כשאני עומדת עם קרובים מחו"ל בחדר של דפי העד, העיניים שלהם נוצצות בהתרגשות שהם מוצאים את המשפחות שלהם. אני יודעת שהמשפחה של סבתא שלי שם. שאמא של סבא שלי שם.
סבתא שלי דאגה לזה.
כשעזרתי בבניית טקס יום השואה ביישוב שלי, חשבתי מה יהפוך את הטקס הזה למשהו שונה מעוד הקראה של טקסטים עצובים, היה לי חשוב ליצור טקס מטלטל, משהו שייזכר, כי אני יכולה להעיד על עצמי שמאז שיצאתי ממערכת החינוך לפני ארבע שנים, קשה לי להגיד שיש טקס יום שואה שאני זוכרת.
היה לי ברור שלכבוד יום השואה אני אכתוב על סבא שלי. על אבא של אבא.
סבא שלי נפטר לפני ארבע עשרה שנה כשהייתי בת שבע.
למרות שבגיל שבע כבר הייתי בלי סבתא, לא ממש הבנתי כמה המוות סופי ובכלל באיזה רמה בת שבע יודעת על השואה?
אז בדקתי מה אני יודעת על סבא שלי.
ידעתי שהוא עלה לארץ לפני ביחד עם אחותו שאמא שלו נשארה באוסטריה.
ידעתי שאמא שלו נתפסה שניסתה לעבור את הגבול להונגריה. ישבה בכלא, הועברה לאושוויץ ונרצחה שם.
התחלתי לשאול שאלות.
כמה דקות אחרי זה קיבלתי תשובה מאבא שלי
במכתב שאבא שלי צירף, סבא שלי מתאר לאחותו את סדר פסח שעשה בצבא הבריטי בלוב.
כמו כן הוא מתאר במכתב את אמא שלהם (סבתא רבה שלי)
בשנת 1944 לפי הערכות שלנו הגיע מכתב שהאם כתבה להם מבית הכלא, בו היא מבקשת מסבא שלי לשמור על אחותו.
סבא שלי נפטר לפני ארבע עשרה שנה, אני לא זוכרת ממנו הרבה, אבל כנראה את האהבה לגולש, ואת האכילה האיטית קיבלתי ממנו.
חשבתי שאני יודעת הרבה על סבא שלי ועל הילדות שלו בהונגריה ובאוסטריה, אבל גיליתי שאני לא יודעת הרבה, גיליתי שבמסגרת החיפוש והשאלות אני מחדשת גם להורים שלי.
גם סבא וגם סבתא שלי עלו לארץ או יצאו מהאיזור לפני המלחמה, הקרובים שלהם שנשארו נספו. אני חושבת שרק לאחרונה באמת הבנתי כמה זה חשוב וקריטי לספר ולזכור. כמה העבודה שסבתא שלי עושה בלכתוב את תולדות המשפחה שלי מדהימה ומיוחדת.
אז ביום השואה אני חושבת על השישה מיליון.
אבל אני בעיקר חושבת על המשפחה שלא הצליחה לברוח בזמן.
//יסמין רמון