כשנגמר שיעור המשחק, ידיד שלומד איתי, ביקש ממני לקחת אותו ליפו. חייכתי חיוך גדול ואמרתי לו שאין שום בעיה, בעודי נחרדת מבפנים. השעה הייתה מאוחרת ויש לי נטייה ללכת לאיבוד.
כשהורדתי אותו ביפו התבוננתי בו יורד לו בשלווה במורד הרחוב ותהיתי איך לעזאזל אני יוצאת מפה? בעודי עושה פניית פרסה בציפייה גדולה לצאת לדרכי הביתה, הגיח רכב מלפני, ממנו נשלף ראש ששאל "תגידי איך אני מגיע מפה לתל אביב"? גלגלתי עיניים. 'רק זה חסר לי עכשיו', חשבתי לעצמי. למרות שלא היה לי שמץ של מושג, יצאו לי צמד המילים: "סע אחרי".
הסתובבתי בכבישים החשוכים בניסיון למצוא את דרכי החוצה, כשמר "הלכתי לאיבוד" נוסע אחרי. הגברתי את הקצב בתקווה לחמוק ממנו. לאחר ניסיון לא מוצלח עצרתי בסמטה לא מאוד רחוקה מהנקודה בה התחלנו. הוא עמד במקביל אלי וחייך חיוך ענק. "את בטוחה שאת יודעת את הדרך?" התחלתי קצת להתבלבל כשקלטתי כמה שהוא חמוד. ניסיתי לפתוח ג'י פי אס אבל דווקא ביום הזה הרשת קרסה. כדי לא לצאת לחלוטין אהבלה החלטתי לשקר ולהגיד לו שהכל תחת שליטה וסימנתי לו שוב עם היד "סע אחרי", בתקווה שלא אעשה לעצמי עוד בושות. כשהוצאתי אותנו מרחובות יפו לדרך ירושלים הוא עצר ברמזור לידי. "בעיקרון אתה אמור לפנות פה שמאלה ולנסוע ישר עד תל אביב, אבל אין לך פה שמאלה אז פשוט סע ישר עד שיהיה לך מתישהו שמאלה". האיש כבר מזמן הבין שאת הדרך לתל אביב הוא לא ימצא בעזרתי, אז הוא רק אמר "אם כבר לקחת אותנו לאיבוד ברחובות יפו אולי נשב כבר לאיזו בירה". הבטתי בו כמה רגעים ושלפתי די מהר את המילה "לא". הוא הרים את ידיו בתבוסה. "את מסודרת אני מבין". לא ידעתי מה לומר אז יצא לי משפט כמו: "אני גרה רחוק. ליד שדרות. אין לך מה לחפש שם".
"עד לשדרות אסע". הוא ענה בלי לחשוב פעמיים. הנדתי בראשי. הוא חייך, נפנף לשלום ונסע.
ברמזור הבא עצרתי מאחוריו, וחשבתי לעצמי "איך שללת כל כך מהר?"
לאחר תהייה של כמה שניות הבהבתי עם האורות והוצאתי את הראש מהחלון. "בן כמה אתה? "שלושים!" הוא ענה ולא האמנתי. הוא היה נראה לא מבוגר מנער בן 19 שיצא לרגילה והגיע להתהולל בתל אביב עם חברים. "מה המספר שלך?" צעק. צעקתי לו בחזרה 0-5-4-9-4!!. וככה עמדנו לנו ברמזור שמזמן כבר התחלף לירוק. אנשים צופרים וחולפים לידנו, צועקים ומקללים, ואנחנו בשלנו. הרמזור התחלף שוב והאיש הזר הזה נסע לו לדרכו. ככה פגשתי את אורי. מתכנת בן שלושים, דתל"ש. חמוד וטוב לב עם חיוך מהמם.
סיפור לספר לנכדים? לגמרי.
בבת אחת נכנסתי לבועה של "הכל טוב". תהיתי לעצמי כל יום במשך ארבעה חודשים – מאיפה נפל עלי הדבר הזה? הוא אכן הגיע אלי בעקביות, כמעט כל סופ"ש לשדרות. ביום חמישי האחרון אספתי אותו כהרגלי מתחנת הרכבת. כשהוא עלה לרכב הוא מיד פלט "נראה לי שאנחנו צריכים להיפרד" טען שקשה לו בתוך מונוגמיה (למי לא קשה?). הבשורה נפלה עלי כרעם ביום בהיר. כשהיינו יחד חשבתי לעצמי, הנה סוף סוף פוטנציאל לזוגיות אמיתית. לא הייתי עסוקה בלחפש בו פגמים, או למצוא דרכי מילוט. היה לי טוב וזה הספיק לי.
שעתיים אחר כך הוא כבר היה על האוטובוס בחזרה לתל אביב. לאחר שיחה ארוכה עם חבר טוב, שסיפק לי פרשנות פשטנית על דרך החשיבה הגברית, הרגשתי כבר יותר טוב. אספתי את הדמעות וחזרתי לקיבוץ. באופן מוזר הכעס שהיה לי כלפיו דעך ונותרתי עם תחושה די מרוממת. קיבלתי כאפה שהזכירה לי שנותרתי שוב עם עצמי, ותחושה גדולה של ניצחון עטפה אותי, כי אם אין אני לי…זה כל העניין לא?!
וכנראה שלא טעיתי בשיפוט שלי כשראיתי את הנער בן ה- 19 שהגיע לחפש את עצמו בתל אביב.
גם הפעם חידת הזוגיות הלכה והתעמקה לה, ונותרתי עם לא מעט תהיות ביד. עם זאת, בקשר עם אורי גיליתי שהתבגרתי, כי למדתי שיעור אחד מאוד חשוב – לקבל ולאהוב את מה שיש. ועל כך, אני מודה לו.
//צליל כהנא
אהבתם את הפוסט? פרגנו – עשו לו לייק. הפוסט עם כמות הלייקים הגדולה ביותר יזכה את הכותב במארז יינות חגיגי לחג – מתנת יקב רמת הגולן.