אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.
אולי כבאית? אולי אסטרונאוטית?
צילום: (visualphotos.com)
חשבתי שכבר עברתי את הגיל הזה..
השאלה הזו רודפת אותי כבר תקופה. למזלי הייתה לי הפריבילגיה להפסיק לחשוב על זה. יצאתי להפסקה, תיכף אשוב.
מתברר שזו לא באמת עבודה להיות חולת סרטן. אמנם משלמים לי כסף אבל לא ממש הרבה. ובתכלס כמו כל בני דורי אני ממצה עבודות מהר – שלוש שנים לעבודה לא? מוכנה כבר לעבודה הבאה.
בסדר, כבר קיבלתי את כל המחמאות – איך את אמיצה! איך את עוברת את זה בצורה כל כך מעוררת כבוד! ממש להעריץ את איך שאת מקבלת את החיים. תעצומות הנפש שלך מעוררות השראה.
Fuck It!
למה אני לא מרגישה ככה??
אני כבר מאסתי בכל הסרטן הזה. נכון, אני עברתי את השלב המסוכן. נכון, ידעתי להתגבר על המון דברים אבל די! אני כבר עייפה מאנשים שדוקרים אותי, אני עייפה מלהתאמץ להחלים כל הזמן, אני עייפה מללכת לרופאים.
אולי אפשר כבר שזה יסתיים? למי פונים? בסדר, הבנתי את הקטע.
נשארה לי בעיקר הפרעה אחת וזו הבעיה ברגל ימין. היא לא עוברת. לא יכולה ללכת כמו שצריכה, שלא לדבר על לרוץ.
אה, כן. וגם ההרגשה המבאסת הזו. זו שהולכת איתי לכל מקום. שקשורה בזה שאני פשוט לא יודעת.
יונתן בתקופה האחרונה בוחר להרגיז אותי – המון הטפות. כל מיני דברים מעצבנים שיש לו לומר.
אני באמת עושה לא מעט כדי להבריא. הולכת להידרותרפיה, הולכת למטפלת הזו, הולכת ל-MRI. אבל לא תמיד יש לי כוח לזה. אמרתי את זה ליונתן. והוא בחר לומר לי – כשבאמת רוצים משהו – עושים הכל בשבילו. ואז כשהתעצבנתי ואמרתי לו שאני עושה המון אבל אני עייפה – הוא אמר – שאם זה מרגיז אותי, זה כנראה לוחץ לי על נקודה. מעצבן. הדבר האחרון שבא לי עליו עכשיו זה הטפות.
לפני שבועיים עשיתי מסיבת הודיה. החלטתי שאני רוצה לחגוג את התקופה שעברתי. הזמנתי משהו כמו שבעים אנשים. משפחה וחברים. המטרה הייתה לומר תודה. תודה לעולם. תודה לכל האנשים תמכו בי.
כתבתי לכל אחד ברכה ובה התודה שלי. ארגנתי שולחן ובו "עץ תודות" שעליו תליתי את כל הברכות עם שמות.
בשולחן נוסף, מי שרצה השאיר ברכה משלו.
היה מאוד מרגש. דיברתי כמה מילים קצרות. בכיתי קצת ובעיקר נהנתי לשמוח יחד עם האנשים שליוו אותי לאורך הדרך – משפחה, חברים, רופאים, אחיות, מכרים. לכולם אמרתי תודה.
ההרגשה בסוף האירוע הייתה נהדרת. חיכיתי לו כל כך. המילים הטובות שקראתי מכל האנשים ללא ספק חיזקו אותי והזכירו לי הרבה דברים. נעים לשמוע שאני מצליחה לעורר השראה אצל אחרים.
אבל.
אבל ההרגשה הטובה הזו לא הולכת איתי כל יום. אני מאוד השתוקקתי לאירוע הזה כדי להרגיש נהדר. אבל זה לא נשאר.
אחרי כמה ימים, אני חוזרת להיות אותה אנה. עם אותה רגל מאתגרת, עם אותה הרגשה בבטן. הרגשה שקשה להסביר במילים.
אני יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה.
מאושרת.
ואני גם יודעת שאני רוצה להיות גדולה כבר עכשיו.
//אנה ויונתן