זה תמיד קורה לי עם בחורות שאני אוהב. אני נלחץ ועושה שטויות. אני מתאמץ כל הדרך לא לדמיין את הפיל הלבן, עד שיוצא שאני בעצמי מושיב אותו ביני לבינה, באמצע הרגע הזה שהיא אוהבת אותי ואני אוהב אותה.
ואחרי שכבר נגמר, כמו עכשיו, אני מוצא את התירוצים הכי מפגרים שיש לדאוג שהיא תקבל ממני סימני חיים. הופעות של אמנים שהיא אוהבת, קאמבק לסדרה שראינו יחד. אני אמצא את הדרך שהיא תדע שאני ראיתי, ודאגתי שהיא תראה. ותחשוב עליי. הסמס לחברה שלה שיצא החדש של שלומי שבן? זה בקטע אינפורמטיבי נטו, ברור. למה אני עושה את זה? כי קשה לחתוך בנאדם מהחיים, בייחוד מישהי שאתה אוהב. ועוד כשאתה זה שהזה ויצק והשחיז את הסכין.
מה גם שאני אחד כזה שמת שכולם יאהבו אותו, אבל לחתוך זה לפגוע, ואיך יאהבו אם ייפגעו? בכלל בואו נתעכב שנייה על הטמטום הזה שנקרא להיות בנאדם שמרצה אנשים. בעצם אתם בטח תחשבו שזו סתם חפירה ותאהבו אותי פחות, אז לא משנה. אני נלחם בזה באופן יומיומי, ואפילו שעה-שעתי ודקה-דקתי, אבל בימים הרעים באמת אעשה הכל שיאהבו אותי. אסכים, אקשיב, אצחק כשתחשבו שאתם מצחיקים, אומר כמה אני עובר בדיוק את אותו דבר כמוכם.
אני מכיר את הבחורה כמה חודשים, אבל זה התחיל לפני חודש, וזה היה כמו להתחיל סדרה חדשה. סדרת מופת כזו של HBO, מאלה שמהדקה הראשונה הלך עליך. שתיתי פרק אחר פרק. קצת הספקתי להכיר את הדמויות, כמעט סגור על מי רוצה את מי ומי שכב עם מי. הקאסט מלא כשרון והכתיבה חריפה אש, ממה שאני מצליח לעקוב, לפחות. חלק מהדיאלוגים מורכב ועובר מעליי, אבל זה לא פגם בהנאה עד כה. והגיבורה הראשית – הורסת. מאלה שבהתחלה אתה לא מבין מה המהומה סביבה, ועשר דקות לתוך הפרק, אתה מאוהב.
הסדרה הזו הופכת אט אט לחלק מהחיים שלי. וכבר נבנות מחשבות על איך היא תסתיים, ואם יבואו אחריה עוד עונות, או שהתסריטאים יפתרו הכל כבר בנוכחית. הטויסטים בעלילה מתחילים להתעבות. כל כך מטומטם לחשוב על זה בכלל, קיבינימט, מה אתה מתעסק בזה באמצע הפרק? ותוך כדי, אני שומע המלצות על סדרות חדשות אחרות, וכשממליצים לך על סדרה שעוד לא ראית, היא תמיד נראית, איך לומר, מומלצת כזו. יותר גרוע מלשפוט ספר לפי העטיפה. "רבאק איתך, כל מה שנגיד יהרוס לך". אני בקושי מצליח לעקוב אחרי אחת. משהו מהותי דורש תיקון בתרבות הצריכה שלי, של כולנו.
אני כבר יודע מה זה להיות מכור לסדרה, עד לאחרונה הייתי כזה מין לקוח נאמן, לטווח הארוך, עונה אחרי עונה, שנשאר וממשיך לצפות ולזכור חסד נעורים לעונות הקודמות הטובות יותר. הייתי שם בכל העונות של דקסטר (גם אחרי העונה עם טריניטי, אפילו שזה היה גארבג' טיים, בינינו). עקבתי כמו מטורף אחרי אבודים, יימח שמם. שובר שורות, לא ששם היו נפילות, אבל רבאק, איזה קצב איטי. החזקתי מעמד, על אף שנרדמתי לפרקים, בתקווה פתטית שהעלילה תתרומם שוב והנה הם יביאו אותה בעונה סוף.
וכמה כואב זה שסדרה נגמרת פור גוד.
אז בדיוק כשבאתי לומר חלאס ולקחת הפסקה מכל העסק, זאתי הגיעה. היא כל כך יפה, כיפית, עמוקה. ואני יודע שיום יבוא ואתפוס קריזה ואנסה להוריד את כל הפרקים. אני גם יודע שכשאתאפס ואחליט שהגיע הזמן להשלים פער ואנסה להוריד את כל הפרקים שפספסתי, זה יהיה מאוחר מדי כי היא כבר לא תהיה רלוונטית. כל פרק שאמצא בטורנטים יהיה בדיבוב לסווהילית, שאיזה וואחש צילם דרך המצלמה של הטלפון ביד רועדת, ואז אבין שחיכיתי סתם לכלום.
ברור שאני רוצה את האיכות הזו בחיי. אבל איך אפשר כשאני כזה מרוקן, , וכל מה שאני מצליח לעשות בערב אחרי יום עבודה הוא להיכנס הביתה, לזרוק את התיק, הז'קט, והשכל על המתלה, ולהעלות עובש מול איזו ריאליטי. מגעיל.
//שלומי טסה