רבות הדרכים

איזה כיף בארץ.
אתם צוחקים עלי אבל באמת שכיף.
אני מרגישה כאילו בשנים האחרונות יצרתי בראש שני עולמות מקבילים בהם אני חיה.
אני גם פה ואני גם שם.
בעצם אולי אני לא פה ולא שם?
בכל פעם שאני חוזרת לארץ אוחזת בי תחושת מציאות חזקה.
הארץ, המקומות האלו, האנשים, הנופים, הכבישים- הם המציאות שלי.
לפעמים זה הזוי לקלוט שבכלל לא ידעתי שום דבר מלבד המציאות הזו עד גיל 21.
כל מה שידעתי זה ישראל והקיום שלי בישראל.
ואז מצאתי את עצמי שם, מעבירה חודש ועוד חודש, ולאחר מכן שנה ועוד שנה ופשוט חיה מציאות מדומה.
זה לא החיים האמיתיים שם, לפחות זה לא מרגיש ככה.
קצת מרגיש לי כאילו אני עוצרת את הנשימה בכל פעם שאני שם ורק כשאני מגיעה לפה אני נושמת באמת.
ולא חשוב כמה נוח שם וכמה בניתי שם יום יום ושגרה- אני עדיין מתנהלת בעברית,
החברה שמקיפה אותי היא ישראלית, והלב שלי עם האנשים בארץ.
רק הגוף שלי שם.
כך שנוצר מצב שבו אני לא חיה במאה אחוז בשום מקום,
ואין לי תשובות לשאלות שלכם-
"מה את רוצה לעשות?" ו"איפה את רוצה לחיות?"
הייתי רוצה להגיד שאני מבולבלת אבל הלב שלי יודע בדיוק מה הוא רוצה.
המציאות היא שאני רוצה שיהיה לי טוב שם כמו שטוב לי פה,
אני רוצה להרגיש בבית שם כמו שאני מרגישה פה,
אני רוצה להרגיש שלווה שם כמו שאני מרגישה פה.

דיבורי ה"פראיירית" מצחיקים אותי,
לאנשים בכללי יש נטייה לקפוץ למסקנות ולשפוט מהר.
על סמך סטטוס, תמונה, פוסט אחד או אפילו שם מוזר בפייסבוק.
אני הרי מאמינה גדולה בעובדה שלהתלונן זה מיותר ובזבוז אנרגיה,
מאמינה עוד יותר גדולה של לשדר אושר וטוב וכיף כי זה נותן לאחרים כיף,
אז ברור שזה נראה כאילו באמריקה החיים הם תותים ודבש וקצפת ושזורקים עלי מטבעות זהב.
ובארץ? בארץ כולם אוהבים להתלונן, זה הספורט הלאומי.
אוהבים להתלונן ועדיין רבים מאוד לא עוזבים כשהם יכולים וניתנת להם ההזדמנות.

אתם חושבים שאני לא יודעת כמה המציאות קשה בארץ? אני לא רואה את ההורים שלי חיים ממשכנתא להלוואה? אני לא מודעת לתחרות בשוק ולעובדה שאני כנראה לעולם לא אצליח להתפרנס בכבוד מהתחום שנכנסתי אליו?
מודעת, מודעת להכל ועוד קצת.
אבל אני עייפה מהבדידות, עייפה מחגים בלי המשפחה, עייפה מימי הולדת שאני מעבירה לבד,
עייפה מלפספס אותכם מתחתנים, יולדים, עושים זכרונות ואני לבד שם, מתעסקת בתפל של החיים ולא בעיקר.

עוד כמה ימים אני עולה על מטוס לשם, כרגיל בלב כבד.
אני מוכרחה כמו בכל פעם לחזור למען העיסוקים הרגילים שלי והחובות.
אבל אחרי הביקור הזה בארץ אני משוכנעת במאה אחוז,
שהפעם הבאה, כבר לא תהיה ביקור.

//לודה גרקו