חותמת?

עברו חודשיים מאז שכתבתי, אף לא מילה. דממה. הכעס, הבלבול, חוסר האונים, רגעי האושר וגם השלווה שתקפו אותי השאירו אותי חסרת מילים. חסרת מחשבות. כזו אני, כשקורים כל כך הרבה דברים אני נסחפת, נאבדת. בים האירועים. ים האינפורמציה. לוקח לי זמן לעכל.

אני לא יודעת עדיין אם זו מתנה או קללה אבל פוטרתי מעבודתי לאחר שנתיים. היו אלה פיטורים מכוערים וקרים. אחרי שנתיים שהיינו כמו בני משפחה ונתתי את כל כולי למערכת לא טרחו אפילו לפטר אותי בפנים. עשו את זה בטלפון:" אל תגיעי מחר". עד היום עדיין לא עבר לי. הפגיעה הזו, האישית, הבוקס בפרצוף ובבטן עדיין כואב. זו לא הייתה עבודת חיי ובטח שלא מושא אהבתי. זו הייתה עבודה נוחה ונעימה שכלכלה אותי בכבוד. חודשיים לפני שפוטרתי קיבלתי הצעה לעבור למקום אחר. תחום אחר לחלוטין, כזה שקסם לי, כזה שאני אוהבת, מימוש פוטנציאלי גבוה יותר. הודעתי שאני עוזבת, מצאתי מחליפה, עשיתי לה חפיפה והמעבר היה קרוב מתמיד. הכול היה באהבה ובהבנה מלאה. אך שבועיים לפני מועד עזיבתי, נקראתי לשיחה על ידי הבוס שלי. "לא מוכן לוותר עלייך, את חלק מאתנו". בשיחה הוא הציע לי תנאים שלא העזתי לחלום עליהם. תפקיד חדש, משכורת לא מבוטלת, משרד חדש ותחומי אחריות חדשים. רק טיפשה הייתה מסרבת. שיכורה מהתרגשות, הסכמתי להישאר. הודעתי למקום השני כי לא אתחיל אצלם וכי אני נשארת במקום עבודתי הנוכחי לאור ההצעה שקיבלתי.

צילום: (visualphotos.com)

נשארתי. הימים עברו וחיכיתי בציפייה לתלוש המשכורת שלי שהיה אמור להביא עמו משב רוח רענן לחשבון הבנק שלי. המשכורת עלתה במעט אך לא מה שהובטח לי. החלטתי לא להיות חמדנית ולהמתין חודש נוסף בכדי לבדוק את הדופק. האווירה במשרד הפכה עכורה. נותרתי ללא תפקיד. את המקום שלי מילאה זו שהבאתי במקומי. המשרד החדש שלי טרם היה מוכן ונותרתי משועממת ומיותרת לחלוטין. הכתובת הייתה על הקיר, העדפתי להתעלם ממנה. אמרתי לעצמי יום יום שיהיה בסדר. הנה עוד קצת יהיה משרד, תהיה לי תעסוקה, המשכורת תעלה ואז סוף סוף ארשם ללימודים. הגיעה המשכורת השנייה, שומו שמיים. לא העלאה ולא יער. למשכורת השלישית לאחר "השיחה" לא הגעתי. לא היה לו אומץ לומר לי בפנים שהוא התחרט, שהוא לא מעוניין לשלם לי את מה שהוא הבטיח. פשוט התעלם ממני, אוויר. פחות מחודש לאחר מכן הוא ביקש מאחד השותפים שיאמר לי לא להגיע למחרת. אז עדיין לא נרגעתי. מהעלבון, מהכעס. עמוק בפנים אני יודעת שזו הזדמנות לעשות דברים שאני יותר אוהבת. למצוא עבודה שמתאימה לי יותר. אבל ההרגשה שזה נעשה בכפייה , פחות נעימה.

בחודש האחרון בכל יום שני, אני מבלה בלשכת התעסוקה, אפילו קיבלתי פנקס כמו של יהודל'ה או כפי שהם קוראים לו "כרטיס קשר". מחכה שעה בתור, בין עשרות אנשים, כל זאת בכדי שיציירו לי סמיילי בפנקס. אני חלק מקבוצת אנשים שנפלטו ממעגל העבודה, מאד רוצים למצוא עבודה אבל יותר מפחדים להוציא פתק ולגשת ליועצת ההשמה. שמא חלילה וחס תציע לנו עבודה ולא נקבל כסף מהמדינה על שעות הים שאנו צוברים.

עד כה, הייתי בראיון עבודה אחד יחיד ומיוחד בלבד. למשרה שלא פחות מתפורה עליי, ברגעים אלו ממש אני מחכה לתשובה. החלטתי שכרגע לא אנסה אפילו להתקבל לעבודה שלא מרעידה את ליבי או מגרה את שכלי. עד שלא תהיה ברירה.
תחזיקו אצבעות.

//אורטל לוי איבגי