1996, תחילת כיתה א'. בדרך לכיתת הצהרונית של אחרי שעות הלימודים, מלווה אותי צליל מנגינה מקניטה, עם מילים שמכוונות אליי: "אטי-פתי-שוקולד-וחצי". השיר הזה (גרוע אז כמו היום), שליווה אותי עוד שנתיים שלמות לאחר מכן, היה הנקודה שנפל לי בה האסימון…אני ממש נמוכה.
באותו היום חזרתי הביתה בבכי תמרורים "אימא!!! *משיכות באף* הילדים בכיתה קראו לי שוקולד וחצי!!" אימא, מבולבלת משהו, אמרה "אז למה את בוכה? הם חושבים שאת מתוקה!"
"לא. הם אומרים שאני נמוכה. וגם פתי."
היום הראשון בכיתה א' 3 – כל הילדים גבוהים ממני בראש
בשנותיי המוקדמות ההורים שלי דווקא חשבו שיש לי פוטנציאל להגיע לגובה סביר. הייתי, אחרי הכל, בין התינוקות הגבוהים בתינוקייה, שזה כבר הישג לא רע, אבל בערך שם זה נתקע ומיום היוולדי עד עצם היום הזה גבהתי בדיוק 104 ס"מ. בהתחשב בגנטיקה המשובחת-אך-לא-גבוהה שלי, אין לי מושג איך הם חשבו שאני אהיה גבוהה יותר ממה שאני היום, אבל הם קיוו.
וכך כמעט תמיד קיבלתי נעליים במידה אחת יותר. הכוונה מאחורי הדברים הייתה הציפייה שלהם שאני "אגדל לתוך הנעל". זה לא קרה. עד שהגעתי למידה הנכונה הנעל כבר מזמן יצאה מכלל שימוש, ואני קיבלתי שיעור לחיים, כי גם היום רוב הנעליים שלי גדולות עליי קצת. גם כאלו שקניתי במחלקת ילדים.
מי אמר מידה 34.5 ולא קיבל?
כמעט 18 שנים עברו מכיתה א', ועדיין לא מצאתי כיסא נורמלי שאפשר לשבת בו, והרגליים שלי יגיעו לרצפה. לא בקולנוע, לא במסעדה, לא בבית, לא במשרד, לא באוטובוס, אפילו לא בשירותים!
אילוסטרציה
עד כיתה ח' התייצבתי כל שלושה חודשים בבי"ח שניידר ל'מעקב גדילה'. עצוב לאללה, אבל בגלל שגבהתי כל כך מעט וכל כך לאט – שלחו אותי לשם כדי לוודא שאני לא גדלה אחורה, או יותר נכון – למטה. כל מדידת גובה שגרתית בבית הספר הייתה חג המולד לבריוני הכיתה, שמצאו עוד כמה בדיחות לא מצחיקות לספר על הגובה שלי, ואז לחזור עליהן לכמה חודשים, לחבר שירים לא מוצלחים, וכשזה גם הפסיק להצחיק, פשוט להסתכל מעליי ולשאול בקול "איפה אטי?? אני לא רואה אותה…".
היום אני כבר חסינה לבדיחות הגובה, ואפילו צוחקת אם במקרה אחת מהן מצחיקה, אבל הגובה שלי, או יותר נכון – היעדרו, מזכיר לי כל פעם מחדש שהוא שם ושאני לא באמת יכולה להתעלם ממנו.
נגיד, זה מה שאני רואה בחתונות, אפילו כשאני על עקבים:
לפעמים בהופעות, פטיאס מתכופף עד לגובה שלי , לבדוק כמה כלום אני רואה. ואז הוא מרים אותי בשירים השווים, ובשאר הזמן נותן לי לעמוד לו על כפות הרגליים, שאני אראה טיפה יותר.
ואם כבר פטיאס, החיים הם לא פשוטים כמו שנדמה כשיש לך חבר שגבוה ממך בקצת-יותר-מראש. שנים הוא היה מתכופף הצידה בתמונות, כדי לא להיראות כל כך הרבה יותר גבוה ממני. בשלב מסוים אמרתי לו שיפסיק, כי הוא גם לא משפר את המצב וגם נראה גרוע בכל התמונות המשותפות שלנו!!
והכי מהכל אני שונאת את המרגיזות האלה, שאומרות ש"הכי רומנטי כשאת נמוכה והוא גבוה, כי ככה את יכולה לעמוד על קצות האצבעות כדי לנשק אותו..!" זה לא נוח בכלל, שתדעו.
(הוא עדיין מתכופף)
אז למרות שכל גנן או טכנאי שמגיע הביתה שואל למה אני לא בבית הספר היום, למרות שבצבא הייתי צריכה לקצר את המכנס שלי בחצי מטר, למרות שאני לא יכולה לשחק כדורסל או להגיע למדף העליון (או לזה שמתחתיו) בסופר, ולמרות שעקבים במידה 35 הם עינוי שלא ברא השטן.
עכשיו אני אוהבת להיות נמוכה. השלמתי עם האמרה שהדברים הכי טובים מגיעים באריזות הכי קטנות, וחוץ מזה, ממש, אבל ממש נוח לי בטיסות.
//אטי דניאל לוי