לא רציתי לכתוב על יום הזיכרון. למעשה אני מודה שהשנה קצת ניסיתי לפסוח עליו. כשכבר כן היה לי מה לומר לא ממש רציתי להגיד את זה, כי זה נושא רגיש ושנוי במחלוקת שאני משתדלת לא להיכנס אליו, אבל מה שהושיב אותי פה היה הרגע בו הבנתי שוב, כמו בכל שנה, שדווקא ביום הזיכרון, הלוא הוא היום האחרון בשבוע האבל הלאומי שחל בין יום השואה ליום העצמאות, אני מרגישה שאנחנו מאבדים כל זכות לאוטונומיה וגם קצת את סממני האנושיות שלנו. ובכך גם לגמרי מפספסים את המטרה.
זה התחיל כשמישהי כתבה סטטוס רועם על השכנה שלה שגונחת מעבר לקיר ביום הזיכרון. המשיך כשאחרת נזעקה כששמעה שהלכתי לנגן. ואז נשאלתי אם מרגישים את השכול בגולה. אני הולכת לשחוט כאן פרה קדושה אבל אני חושבת שיום הזיכרון, בצורתו הנוכחית, משמר פה תודעת מוות תמידית ומשרת בעיקר אינטרסים ממשלתיים פגומים שמעוררים יותר כעס, פחד ואנטגוניזם מאשר הזדהות וסולידריות לאומית.
באחד הרגעים היפים בספרו המופתי של דוד גרוסמן, "אישה בורחת מבשורה" (הספר הכי טוב שקראתי בחיי, ולעד אין אחר שיתפוס את מקומו בליבי), צפה ההכרה בעובדה העצובה כי נופי ישראל החיים, היפים והירוקים, מעוטרים רובם ככולם באנדרטות לנופלים. הטקסים הגדולים, ההשבתה של החיים, כולנו בונים ומתחזקים בנו את תודעת המוות הזאת, ההרגשה שהמוות נמצא בכל מקום. וזו תמיד התחושה אצלנו, לאורך השנה בכלל וביום הזיכרון בפרט: המוות, משתלט אצלנו על כל חלקה ירוקה ויש תחושה שהוא תמיד נמצא מעבר לפינה. אין ממנו שום מפלט.
זה לא לגיטימי.
יש פה גם חיים
בתור ילדה, אני זוכרת שחשבתי שהצפירה נשמעת כמו זעקתם של הנופלים. היום היא נשמעת לי כמו זעקת השכמה, התעוררות, שמטרתה לנער אותנו מכבלי העבר. המתים שצועקים לנו תחיו. יום הזיכרון בעיני לא אמור להיות יום על טהרת המוות, אלא יום שמעלה על נס את קדושת החיים. ולא יכול להיות שביום כזה נצטרך להתבייש לחיות, או לרצות או לשמוח. בעיני זה יום שבו אנחנו מצווים לחיות, אנחנו מצווים להעריך ולהוקיר את העובדה שאנחנו פה, מצווים לזכור ולהוקיר את הנופלים אבל בטח לא יותר מאת החיים המפעמים בנו.
תבינו, זה לא שאני לא זוכרת או לא מעריכה. זה לא כי אני לא מקדשת את זכרם של הנופלים. זה בטח לא מתוך חוסר כבוד למשפחות השכולות. חלילה. אבל יום של אבל לאומי? מה למדינה או לכל אחד אחר ולרגשות האישיים שלנו? יסלחו לי כל חברי הטובים, שאיבדו את קרוביהם ואהוביהם בקרבות ובמלחמות ישראל, אני באמת באמת אוהבת ומעריכה אתכם, אני לא מתיימרת להבין את מה שאתם עוברים בכל יום ביומו, ומתפללת שלא תדעו עוד צער. לעולם. אבל אני חושבת שיום הזיכרון כפי שמצויין כיום במדינת ישראל מחטיא את המטרה. אני פשוט לא מאמינה שיש דרך אחת לעשות את זה. בטח לא יום אחד בשנה. וכל אחד זוכר (לא מתאבל, זוכר) בדרכו שלו. בדומה מאוד למערכת החינוך בכללותה ולאופן בו מציינים את יום השואה (טקסים שנתיים שעלותם מיליוני שקלים כדי לזכור את השואה, בזמן ששורדיה האמיצים הולכים ונמקים בזקנתם ברעב וברחוב. כי לזה אין תקציב), אני חושבת שיום הזיכרון הוא פרה קדושה במדינת ישראל, מהסוג הפרה-היסטורי שמעורר בי סלידה ורצון עז לטלטל את המערכת עד שתתפורר לאבק. חשוב לזכור. אבל חשוב גם לדעת למה אנחנו זוכרים. ולא לשכוח את החיים שבנו ומסביבנו.
כל אחד זוכר אחרת
אני לא מאמינה שטקס ממשלתי או העובדה שיכבו לי את השידורים בטלויזיה יהפכו אותי ליותר "זוכרת". כמו שאני לא מאמינה שאפשר ללחוץ על כפתור ולגרום לי להיות עצובה ואבלה (בטח לא למדינה שלמה גם יחד), בדיוק כמו שאי אפשר ללחוץ על כפתור ו-24 שעות לאחר מכן לגרום לי לשכוח את כל העצב ולהיות גאה יותר במולדת או פטריוטית. אני לא עוכרת ישראל, אבל גם לא עיוורת למציאות. אנחנו אנשים, לא מכונות, אי אפשר ואסור לקבוע לנו מתי ואיך ומה להרגיש.
-
מצרפת קישורים לסרט "אח שלי הגדול", סרט קצר ששודר לפני מעל עשור ומדבר מבחינתי בדיוק על נושא האבל האישי והזכות לחוות אותו באופן אינדיבידואלי. לעד יישאר הקונוטציה הראשונה שלי ליום הזיכרון. אבל לא בגלל האבל. פשוט בגלל הגורם האנושי.
חלק 1
חלק 2
https://www.youtube.com/watch?v=p-b44vHSvMs
חלק 3