אני חושבת שכבר הייתי פה. זה מרגיש לי מוכר. עלילה פופוליסטית שיכולה להפוך במגע קסם להצלחה אדירה, ובאותה השרביט יכולה גם להיגנז אל מחוץ לגבולות המומנטום. הייתי פה כבר קודם, וגם קודם לכן, ובכל זאת הגוף נוטה להשכיח את מה שהלב לא רוצה לזכור, ובוחר להנציח את מה שהראש כבר מורגל לברור.
אבל אם יש כאן בחירה ויש כאן מושכות וסוסים ותפאורה, אז לשם שינוי אני לא הגיבור הטראגי וגם לא ליצן החצר, אלא הלחשן שיודע את כל השורות של כולם, ומוודא שאף אחד לא מגמגם ושאף אחד לא מוותר.
אני חושבת שכבר הייתי פה. זה מרגיש לי מוכר. גם אז, גם היום, אני אותה הילדה שרק רוצה שילטפו לה את הראש ויספרו לה סיפור שמספרים, כזה שיגרום לה להתרגש ולהתחדש ולהתמלא פרפרים, אבל במקום זה הסיפורים גורמים לה להתבייש, להתייבש, להתעקש! הרי אפשר להשחיל את החרוזים בשרשרת גם אחרת, אילו רק הגברת עם האדרת הייתה מוותרת על להיות עוד קלישאה מכוערת.
"Image courtesy of [metrue] / FreeDigitalPhotos.net"
כן הייתי פה כבר קודם, זו אותה התפאורה. יש כאן ספה וכרית ומראה שבורה, ופרוג'קטור שמאיר בכל פעם חלק אחר בעלילה. וברקע מתנגן פסקול שאפשר לחבב, ועל המדף מונחים כל הזיכרונות שעוד ניתן לשכתב, ורבי המכר הגנוזים מעקצצים למזכרת, אלא שאני כבר לא זוכרת אם אני הולכת או נשארת. אז בחדר המדרגות אני סופרת משאלות עד שהאור נכבה, ואז מחסירה נשימות עד שהוא נדלק חזרה, והלב שלי, רצוי לדייק, הלב שלי לא שבור – - הוא פשוט סדוק ושרוט וחרוט וסגור, ממתין בשקיקה שהלחשן ייתן סימן והשורות שעתידות לפתוח אותו ידוקלמו בבירור.
אבל בינתיים על הבמה אנחנו שני גיבורים פוסט-מודרניסטים, שמעדיפים למות מפחד ולא למות מאהבה. אתה אומר "שלום" ואני אומרת "שלום". אתה שואל ואני עונה "הכול טוב", ואז אני שואלת ואתה עונה "הכול טוב" ושנינו יודעים שאחד מאיתנו משקר, ושנינו יודעים שזאת אני. ואז אני מגרדת את מה שכואב לי ואתה מתגרד ממה שכואב לך, והאנשים מסביב גם להם מתחילה להתערבל בבטן בחילה, ומאחורי הקלעים הלחשן ממלמל לעצמו בייאוש, "אבל… זה לא כתוב בעלילה!!"
"Image courtesy of [metrue] / FreeDigitalPhotos.net"
אני חושבת שכבר הייתי פה. כן, זה מרגיש לי מוכר. מצד אחד מדגדג לי בכפות הרגליים, מצד שני המציאות מושכת בשיער. ואני מחכה שיספרו לי סיפור שמספרים; על החלטות הרות-גורל וצמתים מבלבלים, ופסגות שאבד בהן שיווי-המשקל, וחופים ששטף אותם גל, ואהבות ששכחו את עצמן בגלל מצב הרוח, וסופות שהפילו השראות לא רחוק מהתפוח, ומעברי חצייה שסללו בחירות בשלל צבעים, וגעגועים שלבשו מסיכה ומסיכה שלבשה געגועים, ושינה טרופה, וחלום קטן, וחיבוק אחד שמצא חיבוק אחר לא רחוק מכאן, אלא שהלחשן… הוא לא מעיז ללחוש את מה שבין השורות.
אז כשיורד המסך אני מפליגה אל עלילות אחרות שאיש עוד לא כתב וחושבת, זה יכול להצליח וזה יכול גם לא, ואף אחד לא מבטיח שכן, אבל מה שבטוח גם לא. ואני כותבת לעצמי את כל המילים שעליי לדקלם כדי שהעלילה תתקדם, כדי שהקונפליקט ייפתר והכול יסתדר, כדי שבפעם הבאה שאעלה על הבמה זה לא ירגיש כל כך מוכר להיות פה, שוב, כמו קודם.
"Image courtesy of [metrue] / FreeDigitalPhotos.net"
//טל עזר