אושר שקרי. אני לא יודעת מה זה אושר באמת. כל לילה אותו סיפור, שאכטה ושירים שעושים להקיא מרוב שכואב ללב. אומרת לעצמי שפייסל ולישון זה מושלם אבל לא באמת מצליחה להרדם. המחשבות שלי רודפות אותי עד שהן מוקיעות ממני כל תחושה של רגש כלשהו. כבר כלום לא כואב לי, רק אז אני נרדמת. הנשימות שלי קופצות אחת אחרי השנייה, נחנקת קצת כי תקוע לי משהו בגרון ואז נושפת חזק. מסתובבת במיטה שלי, היא בודדה לי. עוצמת עיניים ומדמיינת חיבוק חזק כזה שמרגישים בגב, להעלם לך בתוך החזה זה מה שבא לי לעשות עכשיו. איפה הוא? איפה אתה?
הנשמה שלי מדממת, צלקת שמחלימה מביאה איתה עוד שריטה טריה. כולי מלאה בשריטות, פצועה. השנייה הכי קשה ביום שלי זה הרגע שבו אני פותחת את העיניים בבוקר, מתחרטת שהן נפתחו לי וסוגרת אותן מלאכותית ועושה בכאילו אני ישנה כי אין מצב שאני קמה לעוד יום כזה. יום של כלום, יום של פח.
נגררת ממקום למקום, זורקת על עצמי חיוך ספק אושר ספק מזימה. יש עוד רגע ביום, הרגע הזה שאני מבינה שכלום לא ייצא מהיום הזה, כמו אתמול ושלשום. אני מחליטה שיהיה נחמד להעביר את היום בלשמוע מוזיקה ולשים פרקים ישנים של חברים, ניצול מושלם של היום. עד שהחרטה והיסורי מצפון מכרסמים עמוק עמוק ואני מרגישה אותם בעצמות. אני מייחלת למטרה, שאיפה, נקודת אור באופק השחור. כשמחשיך קשה לי להיות שמחה, אולי כי את מרבית חיי העברתי בחושך. אור עושה לי טוב, אבל יש גבול לכמה שהשמש יכולה לתת.
ערכת עזרה ראשונה מישהו? אני חבולה וכל נגיעה קטנה מרגישה כמו המכה הכי חזקה שיכלו להנחית עליי. מתעצבנת זורקת דפים באוויר ומתחילה במסע ההתחמקויות מהפיצוץ הגדול. לא בא לי לדבר על מה שחשוב. לא מעניין אותי כבר מה קורה. אני פשוט שם. יושבת, רבה עם הקולות בתוך המוח ומנותקת לחלוטין ממה שקורה סביבי. אני על טייס אוטומטי, איפה האושר שלי?
שמעתי שורוד יותר בצד השני אצל אלו שיש להם סיבה טובה לחיות. ורוד שם תגידו? מגיעים לשם או שאנשים נולדים לשם? אם לא היה לך את זה מספיק מוקדם בחיים תכלס מה הסיכוי שלך שזה ינחת עליך פתאום? בבקשה אל תגידו שזה כמו לזכות בלוטו, ההסתברות לא לטובתי או לטובתנו רק לטובתם.
עוד שנייה נרדמת, שונאת כשהמיטה קוראת לי, אני רוצה לחלוק אותה איתך. החצי השני במיטה שלי מתגעגע אליך. אושר תבוא.
//חנה קבטיאנסקי