בפעמים האחרונות בהן יצאתי להליכה, מצאתי את עצמי משננת את המשפט "הכל בראש". בהתחלה, אמרתי אותו לעצמי כשהגעתי לעלייה השנואה עליי. "הכל בראש" אחד, ובכלל לא שמתי לב שכבר סיימתי את העלייה ואני בכלל במישור. בהמשך הצעידה, שיננתי לעצמי עוד "הכל בראש" כשהתחילו לכאוב לי הרגליים. ככה בעצם סחבתי עד הבית, למרות שהמחשבה על להתקשר לאמא ולהגיד לה שנשברתי ושתבוא לאסוף אותי עם הרכב כי קשה לי, עברה עשרות פעמים בראש.
לפני שבועיים פלוס הפסקתי לעשן (לעזאזל, שבועיים! מי היה מאמין?). גם במקרה העישון, חשבתי שהכל בגוף והבנתי אחרי שש שעות חפירה, שהכל בראש. אחת עשרה שנים אהבתי את הסיגריה, עד שברגע אחד שנאתי אותה. הבנתי שהיא לא משרתת אותי, שהיא עול כבד על חיי.
למעשה, כמעט בכל תחום בחיים שלי הוכחתי לעצמי אינספור פעמים, שכדי שמשהו יקרה אני פשוט צריכה לשנות משהו בפנים.
השימוש במילה "פשוט" בהקשר של שינוי, הוא אולי טעות, כי לשנות משהו שכבר טבוע בנו זה אף פעם לא פשוט. להפך, זה אולי השינוי הקשה ביותר שאדם יכול לעשות בחייו.
למשל, מאוד קשה לאהוב מישהו וביום אחד להיות חייבת להפנים שלא תראי אותו יותר, כי זה פשוט לא עובד ביניכם. בכלל, ה"הכל בראש" הזה הוא משום מה מכשול דיי גדול במערכות יחסים או בהיעדרן.
כבר לא מעט שנים שאני רווקה. אני חושבת שבשלב מסוים במקום לבכות ולהתמרמר על היותי לבד, אימצתי גם פה את משפט הקסמים. הבעיה היא, שמשפט הקסמים לפעמים מתנגש עם הרצון האמיתי שלנו, מרוב ששכנעו את עצמנו שההחלטות שלנו נכונות לנו.
בשלב מסוים של חיי שכנעתי את עצמי שהלבד עדיף לי "כרגע". הכרגע הפך לשנה, השנה לשנתיים והנה אני כבר בגיל שבו הדד ליין ששמתי לעצמי ללבוש שמלה לבנה ולשמוע את אלטון ג'ון בשיר החופה שלי נגמר. אמרתי לעצמי שוב ושוב שאני לא באמת צריכה זוגיות, שאני יכולה למצות את החיים יופי גם בלי זה, שכשזה יבוא זה יבוא ושאני ממש לא צריכה לצאת עם ההוא שזרק איזה משפט דבילי בשלוש השניות הראשונות להיכרות שלנו ושם נפסל, כמו רבים לפניו. הכל בסדר. באמת בסדר.
ומה קורה כשאנחנו מכניסים לעצמנו דברים לראש שלא משרתים אותנו? הרי מי באמת מאמין שטוב היות האדם לבדו? יש מישהו שבלב שלם חושב שלהיות לבד זה עדיף מביחד?
אולי אני בכלל לא מאושרת ואיכשהו תכנתי את עצמי להיות לא עצובה?
מתי המשפט "הכל בראש" משרת אותנו, טרם החלטתי, אבל לאור התקופה האחרונה של חיי אני יותר ויותר מאמינה בו. כמו קוד סתרים, המשפט הזה הרים אותי לאחרונה לא מעט פעמים ואף הוציא אותי ממקומות שלא עשו לי טוב – מקומות של ויותר עצמי, של פחד, של קושי. כשאמרתי לעצמי שאני מסוגלת לכל, באמת גם הרגשתי שהכל קטן עליי ושהקלישאה "אין דבר העומד בפני הרצון" היא לפתע מנטרת חיי. עם זאת, נפל לי פתאום אסימון שבדיוק בגלל שהכל נמצא בראש, יש דברים בחיים שלי שפשוט לא זזים.
אני נורא רוצה זוגיות, אבל לא מצליחה להפסיק להגיד לעצמי שזה כנראה לא יקרה לי. סיפרתי לעצמי במשך שנים שאני פחדנית, שאני לא מכירה אנשים שמתאימים לי ובכלל, מי יסבול אותי בהתקף כאבי בטן שפוקד אותי לעיתים כל-כך קרובות? אז איך בכל זאת, גם במקרה הזה, מסבירים לראש שזה רק בראש?
מה עושים כשאת נורא רוצה משהו אבל דווקא את אותו דבר, הראש מפריע לך להשיג? אני מוצפת בשאלות שאין לי עליהן תשובה ואני אפילו לא יודעת איך להתחיל ולענות עליהן.
למרות שמשפט הקסם בדרך כלל דווקא משרת אותי, נורא מעצבן אותי שהכל בראש לפעמים.
ולעזאזל. אכלתי את הראש.
//אורלי נמט