יש לנו כל מיני רגשות בארסנל הרגשות שלנו וכל רגש גורם לנו להתנהג בצורה אחרת. למשל, כשאנחנו מתביישים הקול שלנו נהיה קטן, אנחנו מסמיקים ותנועות הגוף שלנו נעשות מכונסות. כשאנחנו מאוהבים יש לנו חיוך טיפשי על השפתיים, העולם נראה ורוד וטוב והרציונאליות מתערערת. כשמפחדים, הוו, מה קורה כשמפחדים?
הפחד היא ההרגשה הכי גרועה שיש לנו. פחד מוביל לחוסר אונים, לקיפאון. כשמפחדים אי אפשר להסיט את המחשבה מהפחד אל משהו חיובי יותר. כשמפחדים שיקול הדעת הולך לאיבוד והולכים שבי אחרי הפחד כמו מגנט אל התחושה הנוראית הזו שמונעת כל שביב של היגיון. כשמפחדים נהיה חם ולחוץ בתוך הגוף, כמו להבות אש עדינות שמטיילות בין הורידים ובין העורקים. הפחד מוביל לחוסר אונים, לא יודעים מה לעשות ואיך להתעלות על הפחד, איך להתמודד. הפחד משתק, מקפיא, לא נותן לגוף את מרחב התנועה הרגיל שלו. זה כל-כך נורא עד שלפעמים לא מפחדים ממה שמפחיד אותנו אלא מהפחד עצמו, כי וואלה, זה ממש מפחיד לפחד.
אחד הפחדים הכי גדולים זה נחשים, אני לא באמת יכולה להסביר למה כי מעולם לא פגשתי בנחש אמיתי. אולי רק בימי הולדת ב"חי-כייף" כשאפשר ללטף נחש, אבל זה היה כשהייתי ממש קטנה והזיכרון שלי לגבי זה מעורפל. אני יודעת איך נחש נראה, יודעת איך הוא זז, יודעת איך הלשון שלו משתרבבת החוצה וגם יודעת איך הוא מכיש. זאת כמובן הודות לסרטים הרבים שצפיתי בהם. אז זה הפחד הכי גדול שלי נכון להיום. הבעיה עם הפחד הזה, זו העובדה שהוא משתלט על חיי וגורם לי לשנות את ההתנהגות שלי. זו בעצם מהות הבעיה עם כל פחד. ברגע שפחד מתחיל לשנות את אופן החיים הוא הופך למסוכן. לפעול מתוך מניע של פחד זו פעולה מסוכנת ובעיקר לא בריאה, גם לגוף וגם לנפש. הרגע שבו הבנתי שאני פועלת בחיים מתוך פחד היה הרגע שבו שיניתי את מסלול הריצה שלי. פעם הייתי רצה בשטח שהוא פתוח, ליד שדות. מאז שעונת הקיץ החלה להראות אותותיה ואת עמודי החדשות עיטרו הכותרות של "אדם הוכש" הבנתי שאני ומסלול הריצה ליד השדות חייבים להיפרד. אז עברתי לעשות סיבובים סביב השכונה הבנויה שלי. משעמם – כן, מפחיד – כבר לא. זה מצב כל-כך בעייתי בעייני, אבל אני פשוט לא יכולה להתנגד לו, הפחד משתלט עליי. נתתי לפחד לנצח, והפחד זו התכונה הכי גרועה שאפשר להפסיד לה.
אני קצת מתגעגעת לימי התום, כשהיינו ילדים ולא ממש הכרנו את הסכנות שמסתתרות בחיים ולכן גם לא ידענו מהו פחד. כשהייתי ילדה קטנה קיפצתי ליד השדות ואפילו בתוכם – שום חשש מנחש לא היה באופק. ככל שגדלים ונחשפים ליותר תכנים, יותר סיפורים ויותר מידע – ככה יש לנו יותר כלים בחיים. והכלים האלו אולי משמשים אותנו להרבה מאוד דברים חיובים, אבל הם גם מלמדים אותנו פחד מהו.
כל חוויה שאנחנו צוברים בחיים בסופו של דבר מותירה צלקת על גופנו. וכשהגוף או הנפש צוברים צלקות הם לומדים לקחים. הלקח העיקרי – לעשות הכל כדי להימנע מצלקת נוספת. ואיך נמנעים מצלקת נוספת? על ידי פחד מכל מה שעלול לצלק את חיינו.
אני פוחדת מהמון דברים חוץ מנחשים. ממוות, מתאונות מדרכים, ממקומות סגורים, מחולי, מחולשה, מכאב, אבל יותר מהכל אני מפחדת מהפחד ומפחדת מזה שהוא עלול להשתלט על חיי. אף אחד לא רוצה להגיד את זה, כי כולם רוצים להיות גיבורים אבל אני כן אומרת- אני מפחדת.
אני מפחדת ובו במקביל מתמודדת עם הפחד, כי עדיף הטירוף, השיגעון, רק לא הפחד.
//גל סלונימסקי