יבוא יום

כשתהיי מספיק גדולה אני אספר לך שפעם פעם הייתי עצובה, ושלמרות שזה נראה עכשיו שהחיים שלי פשוטים, זה לא תמיד היה ככה. "הייתי צריכה לעשות הרבה מאוד פילאטיס כדי לחזק ולייצב את שרירי הליבה".
את תתבונני בי בעיניים גדולות ותשאלי, "והיום את מספיק חזקה?"
אני אעטוף אותך בשתי ידיים ואגיד לך, "יותר מתמיד!"

את תרצי לדעת איך הכרתי את אבא ואני אספר לך שאבא היה בחור מוצלח ומוכשר וחכם, כמו היום, אלא כשהיה צעיר היה לו קשה לפתוח את הלב. "זה לא שהלב שלו היה נעול", אני אבקש לדייק, "הייתה לו הרבה אהבה לתת, באמת! פשוט הוא רצה להשקיע אותה באישה הנכונה".
את בטח תזנקי ממקומך ותגידי, "ואיך הוא ידע להשקיע דווקא בך?"
אני אלטף את תלתלייך ואגיד, "הלוואי וזה היה כל כך פשוט. כשהוא פגש אותי הוא עוד עשה שרירים של היסוס, אבל אני לא ויתרתי עליו. נלחמתי בכל המפלצות והדרקונים והמכשפות הרעות שעמדו בדרך עד שהצלחתי להיכנס לו ללב".
"וואו, זה כמו באגדות!" את תגידי, ואני אצחק ואזכר שכשהייתי בגילך, הסיפורים היו אחרים לגמרי, ושהיום כבר כותבים אגדות שמותאמות למציאות של דור אחר. דור שהתחנך מתוך תפיסה שיש נסיך מיוסר ולעומתו נסיכה נמרצת, ובסיפורים האלה היא עושה שמיניות באוויר כדי להציל אותו מעצמו.

את תטמני את ראשך בחיקי ותשאלי, "ואיך ידעת שאבא הוא הגבר של החיים שלך?"
אני אחייך ואחשוב שהדור הקודם היה בטח עונה "כשיודעים יודעים", אבל דווקא לא אתפתה למכור לך חלומות במגירה. אני אגיד, "זה כשעששית נדלקת לך בתוך הבטן ואת מבינה כמה חשוך היה לך לפני, זה כשגדל בך שקט ואת לא מרגישה שאת צריכה להיות בשום מקום אחר, זה כשאת נרדמת הרבה אחריו כי את מתרגשת…"
ואת תשלחי אליי עיניים כחולות ותגידי, "אמא, מה זו עששית?"

"Image courtesy of [digitalart] / FreeDigitalPhotos.net"

יבוא יום ואת תהיי מספיק גדולה ואני אספר לך את האמת על אהבה. אני אגלה לך שאהבה היא כמו אוריגמי, שהקיפולים הם שיוצרים את הצורה, שכדי להצליח צריך לראות מעבר לנייר, ושאם מתאמנים מספיק אפשר ליצור כל צורה שבעולם.
ואת תשאלי בחוכמה רבה, "גם צריך לפעול לפי ההוראות, נכון? כי אם מפספסים קיפול אז במקום ציפור יוצא מטוס?"
ואני אחבק אותך ואגיד, "בדיוק ככה, אהובה! שלב אחרי שלב, בלי קיצורי דרך".
וכשאראה שאת קצת חוששת, אמהר לפייס את ליבך, "זה לא באמת מסובך", ואז אלחש לך בסוד שאנחנו הנשים הרבה יותר טובות בקיפולי נייר כי יש לנו סבלנות ואנחנו שמות לב לכל הקווים העדינים, ובלב אחשוב – שלגברים קצת יותר קשה לקפל אהבה כי אם לא מצליח להם בפעם הראשונה, הם ממהרים לקמט את הנייר ולזרוק לפח. אבל לפני שאספיק לשקוע בהרהוריי , את כבר תמהרי לשאול, "ואבא… אבא טוב בקיפולי נייר?"
ואני אתמלא גאווה ואגיד, "לקח לו זמן, אבל היום הוא אפילו יותר טוב ממני".

אחר כך תבקשי שנאפה עוגת שוקולד כי אבא אוהב מתוקים. ונעקוב אחרי המתכון, שלב אחרי שלב, ונבחש יחד את הבלילה. וכשנוסיף טיפה של תמצית וניל את תשאלי בהיסוס, "כשאהיה גדולה גם אני אצטרך להילחם בדרקונים?"
ואני אזרוק משאלה לאוויר, "כשתגדלי כבר יהיה שלום וגם לא תצטרכי לשרת בצבא".
וכשהעוגה המתוקה תתפח בתנור ותציף את הבית בריחות מתוקים, אני אגיד לך ששום דבר לא קורה בכוח, ושגם בלי מלחמות לדברים יש יכולת להסתדר מעצמם. אני אגיד, "אם רוצים משהו מאוד אז היקום נרתם להגשים את כל חלומותייך"
ואת תשאלי בסקרנות, "ואת אמא? את קיבלת כל מה שאת רוצה?"

"Image courtesy of [digitalart] / FreeDigitalPhotos.net"

ובאותו הרגע אבא ייכנס הביתה וימלא את האוויר בנשיקות של סוכר. אחר כך נוציא את העוגה ונתיישב בפינת האוכל ונצלול כולנו אל פרוסות מדושנות של עונג, ישר מהתבנית.
אני ארדם הרבה אחריכם באותו הלילה. ארוקן את כוסות הקפה השחור שנערמו בכיור, אמסגר את החיוכים בתוך דפנות ליבי ואתבונן בכם נוחרים בשלווה ובנחת. אחר כך אצא אל המרפסת ואקפל ציפור מנייר, ובלי להחסיר שום נשימה אשחרר "תודה" אל היקום.

// טל עזר