דווקא ברגעים הכי פרטיים ואינטימיים, אני מתנהג כאילו אני לא מכיר את עצמי בכלל.
שתיקות ארוכות מתפרשות למחשבות שרצות לי בראש קצב מהיר ותוך מאית שניה המוח שלי מעבד עוד מחשבה ועוד אחת והלב דופק…הלב דופק מהר, מנסה להכיל את פרץ האנדרנלין הזה בזמן שמבחוץ המבט שלי קפוא, השתיקה היא צורמת, והגוף בתזוזה בלתי פוסקת. אני לא רגוע.
נסעתי אחר האהבה, או יותר נכון נסעתי לחפש אותה. נמאס לי להתייאש עוד בתחילת הדרך, נמאס לי לפסול כי לא נראה לי. הרי אין דבר יותר נוח מלשפוט תמונה מהמחשב שלי, בבית שלי, מהספה שלי – כשאני בכלל לבוש בפיג'מה ולא עושה כל מאמץ להיראות טוב או למשוך תשומת לב. אז סימסתי, ואפילו התקשרתי, חייכתי והסמקתי, סיפרתי וחשפתי. משהו שמזמן לא נראה בפס היצור הקרוי על שמי. ואללה, הפתעתי את עצמי, ולא הרגשתי שהפסדתי שום דבר. חזרתי למשחק, ואני פה כדי לנצח.
נפרדנו בחיוכים הדדים, ונתקפתי געגועים להרגשה שהראש לשם שינוי לא רץ קדימה. הוא מתרפק על אותם הרגעים שאנחנו כבני האדם לא יכולים לכתוב אפילו בתסריט לסרט הכי מוצלח. הרגע ההוא שכל כך אותנטי, הריח, החיוך. הקול, המגע.
לא הייתי בטוח כמה זה הסתתר שם בין כל החיוכים, אבל זה היה שווה הזדמנות שניה.
הודעות, ועוד הודעות, ככה מתחזקים קשר בימינו, ואני נפלתי קורבן גדול בכל נושא הטקסטים.
האצבעות שלי הן כמו מכונה משומנת שמחוברת היטב למחשבות שלי ויודעת להעביר את המסר תוך שניות ספורות. עוד קצת הודעות, ותמונות של הקפה מהבוקר, ושל ארוחת הצהרים, ושל כוס היין של הערב. שניה לפני שמרגיש שאני כבר מנהל זוגיות למופת עם האייפון שלי, הפסקתי. אני יוצא מהמיטה החמה, מתלבש עוד לפני שהמוח מספיק לעבד את המידע והגוף עוד לא הרגיש בחיסרון של שמיכת הפוך החמה, ועולה על הקטנוע – כי אינטימיות ווירוטאליות לא הולכות יד ביד.
שעתיים ועשרים דקות עברו ואני יורד חזרה אל קומת הכניסה, הקרקע שעליה אני עומד זרה לי ואני עדיין לא יודע מה אני עושה פה. בפנים כבויות אני עולה על הקטנוע, ואם הייתי יכול, הייתי בורח לחדר הנעורים בבית ההורים שלי, להרגיש הכי מוגן שיש.
אני שם על עצמי את המעיל, האייפון מראה 10 ק"מ, 17 דקות שלמות ואני במקום השני המוגן ביותר שאני יכול למצוא, יוצא לדרך.
בחוץ קר, כמו שלא היה בימים האחרונים, האצבעות מתחילות לעקצץ, הרוח חודרת את הקסדה ואני כבר מרגיש את הצינון שהולך לבוא, אני רואה את האורות הרחוקים ברקע ואליהם אני רוצה להגיע.
אני נוסע כל הדרך, באוזניות רצף של שירים באקראי, והווליום על הכי גבוהה. אני רוצה להרגיש כל ביט, ולשמוע כל צעקה וכל טון כדי שמשהו יוציא אותי מהתרדמת שאני נמצא בה, אבל גם זה לא עובד.
אני שקוע בשתיקה ההיא. תקוע בשתיקה שלא עוזבת אותי, שתיקה שלא זכרתי שבכלל קיימת.
נסעתי בחיפושים אחר האהבה, אבל לא זכרתי שהחיפושים כל כך מתישים. עוד עליה בדרך, ואולי בכלל הכביש עקום? רמזור כתום שמאט את הנסיעה ועוד רמזור אדום בצומת מרכזית, שמעכב אותי כמה דקות ספורות מהיעד שלי.
זו הדרך שעלי לעבור, ואני לא אתייאש בתחילתה. אז נכון, כנראה שאתקל בדרך בלא מעט רמזורים אדומים וסדקים בדרך, אבל היי, לפחות אני נוסע בנתיב שלי. בנתיב אחר האהבה.
//נתיב בר-און