זאב

פתאום ארול מתחיל לנבוח ונעמד ליד הדלת, אני מנסה להסות אותו, אך הוא לא מפסיק להרעיד את הבית בקול המפחיד שלו. בין נביחותיו אני שומע דפיקות בדלת. אני לא מצפה לאף אחד, למעשה מאז עברתי לרמת השרון התנתקתי, אני מנסה להתחבר לעצמי. ניגש לראות מי זה, ארול כבר מפנה את מפתן הדלת. מסובב את המפתח ופותח חריץ לא גדול. להפתעתי הרבה זה השכן שלי. אמנם אנחנו גרים במרחק של שני מטרים זה מזה, אך פגשתי בו עד עתה רק פעם אחת בארבעה חודשים שאני גר פה. הוא לא האדם שהיית מצפה לפגוש בדירה מחולקת. שיערו לבן אך שופע, פניו מקומטות ולא נראה שהוא חייך מזה זמן רב, קומתו נמוכה ויש לו גיבנת קטנה. הוא מזכיר לי זאב זקן ופצוע שנזרק מהלהקה ומנסה בכל כוחותיו לשרוד את שנות חייו האחרונות.

ליאור שטיינר, שמן על בד, 2008

"היי". הוא לא יקבל ממני יותר מזה.
"היי". קולו קול בס, עמוק, נמוך, שמעביר בי רטט של חיל ורעדה. מה שרק גורם לי לחזק את תיאוריית הזאב שכבר הדבקתי לו.
"יש לך מים חמים במקלחת? נראה לי שהדוד לא עובד, רציתי להתקלח ואני צריך מים חמים".
"אני אבדוק", אמרתי ופתחתי את הדלת לרווחה, הלכתי למקלחת, הזרמתי את המים וקיוויתי שיהיו לי מים חמים. אני שונא להתקלח במים קרים. החמים אכן הגיעו כעבור כמה רגעים. סגרתי וחזרתי לכניסה, הוא עוד עמד שם וארול יושב מולו, ללא ספק מונע ממנו את הכניסה לבית, אולי גם הוא מריח את הזאב שיש בשכן.
"כן, יש לי מים חמים".
"תודה", הוא אמר והסתובב לכיוון דלת ביתו.
"אתה רוצה להתקלח אצלי?" שאלתי בלי לחשוב. אני אולי לא בן אדם כל כך נחמד, אבל כאשר מישהו צריך עזרה אני אתן לו כל מה שהוא זקוק לו ומעבר.
הזאב קצת המהם, אז עודדתי אותו "בוא, זה בסדר, אתה יכול להתקלח אצלי, אני ממש אשמח".
הוא עוד חשב קצת ואז התחיל להתקדם לעברי ונכנס.
"בוא, שב. אני אדליק את הדוד לכמה דקות. אתה רוצה קפה?"
"כן, אני אשמח". אמר הזאב.
"יש לי רק שחור, זה בסדר?".
"שחור זה מעולה", נהם הזאב. "כפית גדושה של קפה בלי סוכר בבקשה".

אני מכין לשנינו קפה וחושב לעצמי על מה לעזאזל אני הולך לדבר איתו עכשיו עד שנסיים את הקפה? אני לא ידוע כדברן גדול ובטח לא כאחד שיודע לפתוח בשיחה קלה. אני מעדיף לשתוק והרבה. יש בשתיקה כל כך הרבה עוצמה ורוך בה בעת. השתיקה שמה אותך במקום לא אגואיסטי. מדגישה את העובדה שאתה לא חי בריק, אלא יש עולם שלם מסביב, עולם של אנשים, בעלי חיים, איתני הטבע, כלי עבודה, כלי תחבורה.
בינתיים, המים כבר רתחו ואני עדיין לא יודע מה לשאול אותו. הוא יושב עם הגב אלי, על כורסת היחיד, ידיו מונחות על מסעדי הכורסה ואני שם לב שביד שמאל חסרות לו שתי אצבעות. הזרת והקמיצה אינן בנמצא.

הזאב הזה אכן פצוע. זה נראה לי כמו אחלה נושא שיחה להעביר את חמש דקות הקפה, הוא יספר איך הוא איבד את האצבעות ואני אספר איך קערת חרסינה נשברה לי ביד, קרעה לי את כף היד וחמישה גידים, ארבעה ימים בבית חולים, ניתוח ומורפיום אלוהינו.
צריך רק להתחיל במשהו אחר. אולי אני אשאל אותו איך קוראים לו, למרות שאני ממש אוהב את השם "זאב" שהענקתי לו.
לוקח את כוסות הקפה, יד ימין עם סוכר, יד שמאל בלי סוכר, זה לא נראה לי כמו הזמן להתבלבל.
מניח את הכוסות על השולחן ומוציא כמה עוגיות שוקולד צ'יפס.
שותק. אני חושש אפילו לשאול אותו איך קוראים לו.
"אני אספר לך איך הגעתי עד הנה", אמר זאב.
יופי, חשבתי. אני אעשה את מה שאני אוהב. אקשיב ואשתוק.

//מורן כהן