כשהייתם רבים בצרחות הייתי מגבירה את המוזיקה. המשכתם לצעוק ואני הגברתי יותר. הקולות שלכם התערבבו עם הסאונד הפראי והתכהו אל תוך ההמולה, התערבבו במעין צרימה לא צורמת. הייתי מדמיינת אתכם שרים בהרמוניה לצלילי הזמרים האהובים עליי. לפעמים גם רקדתם איתם אצלי בראש. אם להודות באמת, אתם רק הרסתם להם את שיר.
כשהיינו נוסעים במכונית והתנהלה שיחה שהציקה לי הייתי פותחת את כל החלונות. הרוח החזקה הייתה הסימן שלי אליכם – להפסיק. אי אפשר לדבר כשהיא מכה בפנים. אבל אתכם זה לא הרשים והמשכתם להעיק. הפרעתם לרוח להחליק לתוכי עם הדיונים שלכם האינסופיים.
כשגדלתי קצת התאהבתי בבן של חברה של אמא. הוא היה גדול ממני בשנה. כשהתחלתי לראות בו קמצוץ גבריות קיוויתי שיגרום לי להרגיש אישה. היינו חברים טובים. הוא היה טוב במתמטיקה ואני התקשיתי בשיעורים. היינו נפגשים אחר הצהריים. רציתי שיעביר את השפתיים שלו על שלי. רציתי שינשק אותי. במקום נשיקות היינו פותרים יחד משוואות במתמטיקה עד אמצע הלילה. הייתה זו דרך מצוינת למוסס דחפים. היינו פותרים דפים על גבי דפים. הוא היה מבסוט מכל תרגיל שצלח. ואני? אני בכלל לא אהבתי מספרים.
הצרחות היו חוזרות במקטעים שונים בתקופות שונות ואני כבר ידעתי איך להשקיט אותן אצלי. מנגנון ההדחקה שלי היה מספר אחד בשוק – מה שלא אומרים לא קיים. אז מה אם בתוך עצמנו אנחנו בוערים ומתפרקים. אז מה. ממשיכים.
כשהרגשתי שאני לא מספיק טובה לא סיפרתי לאף אחד. השתיקה כשאתה קטן מצליחה לכסות. את התקפי החרדה תירצתי בעייפות, ברעב, בחוסר ברזל, בזה שאני סתם אוהבת לבכות לפעמים.
מה שלא אומרים בקול לא קיים, שיננתי לעצמי.
כשהיינו מדברים במשרד כל הלילה והיית נוגע בי בקצה של הברך הייתי מתכווצת. רציתי שתמשיך, אבל שתקתי. הייתי מתקפלת בתוך עצמי ומנערת אותך ממני בדמיון. היד שלך הייתה נחה שם ואני הלקאתי את עצמי על המנוחות ההן. חבל שכבר לא נותרו עוד משוואות במתמטיקה לפתור.
כשהרגשתי שאני שוקעת בתוך עצמי התחלתי ללכת לפסיכולוגית. כמובן שלא הזכרתי את המילה 'דיכאון', כי מה שאומרים בקול תופס משמעות. מה שתופס משמעות הופך לקיים. לא יכולתי לדמיין דיכאון אמיתי קיים בתוכי, אז שתקתי. היא הציעה כדורי הרגעה. זה היה נראה לי קיצוני.
הפסקתי ללכת אליה.
כשהפסקתי ללכת אליה התחלתי ללכת אל עצמי. עצמי הייתה דווקא דיי בסדר כשנתתי לה צ'אנס.
צילום: (visualphotos.com)
בשבוע שעבר ישנת אצלי. הסתכלתי עלייך מקרוב. את היית יפה. נראית לי לכמה רגעים בלתי מזיקה. שנים הייתי קוראת לך 'נזק', ופתאום נראית לי יותר כמו תיקון. הקללות בקול רם ואיחוליי השנאה בשקט, ההאשמות, הצביטות הקטנות בטוסיק, האגרוף לעמוד השדרה, השנה שלא החלפנו מילה, השנים שהחלפנו הרבה, השירים שאת כתבת עליי שקצת גרמו לי לכעוס והרבה ריסקו אותי. כולם נעלמו. נשארנו רק את ואני.
את ישנת חזק. רציתי להעיר אותך ולהגיד לך שאני אוהבת אותך. רציתי להגיד בקול רם שאני מצטערת, שאת בסך הכל לא כזו נזק, שאת גם הרבה תיקון. כדי לא להעיר אותך לחשתי שאני מתה מפחד. אבל את ישנת. הבטחתי לעצמי שמחר בבוקר אצרח לך לתוך האוזן. אצרח לך שתבריאי כבר לעזאזל. שאת לא יכולה ללכת. רציתי להגיד את זה בקול.
כי מה שאומרים הרי בסוף קורה.
//שקד שפי