מאז שנולדתי הוא נולד איתי, בגוף שלי. אני יודעת את זה לא מאולטרסאונד, לא מאבחונים, לא מרופאים וגם לא מפסיכיאטרים – אף פעם לא הייתי אצל אחד כזה. אני יודעת את זה כי אני מרגישה את זה.
הוא נולד בתוכי ואני נוטה לקרוא לו חיידק המלנכוליה, או "הצד האפל".
הוא לא עוזב אף פעם, הוא איתי מאז שאני זוכרת את עצמי. הוא אחד כזה שתמיד מנסים להחביא.
הוא זה שמגיח לאט לאט כשהכול מרגיש נהדר. הרי משהו חייב להרוס תמיד, לא?
הוא חייב להציץ ולהזכיר לך באמצע הפאב שאת לא שווה כמו שאת חושבת, אחרת איך הבחור שהתחיל לדגדג לך את הלב דחה אותך?
חייב להופיע דווקא כשאת הכי רוצה לפרגן לחברות הטובות שלך, ודואג להזכיר לך שאת הרבה פחות מהן, החברות המצחקקות האלה שלך שתמיד שמחות. והרי את אוהבת אותן יותר מכל דבר.
הוא מטיל צל כל כך כבד, כל פעם מחדש, ומזכיר לך שבגיל הזה כבר היית אמורה להיות מרוחה על שלטי חוצות באיילון ולפצוח בקריירה מדהימה. הרי את עילוי! או לפחות ככה חשבת.
מתוך עמוד הפייסבוק: בר רפאלי
הוא מגיע דווקא כשהקליק עם הבחור מתחיל להנץ. ללבלב. לפרוח. להפוך לרגש. אי אפשר להסתיר את הצד האפל שבך כל כך הרבה זמן. קווי המתאר ששורטטו בראש של הבחור מאז אותו דייט ראשון מתחילים להתגבש לאופי של ממש. ובשלב בו לדמות שמצטיירת אצל הבחור יש גם צד אפל – לא תמיד הוא יבחר להישאר.
הוא זה שמתעקש לחבור לתכתיביי החברה ולהזכיר לי שעכשיו אני צריכה לטייל בעולם כדי שגם לי יהיו תמונות יפות עם מים תכולים בפייסבוק. ואם במקום טיול אני עושה מה שטוב לי, משהו קצת שונה אבל שמתאים לי לגמרי? למה הוא לא נותן לי לשמוח עד הסוף, שמחה כזו שמלאה בקבלה ובהגשמה עצמית?
אח, מלנכוליה אהובתי.
אני תוהה אם לכולם את מגיחה ככה סתם, בצורת מחשבות רעות שיונקות את כל הביטחון העצמי שטורחים לבנות במשך שנים. וזה נהיה קשה, לבנות ביטחון, כשתמיד משווים אותך לאחרים. "כמה הוצאת בפסיכומטרי?", "מה עשית בצבא?" , "כמה כסף זה יוצא לך בשעה?", "בר רפאלי!".
והנה עוד וידוי אחד קטן. אחרי כל 21 (וקצת) שנות חיי כבר נהייתי די טובה בלאהוב את עצמי. באמת! קילו יותר, קילו פחות. התקשר, לא התקשר.
אז למה, בחייאת למה, המחשבות לא מפסיקות לזרום, המוח לא מפסיק לרוץ, ואם כבר הוא רץ כל כך הרבה למה הוא לא ממציא איזו תרופה לסרטן, או בהתאמה איזה מתג שמכבה מחשבות.
אז קראתי את כל המדריכים לאושר, הקאתי בכתיבה את כל מה שמעיק עליי, צחקתי עם חברים עד השעות הקטנות של הלילה, עברתי דירה, הכרתי עוד קצת חברים והתגלגלתי גם איתם מצחוק.
אבל לא משנה מה עשיתי, החיידק עדיין שם. מחכה לרגע שיוכל להתפרץ.
אולי הגיע הזמן להשלים עם העובדה שכנראה הוא כאן כדי להישאר.
מתוך עמוד הפייסבוק: Pink Floyd
אנחנו לומדים לחיות ביחד, הצד האפל שבי ואני. מתגברים יחד על הקשיים למרות הכל. אין ברירה אלא לקבל את זה שהוא ממשיך ביחד איתי לכל מקום שאלך. אני דואגת לו לבית, הוא דואג לי לשקט נפשי. כי כשאני מצליחה להרדים אותו, אני זוכה בסיפוק הכי גדול… וזה לקבל באהבה ולהעריך את כל מה שיש לי בחיים האלה. וזה בכלל לא מעט.
//דניאל שחר