמאפשרת להתפשט ממנגנון "המשחק" ואת האחריות בכך שלא גורר אותי איתו למטה.

ועם כל זה, אני עדיין מעבירה את הלילות שלי עם מישהו שהוא ליד. עם מישהו שבזמן אחר ובמקום אחר, הכל היה קורה איתו, אבל לא עכשיו. ואני, מה יש לי? רק את ההווה.

אנשים שמבינים עניין אומרים לי "תשחררי מכל מה שלא מדויק לך, ובכך תפני מקום למה שכן" .."תזמני את זה" הם אומרים, "תבקשי". אני מתפללת כמעט כל לילה לפני השינה כבר הרבה מאד זמן והזימון המיוחל בושש להתממש.

אני מסתכלת סביבי ורואה חפצים שפעם רציתי והיום יש לי. הספרות שמשתקפות מסטטוס חשבון העו"ש לאט לאט עולות, ואפילו הסימן הקטן שלידן הוא יותר לא מינוס.

בעוד שבוע בדיוק אני בת 29. אני מרגישה שלאט לאט דברים זזים. אני חזקה יותר, שלמה יותר, אני יציבה. וזה הדבר שהכי מפחיד אותי. כי כשהייתי חלשה יותר, הייתי צריכה את מעטפת ההגנה של האהבה. הייתי חייבת זוגיות כאמצעי לגדול. והיום? אני יכולה לבד. אני עושה איתו אהבה עמוקה ורגישה, הוא הולך הביתה, ואני בסדר עם זה. אני מנתחת את הדברים באופן הכי רציונלי, ואלוהים יודע כמה זמן אני יכולה להמשיך כך בלי להתאהב. אני שכלתנית, אני מחושבת, אני מתקדמת ואין לי אהבה.

StreetArt in Germany

יוצאת לדייט. יוצאת לשניים. מתחילה, מתלהבת, מתקררת, לא נותנת סיכוי. נקרעת תחת עול התהייה האם אלו הם שאינם מסעירים אותי, או אני, שלא נותנת גישה לנקודת הממשק שלי לסערה. אבל איתו אני כן נותנת. אז מה לעזאזל קורה פה?

אני מניחה שזה משחק של סטטיסטיקה. כדי להגיע לזה המדויק אני צריכה לעבור עוד מלא שהם בערך כמוהו אבל לא. אז אני אוזרת מוטיבציה ומחליטה שאני נכנסת למשחק. סיבוב או שניים, וכבר אני מתייאשת. חוזרת לאזור הנוחות הפסיבי שלא נוח לי בכלל. בשלב מסוים הבדידות גוברת, ואני מוצאת את עצמי בזרועות של גבר שלא יודע או לא יכול לתת לי את מה שאני צריכה. אני נשארת לרגע, לפעמים יותר, מבינה שהמקום הזה תקוע והולכת משם. מתייסרת קצת, אוזרת מוטיבציה, וחוזר חלילה.

יש לי הרבה מאד סבלנות ואני מאמינה שבסופו של דבר זה יגיע אבל במרוצת הזמן זה הולך ונהיה קשה יותר. אני נהיית אדישה יותר, סלחנית יותר כלפי מה שהמציאות מגישה לי או אולי המילה המתאימה היא פשרנית.

פונים אליי הרבה גברים. מי בעקיפין, מי ישר. אני מרגישה שאני עומדת מול ארון מלא בגדים ולא יודעת מאיפה להתחיל למדוד. אני עירומה, וקר לי.

אני מרגישה שאני סובלת מהפרעת קשב וריכוז בחיי האהבה.

// נוי טמרקין

״לא חשבתי שאני ארגיש כל-כך יפה עם הצניעות הזאת״ הוא משפט שהפסיק להפתיע את אפרת קליינר כבר די מזמן , אפילו כשהוא נפלט מפיה של אישה חילונית. אפרת, בחורה חרדית בת 19, היא מעצבת אופנה, נשואה טרייה ובעיקר עסוקה בלשנות את התפיסה הלא נכונה, לדעתה, ש״צנוע זה לא יפה״. את ההשראה לבגדים שלה היא שואבת בד בבד מבית אימא וממעצבי על כמו אוסקר דה לה רנטה.

אפרת הגיעה לעולם העיצוב מתוך חוויה שעברה בילדותה: ״כמה ימים לפני פסח, כשלכל הבנות כבר היה בגד חדש לחג, אימא שלי לא מצאה בגד שמצא חן בעיני וכל המאמצים לשכנע אותי להתפשר על בגד אחר נכשלו. נזכרתי שיש לאימא שלי מכונת תפירה ישנה בארון וגם כמה סוגי בדים. כמה דקות לאחר מכן מצאתי את עצמי גוזרת בדים ומנסה לחבר אותם לשמלה שראיתי בעיני רוחי. בסופו של הלילה ההוא עמדתי מול המראה עם קרני השמש הראשונות והשמלה שהייתה בתחילת הערב רק בראשי, מונחת על גופי . לא הייתה מאושרת ממני באותם רגעים.״

צילום: מאיר דהן

החוויה האישית של אפרת היא פתח לחוויה כללית יותר של בנות הציבור החרדי, שמרגישות חוסר בבגדים שיקים ואופנתיים שמתאימים גם להן. בחורה שרוצה ללבוש בגד שעומד בצו האופנה האחרונה בדרך כלל תצטרך להעביר את הבגד תהליך של "התחרדות" – הוספת חצאית או חולצה או פשוט לקחת אותו לתופרת ש"תתקן" אותו. בשנים האחרונות, הפתיחות לנושא גדלה יותר ויותר ואתה גם הביקוש. המצב לא היה תמיד כך, עד לפני כמה שנים אישה ברחוב החרדי שהייתה מתלבש בצו- האופנה הייתה עלולה להרגיש חוסר קבלה מצד החברה.

המלחמה המתמדת בין צו האופנה לבין צו הצניעות אינה מרתיעה את אפרת, להיפך, לדעתה זהו המבחן האמתי של מעצב: "בגלל שיש לנו כל מיני גבולות של צניעות, אז בתור מעצבת אני כל הזמן מוגבלת לעצב עד איסור מסוים. אנשים נוטים לחשוב שזה מינוס, בעיניי זה פלוס ענק מעצב שמצליח לעצב בגד יפה ואופנתי, גם אחרי ששמו לו גבולות הוא מעצב אופנה אמתי כי מה יותר קל מלומר למעצב קח תעשה מה שבראש שלך ושיצא לו תוצאה יפה."

צילום מאיר דהן

את ההנחה הראשונית שלי שרק נשים חרדיות מחפשות בגדים צנועים היא פוסלת ישר "הדשא של השכן תמיד ירוק יותר". לטענתה, דווקא האופנה החילונית משתנה לכיוון יותר צנוע ואלגנטי (מנסיכת מונקו ונסיכת דנמרק ועד קייט מידלטון המוכרת יותר ). כיום, אישה חילונית שמחפשת בגד אלגנטי שיקי וצנוע הכי קל יהיה לה למצוא דווקא בחנויות החרדיות שמותאמות בדיוק למה שהיא מחפשת.

שלא כמו הגבולות שהצניעות מציבה, לחלומות של אפרת אין מעצורים , החלום שלה הוא לפתוח בית אופנה שישרת את כולם ללא הבדלים. האמונה שיש לה מה להציע לעולם האופנה, עולם בו השינויים תכופים ומעצבים נמדדים על פי עיצוביהם ולא על פי מוצאם או השתייכותם הדתית, בוערת בה.

השיחה עם אפרת נותנת לי את האפשרות להביט אל העתיד של הציבור החרדי: לא עוד הסתתרות מאחורי החומות. אפילו להיפך, לקיחת אחריות של הדור הצעיר על טשטוש הגבולות. תוך שמירה על הקו הדק שמפריד בין המותר ואסור, ודור חדש שנוצר מכך.

אפרת מעצבת בגדי ערב וקולאז', עובדת כיום על פתיחת עסק רשמי, ומתכננת להמשיך שנה הבאה את לימודיה בבצלאל. כל מה שנשאר לנו הוא לאחל לה בהצלחה בכל מעשי ידיה.

// יהודה אדלר

יש דברים גדולים ממני.
מפחידה אותי ההרגשה שהחיים שלי קטנים מידי, אני תופסת מקום של אישה טובה יותר, גונבת נשימות ממישהי ששווה אותן. נדמה שאנחנו בוחרים לחיות במקום לא מודע, ישנים תוך כדי הליכה, הופכים לעצמים חסרי גמישות, קליפות חסרות תוכן.

פגישה מקרית בשבוע שעבר עוררה בי כעס על מי שהפכתי להיות, על ההתעסקות בתפל, על הבזבוז היהיר של החיים שלי. אנחנו מעבירים את הזמן עם אנשים משעממים בדרכים שמובילות אותנו לשום מקום מיוחד, חולמים להגיע הכי רחוק, להיות הכי טובים רק לא בראשון בבוקר או על הכביש בפקק, חבורות של גרגרנים בבתים שלהם מדברים על פוליטיקה וספורט, על זונות ודת.

גם אני ביניהם, בטוחה שהצחוק שלי אמיתי, שהשטויות שיוצאות לי מהפה הן פנינים, איכפת לי מאיך שאני נראית ולמה הוא לא אוהב וזה שאני חייב לסדר את הבלגן שהשארתי בחדר.

עד שהחיים מעיפים לי אגרוף לפנים, גורמים לי להבין בכמה שטויות אני מתעסקת. כמה הרבה יותר מטריד שהרגעים שבשבילם שווה לחיות מצטמקים עם הזמן לזיכרונות קטנים שלא שווים את המאמץ.

אז אני עומדת שם בבית קברות נוגעת בעלים שהדשן שלהם הוא הבנים שלה.

גברים נותנים לעיניים לנזול מהחורים ורק אני נועצת מבטים בשמש שאפילו החום שלה לא מצליח להמיס טיפה של רגש מהעיניים החומות שלי.

כולם מתחבקים, מתנחמים בביחד ואני בוחרת ללכת בשבילים צדדים שמתאימים רק לאדם אחד.

אני גוזרת על עצמי שתיקה, כי יש דברים גדולים ממילים שאני לא מוכנה להרגיש, יש דברים גדולים ממני שאני לא מסוגלת לראות, כי החיים שלי באמת קטנים מידי. אני גונבת משפטים מסיפורים של מישהי יצירתית יותר, מישהי שאם אשתוק יום אחד אני אוכל להיות.

שקיעה צובעת מעליי את השמיים באדום גיהנומי ואת העיר בערבוב של אפור-כחול יפהפה להחריד ואז, אז מכה בי העצב והרגשה מעיקה של מחנק בגרון.

אולי זה בגלל שהשמש שוקעת וזה מרגיש כמו סוף, שחוזר על עצמו שוב ושוב.

אולי זה בגלל שאחרי השקיעה מגיע הלילה ותמיד קשה יותר בלילות, קשה לתפוס את הדקות האלו ממש לפניי שנרדמים, הדקות האלו שעשויות חלקיקים של שלווה צרופה, קשה לנשום כי החושך גדול וכבד, אני מפחדת לעצום את העיניים לחשכה הגדולה יותר שבפנים ואני מפחדת מהחלומות שמגיעים בצורות של סיוטים, אני מפחדת מסופים ושקיעות, מסופות בחושך ומכל הדברים שגדולים ממני.

זה מצחיק ומעציב אותי גם יחד, למה אני לא יכולה ליהנות מהיופי כשהוא מוגש לי מהאלוהים, להעריך את הפלא שמעלה חיוך על שפתיים, לשחרר טיפות של רגש מעיניים קפואות?

ברגעים האלה ששווים את החיים אני לא מוכנה לתת לבפנים שלי לטפטף החוצה, אני לא מוכנה לבזבז אותו עם כולם, אני שומרת את הטיפות לדקות שהן רק שלי, בהן במיוחד בשבילי השמש שוקעת ואני יכולה לשנוא אותה כי בבוקר היא זורחת וממלאה לי את הראש ברעיונות ואהבות שהיא לוקחת איתה כשמגיע הלילה.

אני כועסת אל מולה והיא בוערת, גדולה, באש של עצמה בצהוב, כתום ואדום כשאני יודעת שהיא צריכה בכלל להיות קטנה ולבעור בשחור, כדי שכולם ידעו שהיא שקרנית ורמאית, אכזרית וקרה.

שתבער בשחור כדי שלא תחסר לי כשיעטוף החושך, שתבער בשחור כי זה הצבע של הלב שלה, שתבער בשחור, כדי שאני אוכל לבעור באדום, כתום וצהוב ברגע אחד נטול מילים ששווה לחיות בשבילו.

// רחלי קרחי

סוף סוף הכינוי "אחותך הצולעת" שהאחים שלי מכנים אותי כבר שנים תפס באמת, ואנחנו קמים לעוד יום בטרק האנאפרונה, הפעם החלטנו להקל עלי ושכרנו ג'יפ שייקח אותנו הכי קרוב לעיירה הבאה. בכביש שנע בין אבנים לבוץ, דרך שכולה עליה בפיתולים, רחב מספיק למכונית אחת, עם מצוק משמאל, הנהגים צופרים בסיבובים, שני עיזים בורחים מהעדר, ילד קטן רודף אחריהם, הג'יפ מפחיד אותם והם ממשיכים לברוח עוד.

קבוצת ילדים משחקת קריקט על מגרש בעוד קבוצה של יאקים אוכלת את הדשא. מגיעים לשער שמורכב מסנדות שהפורטר ואחי מזיזים, אנחנו מטפסים עוד קצת עד שנגמרת הדרך ה"סלולה". חוזרים להליכה, שעתיים טיפוס, כשבהן עשר דקות הליכה, כמה דקות מנוחה. מגיעים לגוראפאני, הכפר הממוקם למרגלות הפון היל, מקום התצפית על רכס האנאפורנה. 

הגענו מוקדם ואת יתר היום מבלים במנוחה ובשיחה עם אמא ובן ישראלים שמטיילים יחדיו. אחי הגדול עשה חישוב ניהול סיכונים והחליט על שכירת סוס (או חמור או אתון או פוני לא הבנו מה זה) בשבילי למחר שיסחב אותי את הדרך, שכן רובה מדרגות והברכיים שלי בשביתה. מתיידדת עם החיה, קוראת לה על שם הסוסה המפורסמת מסיפוריו של אבי בילדותו, חבובה. עושה סיבוב דאווין בכפר לכמה דקות, ומראים לי איך הוא מעלה ומוריד אותי במדרגות. מגלה שזה לא כמו לרכוב על סוס בים בשקיעה. 

קמים מוקדם, ארבע וחצי, חשוך, אך צריך להספיק לטפס על גבעת הפון היל לראות את הזריחה (גבעה שגובהה פי 1.5 מהר החרמון, אבל כאן לעומת הרכס היא באמת גבעה). אני על הסוס ששכרנו עבורי, מטפסת את המדרגות כמו מלכת נפאל בעוד כל פשוטי העם עולים ברגל ומתקשים לנשום. מנופפת להם לשלום, האחים שלי זורקים אחריי עלים באוויר, מניפים את מקלות ההליכה שלהם כבמסדר המלוכה ואני מכתירה אותם לאבירים. עם כל הצחוקים, לא קל ודיי מפחיד לרכוב על סוס שעולה ובמיוחד שיורד במדרגות. 

זריחה לאט לאט עולה מאחורי הרי האנאפורנה, צבע העננים הופך זהב נוצץ ואט אט מסנוור את עשרות התיירים שהתקבצו בתצפית וכולם עוברים לצלם את קרן האור שפוגעת בהרים שמול השמש. מרימים את בקבוקון האמרולה שקנינו במיוחד למאורע. הצלחנו.
יורדים מהפון היל, הפורטר תופס אותי כדי שלא אפחד מהתלילות של המדרגות בעוד הסוס מהסס לפעמים, קופץ פעמים אחרות ואני עוצמת עיניים או מסתכלת לשמיים, תיירים חושבים שזה כיף, הפנים שלי מראות להם סיפור אחר. 

מתחילים בירידה אל עבר הסוף של הטרק, לפנינו 3200 ויותר מדרגות, וזה רק בקטע אחד, היו עוד הרבה, אותן עברתי על הסוס הג'ינג'י שלי, חוץ מ318 מדרגות שהלכתי בעצמי כשאחי הגדול ניסה את הסוס בעצמו. בעצירה אחת ניסה הסוס לנשוך לי את הנעל משום מה. 

עד שהגענו לעיירה האחרונה, נאיאפול. את השעתיים הבאות בילינו בג'יפ שלקח אותנו חזרה לפוקהרה, מצאנו חדר, התקלחנו במים חמימים, המים החמים הגיעו כשסיימתי לחפוף. והלכנו היישר לאוורסט סטייק האוס לאכול סטייק סיום טרק. אז מה אם לא הלכתי את רוב הטרק. יש לי פטור מספורט. באמת.

חמישה ימים של התנתקות מאינטרנט, למרות שבחלק מהכפרים הנידחים כבר יש. חמישה ימים שהשתנו מאוד מהתכנון המקורי, חמישה ימים של שהיה משותפת עם אחיי ואבא, הגשמת חלום שלי, בטח גם שלהם, נופים מרהיבים, שקיעות צבעוניות, זריחות יפהפיות, ירידות תלולות, עליות ארוכות, בדיחות קרש, סיפורי קרבות והמון זכרונות שיסופרו לדורי דורות.

// גוני קריס