יום רביעי, 06:45, אהוד בנאי קורא לי לקום עם "אבן ספיר". נודניק. נודניק. נודניק. והנה אני שוב מוצאת את עצמי קמה בהיסטריה, לא מספיקה אפילו לשתות קפה, מארגנת תיק במהירות ורצה לתחנת האוטובוס כדי להספיק לקו 45 של 07:30 שייקח אותי לאוניברסיטת תל אביב לשיעור הראשון (מזכירה לכם לא לקבוע לעולם תרגיל בשמונה בבוקר. בטח לא בפונולוגיה). יום לימודים ארוך מסתיים ב15:45 ואני רצה לקו 279 שייקח אותי למערכת ynet למשמרת עד חצות. אחריה אני אחזור הביתה, אסיים מטלות שאני צריכה להגיש ואלך לישון, כי בשמונה אני כבר צריכה לקום ליום דומה. כשאסיים את יום חמישי בשעות הערב המוקדמות, אתעקש לצאת עם חברה בעיניים טרוטות, או להיפגש עם החבר. אני חייבת חיי חברה, גם אם כאלה שמתנהלים בערנות לקויה מאוד, כי אחרת אני כנראה אשתגע.
מרגישה בבית, רק בספרייה
נובמבר 2012
החברה הכי טובה שלי ואני יושבות בקפה הנרייטה.
"אז נטוס להודו, בואי, יהיה כיף. נתקלח מתחת לדליי מים, ניסע באוטובוס עם תרנגולים ועזים, נראה נופים מדהימים, נפגוש אנשים משונים".
אני מסתכלת עליה ומעקמת את האף. שתינו יודעות שזה לא בשבילי. שעם כל הספורט והריקודים אני מתנהגת בטיולים כמו הילד השמן והאסטמתי שמדדה מאחור, מתלוננת בכל פעם שמשהו מגרד לי או מציק לי ומעכבת את מי שמתעקש לשרוף את הקלוריות שלו בדרך לפסגה. וככה, אחרי לבטים וחיבוטים אינספור – החלטתי להסתפק בגיחה של שלושה שבועות לתאילנד ולוותר על חיי מותרות ביקום מקביל למשך כמה חודשים. האם ויתרתי על החופש?
חופשה, לא חופש. קופהנגן, תאילנד
אפריל 2014
מה זה חופש בכלל? מוקי לפעמים גורם לי לנסות למצוא תשובה לשאלה האמורפית והמטרידה-עד-מאוד הזאת. ואיך כשכולם שם ואני כאן, אני עדיין מרגישה שהחופש דווקא בידיים שלי?
מסתבר שהשעבוד נמצא במקומות הכי פחות צפויים. במקרה שלי, הוא חיכה לי בחו"ל. לא רציתי לנהור עם העדר אל נתב"ג. לא יודעת אם זה היה פחד, אומץ, או שאולי זה פשוט לא בא לי טוב, ומסתבר שנורא קשה לאנשים להבין איך חצי שנה במדינת עולם שלישי יכולה לא לבוא לך טוב. אבל זה קרה. הפחד היחיד שמנקר בי לפעמים, הוא שאני לא יודעת מתי זה יבוא טוב וכמה אני ארצה את זה, אבל זה מרגיש כמו פחד טוב. פחד של מי שיש לה את החופש לבחור.
לפעמים הלימודים גורמים לי קצת לאבד את זה
בחרתי בסגנון חיים לא קונבנציונלי ביחס לחברים שלי. בחרתי ללמוד, בחרתי לעבוד, בחרתי לחוות סיפוק שמעטים מחבריי חווים בתקופה הזאת ובחרתי לבכות על זה ולקרוס למיטה כדי להתחבא מהלחץ לכמה שעות מדי כמה שבועות. בחרתי לחיות במרדף מסביב לשעון ויותר משזה מעייף אותי – זה מזין אותי ומחשל אותי. בחרתי להכיר את דרום אמריקה ואת המזרח דרך הפייסבוק בינתיים, ובחרתי לפרגן ולטפוח על השכם למי שבחר לטוס, ולהצטער על מי שטס למרות שלא בחר. אני רק נשמעת כאילו אני מדברת ממרומי האולימפוס, כאילו אני שלמה לחלוטין עם כל ההחלטות שעשיתי, אבל לא מאחורי כולן אני עומדת. גם לא ציפיתי לעמוד מאחורי כולן, כי החופש הוא ריסקי ומהווה כר פורה להרבה סיפוק עצמי אבל גם ללא מעט טעויות. אני מנסה ולפעמים גם טועה, אבל אני עומדת מאחורי התעוזה לנסות.
בחרתי את החרא שלי, וזה כנראה החופש האמיתי.
// עמית אשל
אהבתם את הפוסט? פרגנו – עשו לו לייק. הפוסט עם כמות הלייקים הגדולה ביותר יזכה את הכותב במארז יינות חגיגי לחג – מתנת יקב רמת הגולן.