הפעם אני הולכת להודו אחרת.
גם היא אחרת וגם אני אחרת.
בפעם הראשונה שטסתי להודו זה היה בין התואר ללימודי תעודה מצד אחד מבולבלת מצד שני כאילו מאוד מחושבת ומאוד עושה את הדבר הנכון לעשות. כמו שעשיתי כל החיים.
הייתי אחרי התואר במוזיקה שהרג בי את רוב האהבה שלי למוזיקה, אחרי פרידה קשה שאחד האלמנטים בה היה הרצון המובהק שלי לעקור לאי שם בחו"ל לתואר שני, לפני הלימודי תעודה בעיצוב גרפי, כי חייבים משהו פרקטי ביד, כי מה יהיה ממך מורה למוזיקה?
ואז בין סיום התואר להתחלת הלימודים ידיד שלי אמר – לינורי, בואי נוסעים להודו. מאחר וכל החברות שלי כבר עשו הלוך ושוב על הודו והמזרח ואני עברתי מ-הודו איכסה מלוכלך שם, ל-המממ איך בא לי גם כבר על הטיול הגדול שאף פעם לא עשיתי כי הייתי עסוקה במרוץ של החיים ולהתקבל לאקדמיה, אמרתי יאללה, חודש הודו בין לבין הלימודים נשמע לי אחלה.
ואז – אז נפתחה צ׳קרת ההודו שלי. לפתע פתאום הבנתי כמה זה חשוב טיול גדול ללא הגבלת זמן כמה דברים זה נותן לחיים שאין שום דרך אחרת לספוג ולקלוט.
להיות לגמרי אדון לעצמך, שזה משהו שאף פעם לא מאפשרים לנו, או שאנחנו לא מאפשרים לנו, ופתאום אתה מגיע למקום שבו אתה עושה אך ורק מה שבא לך, ואם משום איזושהי סיבה משהו לא טוב לך שם, האנשים, המקום, המזג אוויר אתה פשוט קם והולך הלאה לאן שבא לך. כמה פשוט ככה פשוט. ומדהים. ומרומם את הנפש.
את הטיול הראשון פתחנו ברישקש, אהבת חיי, אז עוד לא ידעתי עד כמה.
בכלל כל הדרך וגם השהות בדלהי לפני הייתה חוויתית ועם כל ההפחדות ששמעתי על דלהי והודו לפני, התאהבתי ממבט שני במיין בזאר.
כן מודה, בהתחלה כשאתה יוצא מהשדה ומיליון הודים עומדים ובוהים בך כאילו אתה קוף בכלוב, בדיוק כמו בסיפורים של כולם, אין ספק שזה קצת מלחיץ ואולי לא הכי סימפטי, ואחר כך כשלוקחים מונית מהשדה למיין בזאר באמצע הלילה, מיליוני רכבים בכביש נוסעים בכאוס מוחלט בין הקבצנים לפרות, ואתה בטוח כל שנייה שתמות, לפחות בהתחלה, כי הם נוהגים מאוד מאוד זהיר, על המילימטר, אחרי שזה עובר – אחרי כמה דקות אתה פשוט מתייאש ואומר טוב הוא כנראה יודע לנהוג וזורם כי איזה ברירה יש לך כבר.
ואז דלהי – אח דלהי, עפתי עליה מהרגע הראשון. בכל סיפורי האימה של כולם אתה רק שומע כמה דלהי מסריחה ומגעילה, אבל בסדר תגיעו, תעבירו בה את הלילה ויום אחרי כבר תעופו לרישקש , דרמסאלה, קאסול – מלא את המשבצת הנכונה ואז תתחילו ליהנות.
אז לא. החוויה שלי עם דלהי הייתה לברמן במסיבה של בני עשירים בלילה הראשון ואפילו בתמורה ל2000 רופי, הון בהודו, כולל הסעות הלוך חזור, שתייה ואוכל חופשי ובעיקר לתפקד על תקן קישוט קיר בין שני ברמנים הודים, אחת החוויות המצחיקות בחיי. וולקאם לאינדיה.
משם המשכנו לרישקש, ואחרי התחלה מקרטעת בצד הלא נכון של הגשר, הגעתי למקום הנכון,
גסט האוס שהיה בעבר אשרם, מבנה ענק עם חצר פנימית מטורפת ומלא מדרגות לשום מקום, על הגנגס,
מלא קופים, יוגה, מפלים, ואושר צרוף בכל דקה של היום.
משם המשכנו לגואה, שהייתה לי חוויה פחות טובה, בעיקר בגלל האנשים שהמשיכו איתי מרישקש
וכי זה היה הרבה לפני תחילת העונה, עדיין נהניתי מכל רגע עד כמה שאפשר, וברגע ששחררתי את האנשים שלא היה לי טוב איתם, הכול נהיה מדהים. כי ככה זה בהודו.
שם אפשר לתרגל הכי בקלות את יצירת המציאות שלך. כי זה מה שאתה עושה בכל צעד.
אם לא טוב לך מאיזה שהיא סיבה שלא תהיה אתה פשוט פותר את הסיבה.
כל כך קל ופשוט , מעניין למה כל כך מסובך לתרגם את זה לחיים האמיתיים.
המשך יבוא…
//לינור מידן