הפסקתי להאמין בעצמי. אנשים מסביבי תמיד אומרים שאם תאמין מספיק חזק ותרצה משהו, בסוף הוא יהיה שלך. האמונה שלי בעצמי, בכל תחום בחיים, תמיד היתה רעועה משהו. עכשיו היא אסופה של קרשים רקובים ששוכבים זה על גבי זה. כנראה שיש בי משהו שנוטה להרס עצמי. ועכשיו בלי כנראה: אני פשוט לא מתאמץ מספיק בשום תחום. תמיד מחפש את הדרך הקלה.
המקום שאני נמצא בו היום הוא אותו המקום של לפני שבע שנים. אני אוהב לתכנן דברים, לנהל את חיי על הדף וביומן. לחלום בהקיץ על מקום טוב יותר. קשה לי לעשות. אני תמיד זקוק למסגרת הזו. למקום היותר בטוח. לא להיות לבד. מחפש מסביבי עוד קהל שיתמוך וידחוף קדימה. אני מזין את ההרס העצמי שלי. אם לא טוב לי במקום מסוים – אני ישר בורח מבלי להתמודד עם הקשיים. אני נמנע מקשיים. בגלל זה אני עדיין ממלצר בעולם הילדים. לימודי תואר התחלתי אך הפסקתי כי לא היה לי באמת כיף כמו שציפיתי אז מה עשיתי? חתכתי. אני גר בעיר ומנסה לחיות אותה מרגע לרגע, אך גם כאן החשבונות שברו אותי ואני מהסס אם לחזור הביתה. אני מתחיל לכתוב ומפסיק. מתחיל לעבוד על תיק עבודות ועוצר. מעדיף לצפות בזבל לצפייה ישירה. יותר מעניין, פחות מאמץ. המוח מותש מלנסות. הוא משדר לגוף שינוח עכשיו. שינוח כל הזמן.
זה לא עוד טקסט של רחמים עצמיים. חשוב לי שתבינו. אלו החיים שלי בלי פרחים וחיוכים. אלו המחשבות התהומיות איתן אני מסתובב כבר שבע שנים. מחשבות של "מה" ו"אם" ו"אולי" ובסוף מסיים ב"לא צריך, חבל על המאמץ". אז אני חי את השגרה המעיקה הזו. שבע שנים של בזבוז נעורים ויכולות אדירות שתורגמו לנשיאת מגשים מעייפים ולקוחות עוד יותר מעייפים. אז עייפתי מלנסות. למה? כי אני כזה. ותרן מיסודי. לא כדאי להתאמץ אם גם ככה אין לי אמונה בעצמי.
פעם חשבתי לעצמי שאנחנו עבדים לגורלנו ושכל בחירה שאנחנו לוקחים בחיים היתה אמורה להתרחש. הרי הוא נקבע מראש. קיוויתי שעצם היותי אדם טוב שעוזר לזולת ייתן לי נקודות זכות אצלו, אבל לא כך הדבר. עכשיו אני כבר לא יודע במה להאמין. אולי באמת אדם אחראי לגורלו במעשיו ובבחירות שהוא לוקח. עכשיו בלי אולי: לא עשיתי שום מאמץ משמעותי כדי לצאת מהלופ המשעבד הזה. כל פנייה שפניתי בחיי היתה שגויה. המלאך על הכתף אמר לי להמשיך עוד קצת ישר אך התעלמתי ממנו במכוון. ביצעתי פניות רבות שבסופן ביצעתי פרסה וחזרתי לאותה הנקודה עם חור עוד יותר גדול בכיס. בזבזתי את כל חסכונותיי על גחמות ומאווים כמו ילד קטן בקזינו. עם כל פרסה כאב לי בכיס. אבל כאב לי יותר בלב. על הכאב הזה אני עדיין משלם.
אני מרגיש שגם עכשיו, בגיל כמעט 29, אני לא יודע מה אני רוצה מעצמי. אני מרגיש שיש כיוון אבל הדרך ארוכה מדי ולי אין את הסבלנות הנדרשת כדי להגיע לשם. אני ממלצר בשביל לשרוד. אני נשאב לעולם נוח שאני מכיר כל כך טוב. עולם אני מתעב על כל צדדיו. אני מסתכל על עצמי היום, בלי תואר, עם שבע שנות ניסיון במלצרות שלא תורמות לי בכלום לעולם בחוץ. שבע שנים שבהן האמנתי לגורל. בטחתי בו שהוא יביא אותי למקום טוב יותר. קיוויתי שאני אהיה מרוצה ושמח מהחיים. אבל לא. אני מוצא את עצמי נכנס לדיכאונות כבדים בגלל הקריירה הכושלת שלי. ועכשיו בלי בגלל.
//אהוד דז'ובס