הזמן ללכת

הפוסט הזה נכתב ביום הזיכרון.

אני חייב להודות שאני לא מתחבר ליום הזה. אני אמנם מכיר כמה שהיום הזה הוא עבורם – אבל לי קשה להתחבר לפולחן המוות. אני רוצה להתחבר לחיים.

ודווקא ביום הזה. שלא רציתי להתחבר בו למוות, לא נסחף לראות סרטי טלויזיה עצובים,  מצאתי את עצמי לקראת סופו, מרים את הפלאפון למראה הודעה מאנה -

"זוכר את הילה, מזכרון מנחם? אז היא מתה היום".

יכול להיות שההודעה הזו נשמעת קצת קרה. אבל אני יודע שהילה, הייתה קרובה לאנה. אמנם לא חברת ילדות, אבל הילה הפכה עבורה לאדם שהיא מעריכה, אוהבת ומוקירה. לא מעט על הנחישות והאומץ שלה להתמודד עם סרטן שלוש פעמים.

אני יודע. רוב בני גילנו לא באמת מכירים הרבה אנשים שמתו. בטח לא מקרוב. יש את סבא וסבתא, יש כאלו שנפטר להם אבא או אח או אמא, אבל לי זה איפשהו מרגיש שזו לא הייתה חוויה רגילה בשבילם. זה היה יוצא דופן. אירוע שילווה אותם לאורך כל החיים.

אז נראה לי שאנה חיה במציאות אחרת. כי זו לא הפעם הראשונה שמישהו שהיא מכירה מת.

היה את ההיא שיצאה איתה למחנה בלונדון, שכל כך סבלה, ונפטרה. והיה את ההוא שראו כמה הוא כבר נחלש עד שהוא כבר לא החזיק מעמד יותר. והיה את הראשון, הבחור האמריקאי ההוא, עם המשפחה והילדים, שהיה בחדר השכן לה בהדסה. שהם היו ממש מיודדים. וכל פעם שהיא ביקרה בהדסה באה לומר לו שלום. עד שפעם אחת שרצתה לתת לו משהו דרך הרופאה – היא סיפרה לה שהוא נפטר אתמול.

והיה את המקרה הזה בשבוע שעבר שהיא בטעות אישרה לפייסבוק להציע בקשות חברות לכל מי שיש לה את המייל שלו. אז נכון שלאדם הרגיל זו פדיחה, אבל היא ואני צחקנו שיש מצב שהיא הציעה חברות לכמה שכבר עברו מהעולם הזה.

ועבורה, המוות נמצא לידה. היא אף פעם לא הייתה בסכנה. אבל הוא מהלך לידה. בשבילה הוא לא חד פעמי, הוא לא יוצא דופן.

המוות הזה. הוא מין דבר לא ברור. והשיח איתו התחיל אי שם לפני שנתיים שבהם המילה סרטן ואחריה צפצוף ארוך, עלתה בשיחה לא כל כך רגילה עם ראש המחלקה בהדסה.

יצאנו משם ודיברנו על הפחד ממוות. ואני הלכתי משם והסתכלתי אליו בעיניים. לא בעיניים לוחמניות, אלא במבט מתבונן, נוגה, בוחן. מבט מלטף.

והיום בדרך הביתה, עלה לו לפתע השיר – "אהוב יקר" – בדיוק בזמן שחשבתי על הילה, שהלכה לה בדרך אחרת. מה שכבר עובר לי בראש תקופה, וביום כזה בהחלט מתחדד – אין לנו זמן מוגדר פה. יש כאלו שזוכים בשבוע של אושר, יש כאלו שמקבלים 80 שנה של סבל. אני החלטתי השנה שלא משנה מה – אני אעשה רק דברים שאני אוהב, וזו הגישה שלי שתקבע איך אני בזמן שלי פה.

זו גם הגישה שלי, לקבל, מתי שמישהו סיים את תפקידו כאן, ואנסה לראות מה הוא הספיק להעניק לי בשהותו פה. העצב הוא לא דבר שאנסה לגרש.

רק אדע שכנראה שהוא הרגיש שזה – הזמן ללכת.

9Rooms

 //אנה ויונתן