אחת לכמה זמן, כמו כל בנאדם גם אני מרגיש את הצורך ליצור מיומנויות חדשות ולהיכנס לתחומים חדשים. השנה בחרתי באדרנלין.
מגיל 6 עד 15 התעסקתי בג'ודו. ההישג הכי גבוה שלי היה מקום שלישי באליפות הארץ. אני גאה בהישג הזה כי לא השקעתי כמעט כלום מעבר לאימון הדו-שבועי הקבוע ומתבייש כי זה מרמז שיכולתי להשיג יותר אם הייתי משקיע בזה אפילו טיפה מאמץ, אבל לא הייתי ילד שאפתן אז סבבה.
מעולם לא הותקפתי ולא תקפתי כך שלא יצא לי לבחון את האפקטיביות של אומנות הלחימה הזאת. במבט לאחור אני אסיר תודה על כך כי היום אני לגמרי מבין כמה חסר תועלת הג'ודו. כל שיטת לחימה שמסתמכת ברובה על אחיזה בחליפה שאף אחד לא באמת לובש אינה ברת שימוש. אף פעם לא נשמעה ידיעה על "התוקף בחליפת הג'ודו" או קורבן שוד שמסר עדות בסגנון: "ברגע שראיתי שהשודד לבוש בחליפת קראטה עם חגורה שחורה חשבתי להתנגד אבל אחרי תשאול קצר נודע לי שהוא ברמת דאן 4 אז פשוט מסרתי הכול".
ריבוי הידיעות על דקירות ובני נוער שמשתכרים והורגים עוברי אורח הוביל אותי לתהות כיצד הייתי מתמודד באירועים כאלו. "נדקר" זו התשובה. החלטתי להתחיל לפתח את היכולת להגן על עצמי אבל במקום ללכת על אגרוף תאילנדי או MMA בחרתי להתמקד קודם כל בדבר אחד ומשם להתקדם אז הלכתי על אגרוף קלאסי. המטרה המרכזית היא לפתח רפלקסים אוטומטיים להתחמקות מידיים שנשלחות אליך, המטרה המשנית היא לתקוף במטרה לנטרל. כבר בשבוע השני השתתפתי בקרבות קצרים מול מתחילים אחרים. מדריכים אותך לשים יותר דגש על הטכניקה, פחות על העוצמה, אבל האדרנלין זורם חזק וזה מרגיש מעולה. הביטחון העצמי מתחזק, הזיעה נשפכת בליטרים – בנזונה של תחביב.
התחביב השני שמספק לי אדרנלין טבעי יותר עבורי. לא מבחינת הביצוע, יותר מבחינת התוכן. בסקרים פסיכולוגיים שונים התקבלה האבחנה החוזרת שהדבר שאנשים מפחדים ממנו יותר ממוות זה לדבר מול קהל. כשהוצאתי את הספרון שלי, "שורות", בחרתי לקדם אותו גם דרך סטנדאפ. ההתמקדות בקידום הספרון מסמסה לי את פחד הבמה. הרגשתי שזה נעשה כשליחות למשהו חשוב, הדחקתי במודע את הידיעה שזה חשוב רק לי, דמיינתי שזה חשוב לעסק כלשהו שאני חלק מהותי ממנו. מעבר לפעמיים שעליתי לבמה הפתוחה בקאמל קומדי קלאב, לא תכננתי לעלות יותר. ואז הגיע בלוג "ילדי הקומדיה".
כנראה שלדרור ניר קסטל, מייסד הבלוג, חסרו מרואיינים אז רואיינתי כמחבר ספרון קומי. כעבור חצי שנה הוא ערך ערב סטנדאפ על שם הבלוג כאשר המופיעים הם המרואיינים. הפעם זה הרגיש הרבה יותר כסטנדאפ למטרת הסטנדאפ ועיבדתי את החומר בהתאם כך שיכיל איזשהו נרטיב הגיוני. אפילו שהיו מעט אנשים יחסית, הייתי מפוצץ באדרנלין. איך יהיה? אנשים יצחקו? החומר כתוב בצורה זורמת מספיק? חברים שלי ייהנו מהערב? כל החששות האלו נעלמו ברגע שעליתי על הבמה. הקול רעד בהתחלה אבל אחרי כמה צחוקים בקהל השתחררתי, נתתי עשר דקות והלך די טוב.
גם הפעם לא תכננתי להמשיך עם זה אבל אחרי שהתחלתי לעבוד כמתכנת כבר באמת הייתי זקוק לקונטרה שתמריץ אותי כי עם כל הכבוד ליצירתיות בעולם כתיבת הקוד, אין שם הרבה ריגוש. בינתיים ערב הסטנדאפ של דרור התפתח לליין ב"בלום בר" ואחרי שאזרתי אומץ קבעתי עם עצמי שאני עולה לבמה כל ארבעה שבועות. כך יוצא שבשנה האזרחית הקרובה אתעסק בתחביב אחד עם פאנצ'ים שגורמים לכאב ואחד עם כאלו שגורמים לחייך.
//דוד וולצר