מיציתי

מזל שבדרך כלל זה מסתכם בבכי מול הצעות נישואין ביוטיוב. אבל לפעמים משהו קורה שם, שילוב של הורמונים עם דברים אחרים שמביאים אותי לנקודות קיצון ועצבים על כל העולם. מציפים רגשות ששוברים אותי.  אולי המחזור נותן לי תירוץ להוציא אגרסיות או רגשות שליליים, ואולי זה בכלל רגשות חבויים שאני מכחישה ועולים על פני השטח. יש לי נטייה לאופטימיות ולפעמים היא מוגזמת, אני יודעת את זה. אז הנה, אני משחררת. נותנת לתסכול להציף אותי, כדי שאוכל להוציא אותו לחופשי ואולי ארגע.

הגעתי לשלב הזה בשנה שנמאס לי ואין לי כח. הייתה חופשת סמסטר ארוכה וכמה שיעורים שפספסתי כי הייתי חולה והיו חגים וביטולים ומרצים היו חולים והילדים שלהם, וסיורים והגשות, וחופשת פסח. הרבה דברים שמסיטים מהשיגרה. כל המצב הזה מקשה על החזרה לרצף.

הגוף והנפש לא מתרגלים למערכת ועוד ימי זכרון ועוד איזה חג והנה נגמרת לה שנת הלימודים. כולה עוד איזה חודשיים. אבל אני לא מסוגלת יותר. לקום ב6:30 ולנסוע ליום שלם וארוך למכללה. זה מפתיע אותי, כי ברמת הבסיס, כל השיעורים שיש לי הסמסטר, על פניו, מעניינים אותי. אבל בתוך המכלול של הימים הארוכים, אני לא מצליחה להנות. יש כל כך הרבה שאפשר לוותר עליו. יש תרגילים שחלקם פשוט משעמים ויש מלא שיחות ארוכות על כלום. חצי מהשיחות מיותרות.

יש קורסים של ציור למשל, שבאמת אין צורך לעבור על כל הציורים של התלמידים השונים ובעצם לא להגיד כלום, ״הקו הזה יפה״ ״הכתם הזה מלא חיים״. אז בסדר. יש דברים שאפשר לעשות תוך כדי השיעור ולהגיד פרטנית לכל אחד. עזבו, זה בכלל לא זה. פשוט אין לי כח. אין לי חשק. אני בלימודים ומשעמם לי. והשעמום עושה אותי קצרה ועצבנית.

 לא רגילים לראות אותי ככה. רגילים לטל החיובית, זו שתמיד יש לה מה להגיד בכיתה, זו שיוצרת מלא ובלי הפסקה, זו שהבטריה שלה לעולם לא נגמרת. ואכן, היא באמת לא נגמרה לחלוטין, יש עוד שלושים אחוזים. אבל בתור אחת של מאה פלוס אחוזים, זה כמו להיות על ניוטרל. אני יודעת שהשעמום זה מצב פנימי. משעמם לי כי פשוט מיציתי.

מיציתי לצאת לסיורים מיותרים, מיציתי את הפוליטיקה הפנימית של המוסד הזה. מיציתי את עבודות סוף הקורס, מיציתי את הנסיעות, מיציתי את התרגילים. מיציתי. אני רוצה לשבת ולצייר. מלא שעות עם מוזיקה. לצייר מה שבא לי. להרגיש טוב. לא לחזור הביתה מותשת ובלי כוח לכלום. נמאס לי מכאבי הראש של יום שלא נגמר ושלא הפסיקו לזיין לי את המוח.

מצד שני, מלאה פחדים. לא רוצה שיעבור. קצת כמו כשנגמר שירות צבאי ויש פחד קיומי על זה ש-הנה, נגמר, החיים מתחילים ואני צריכה להבין מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. ממש ככה. פתאום להבין שאין לי מושג מה אני רוצה. אז סבבה לי ממש להיות מורה וליצור וכאלה, אבל ממש כמו הבלוג הזה, שיש תקופות שאני הכי רוצה להיות כאן ולכתוב, יש את התקופות שפשוט לא בזין שלי. אז ככה, החיים. העבודה, הלימודים.

בא לי לעשות הפסקה מהכל. לעצור.

//טל עוז