אימא קפצה אליי לקפה, יותר נכון תה אם נדייק אז תיי.
אימא: לא נמאס לך כבר? קדימה תחזרי, מה יש לך לחפש בתל-אביב? רק הומואים ואנשים שמעדיפים לגדל כלבים ולא תינוקות יש פה.
אני מנשקת ומחבקת את הכלב שלי "את יודעת אימא אני יכולה להבין את זה, למה אנשים מעדיפים כלבים על פני תינוקות…"
היא מעקמת את האף ומתעצבנת, אני צוחקת, אותה זה בכלל לא מצחיק.
אז מה יש לי לחפש פה? אני בעצמי לא יודעת. יש משהו מכשף בתל-אביב, אני אוהבת לשנוא אותה ומכורה אליה, יש בה את החופש הענקי הזה שהיא מעניקה, החופש הזה שאני נבלעת בתוכו. יש את הים והוא זמין הוא כאן, כמו כל דבר בעיר הזאת, שמש ובירה, רעש של מאטקות חופרות, חול חם ושדרות ארוכות, מכוניות, צפירות, בתי-קפה, אנשים יפים, מוניות, יציאות, עשן סיגריות, מוסיקאים עם עיניים עצובות, הופעות חיות , אוכל טוב, ז'אנרים וסגנונות, שפות שונות ברחובות, אהבות חדשות, בדידות, גחמות, משחקי אגו ומלחמות, שפע וריקנות, פארק כלבים, אנשים זרים, הרבה חברים, רווקים ורווקות.
אני יודעת, אני קצת משוגעת שאני נורמלית בחוסר שפיות שכזו .
לפני שלוש שנים עברתי לתל-אביב בספונטניות, אמרתי לעצמי "יכול להיות נחמד, חוויה, נעבור לחצי שנה" ארזתי תיק קטן, קניתי מזרון בדרום תל-אביב. מצאתי דירה ישנה בכרם התימנים עם אריחים צבעוניים ומרפסת קטנה שמשקיפה לעבר המרפסת של השכנים, בהתחלה חשבתי שזה מביך איך ששנינו זה מול זה מעשנים, אחר כך התרגלתי, זה אפילו היה לי נעים, לעשן ממרחק, בלי מילים. הרעש של הרחוב נכנס לי פנימה לחדר, קטע את השלווה. סגרתי את החלונות אבל זה לא עזר, הוא לא נעלם אז עברתי לדירה יותר שקטה, אבל אז השקט של השותף דיכא אותי אז עברתי לדירה עם חברה.
כבר שלוש שנים שאני מחפשת את המקום שלי, מזינה ייעד, מחשבת מסלול, אבל לא תמיד מקשיבה לקול המנחה, לוקחת פניות חדות ואז אני צריכה להתאפס, לחשב מסלול מחדש. יש פה תקופות כאלו בלי ג'יפיאס, מאבדת שליטה, נותנת לחיים להכתיב את הקצב, רוקדת ריקוד מודרני, מאלחשת בזמן עם כוס יין לבן, בלי לשאול שאלות, בלי למתוח גבולות.
לחיות, להיות חלק מהאינרציה הזאת. שאפתי להיות עצמאית, הגעתי רחוק, מתחת לבית בבר מתוק עושים צ'ייסר לחיי החופש.
עוד ערב נגמר, סיבובים בכיכר. יש לי אדום אבל אני לא עוצרת, חלק מהפוזה התל-אביבית המפגרת ואולי הגיע הזמן לעצור, לשאול שאלות למתוח גבולות, לקבל החלטות, לבחור להתמיד בלי לפחד ובלי לברוח . החופש הזה שאליו התמסרתי הוא כפוי טובה ולא אמיתי, החופש הזה רק מטשטש אותי ולא נותן לי לצמוח. הוא מתפוצץ, זו אשלייה לא להתחייב לכלום, זה לא הופך אותי ליותר מאושרת, זה רק הופך אותי לפחות מחוברת. לא להיות תלויה בכלום זו התלות הכי גדולה שפיתחתי אבל יש לי מזל שהמפלצת הקטנה עדיין בועטת בפנים, היא רוצה יותר בחיים, דורשת גבולות כי היא רוצה להגשים חלומות.
אני לא יודעת איך להגיד לך את זה עיר יקרה אבל אני שוקלת פרידה, הרבה זמן זה מתרוצץ לי בראש, שאולי יהיה לי טוב גם במקום אחר שקט יותר עם פרדסים ירוקים ובחורים מתוקים.
את לא מקלה, את מפתה, אבל אל תדאגי אני לא אהיה רחוקה, אקפוץ כשאתגעגע. תודה, היית טובה אליי אבל עוד קצת טוב כזה ואני אשתגע.
//ענת קוסובסקי